עבדאללה הראשון, מלך ירדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. סיבה: פעילותו כמלך ירדן התייחדה רק במאמצי שלום עם ישראל?. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
עבדאללה הראשון מלך ירדן
(פברואר 1882 - 20 ביולי 1951) (בגיל 69)
Kingabdullahbinhussein.jpg
שם בשפת המקור عبد الله الأول
מדינה הממלכה הירדנית ההאשמית
מלך הממלכה הירדנית ההאשמית ה-1
תקופת כהונה 1921 - 20 ביולי 1951
הקודם בתפקיד
הבא בתפקיד טלאל מלך ירדן
עבדאללה הראשון בביקור באזור נס ציונה בשנות ה-20
עבדאללה הראשון בביקור אצל נשיא טורקיה, אטאטורק, ב-1937

עבדאללה הראשון בן חוסייןערבית: عبد الله الأول بن حسين, פברואר 188220 ביולי 1951) היה המלך הראשון של הממלכה ההאשמית של ירדן (או בשמה בעת ייסודה: הממלכה ההאשמית של עבר הירדן).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבדאללה, בנו השני של חוסיין בן עלי מלך חיג'אז, נולד ב-1882. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הקימו הבריטים שתי מדינות ערביות בחסותם: עיראק ועבר הירדן, שהשלטון בהן הוענק לבניו של חוסיין בן עלי כגמול על עזרתו לבריטים בהובלת המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית בזמן המלחמה, וכפיצוי על סילוקו של פייסל מדמשק על ידי הצרפתים. בפגישה בין וינסטון צ'רצ'יל, הרברט סמואל, לורנס איש ערב ועבדאללה שנערכה בבניין אוגוסטה ויקטוריה בירושלים ב-21 במרץ 1921 הוצע לעבדאללה לעמוד בראש אמירות עבר הירדן המזרחי, תחת שלטון המנדט הבריטי.

בכך היה עבדאללה לאמיר של עבר הירדן (שהופרדה על ידי הבריטים מארץ ישראל המערבית). אחיו פייסל הומלך על עיראק. עם מתן העצמאות לעבר הירדן בשנת 1946 הוכתר עבדאללה למלכה של "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן".‏[1]

כמלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתו של עבדאללה לספח לממלכתו שטח גדול ככל הניתן של ארץ ישראל, אשר נגזרה מחוסר נכונותו להסתפק בפיסת המדבר השוממת שניתנה לו על ידי הבריטים, הייתה ברורה עוד מימיו הראשונים כמלך ירדן. מטרה זו אף קיבלה ביטוי ממשי בשטח, כאשר עוד במהלך שנות המנדט הבריטי התקיימו קשרים ענפים בין גופים פוליטיים אופוזיציונרים מקרב ערביי ארץ ישראל, כדוגמת מפלגת האסתקלאל ובני משפחת הנשאשיבים, עם גורמים רשמיים בירדן, ובכללם המלך עצמו‏[2]. עם זאת, בעבור רובם של תושבי הארץ, ובעיקר עבור תומכי המחנה החוסייני, לא היה סיפוח לממלכת ירדן עובדה רצויה, ובמקרים מסוימים האשמתם של גורמים אופוזיציונרים כדוגמת הנשאשיבים בניהול קשרים למול ירדן, נחשבה כהוכחה לבגידה ברעיון הפלסטיני ולהתרת דמם‏[3].

לפני מלחמת העצמאות התנהל משא ומתן חשאי בין הנהגת היישוב, באמצעות גולדה מאירסון (לימים גולדה מאיר) מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, לבין המלך, שכלל חילופי מכתבים ושתי פגישות. הפגישה הראשונה נערכה בנהריים ב-17 בנובמבר 1947 (בהשתתפותם של אליהו ששון ועזרא דנין מהצד היהודי), ובה נדונו אפשרויות לשיתוף פעולה אחרי קבלת תוכנית החלוקה. בין השאר הציע עבדאללה הקמת רפובליקה יהודית עצמאית בארץ ישראל במסגרת המונרכיה הירדנית, שתכלול צבא ופרלמנט משותפים, ושאל את גולדה מה דעתה על האפשרות שיספח לירדן את החלק הערבי של ארץ ישראל. על כך השיבה המשלחת היהודית שהיא תראה זאת בחיוב, אם הוא לא יפריע להקמת המדינה היהודית.

הפגישה השנייה נערכה בעמאן יומיים לפני טקס ההכרזה על המדינה, אור ליום ה-12 במאי 1948, בהשתתפות דנין (ששימש כמתורגמן), ואחד מאנשי סודו של המלך מוחמד זובאטי. גם בפגישה זו המלך היה ידידותי, אך "מדוכא, טרוד, עצבני" (כדברי גולדה). לפני הפגישה, העביר דרך איש הקשר את הצעתו לסיפוח ארץ ישראל כולה לממלכתו, והקמת "מדינה אחידה", בה תהיה אוטונומיה ליהודים באזורים המאוכלסים ביותר על ידם. גולדה דחתה את ההצעה ודרשה לחזור לסיכום הקודם על אי התנגשות בין הצדדים והסכמה בשתיקה להשתלטות עבדאללה על החלק הערבי של ארץ ישראל המערבית. עבדאללה ניסה לשכנע את גולדה לדחות את הכרזת העצמאות, ושאל מה החיפזון. על כך השיבה לו גולדה שאלפיים שנה אינן חיפזון. עבדאללה הסביר שאמנם הבטיח לא להלחם ביישוב היהודי, אך בינתיים השתנו הנסיבות. היו אירועי דיר יאסין, ועתה הוא "אחד מחמישה" (מנהיגי מדינות ערב שתכננו את הפלישה לארץ ישראל). שני הצדדים לא רצו במלחמה אך הבינו לצערם שהיא בלתי נמנעת. גולדה אמרה "אנחנו נילחם", ועבדאללה ענה: "חובתכם להילחם". כשדנין הזהיר אותו מהתוצאות ענה "אני יודע שאתם תכו בנו, אבל חובתכם לעשות את המוטל עליכם". גולדה נפרדה מעבדאללה באומרה: "ניפגש אחרי המלחמה".

עם שוך הקרבות עברה הגדה המערבית לשלטונה של ממלכת ירדן ההאשמית. הניסיון הפורמלי הראשון לספח באופן רשמי את הגדה המערבית לירדן התרחש בסמוך למועד ההכרזה על הקמתה של ממשלת כל פלסטין, כאשר הירדנים הודיעו על עריכתו של "הקונגרס הפלסטיני הראשון" בתאריך 1.10.1948 בעמאן. במסגרת הכינוס, אשר מספר המשתתפים בו נע בין מאות ספורות לבין כעשרת אלפים, בהתאם למקורות השונים, הוכרז כי אין לאיש מנדט להקמתה של ממשלה פלסטינית בארץ ישראל, אלא לאחר שחרורה מזרועות האויב, וכי ממשלה זו צריכה להיבחר על ידי העם עצמו. בהתאם לזאת קראו משתתפי הקונגרס לאי הכרה בממשלת כל פלסטין, ולהענקת תמיכה גורפת בפעילותו של המלך עבדאללה במישור הפלסטיני. אף כי עבדאללה לא השתתף אישית במהלך הכינוס, הרי שבמהלכו הוקראה איגרת ברכה מטעמו של המלך, דבר המרמז על תמיכתו במסקנותיו‏[4].

לאור אי התגובה מטעם מדינות ערב כלפי הצעדים הירדנים עד כה, החליט עבדאללה להגביר את מאמציו, ובין היתר, במהלך ביקורו בירושלים ב-15 בנובמבר 1948, הכריז על עצמו כמלך פלסטין. בשלב זה ביקש עבדאללה ליצור תחושה של נהירה המונית של תושבי הגדה המערבית להכיר בעבדאללה כמלכם ובשייכותם הירדנית‏[5]. כמו כן, כהמשך ישיר לכינוס עמאן באוקטובר 1948, אורגנה ביום 1.12.1948 התכנסות נוספת ביריחו תחת השם "הכינוס הפלסטיני השני". בעוד שמספר המשתתפים בכינוס נע אף הוא בין מאות ספורות לאלפי משתתפים, הרי שמטעם מארגני הכינוס הושם דגש מיוחד על אירוח נציגים מכלל אזורי הגדה המערבית. בהודעת הסיכום של הכנס קראו משתתפיו לדחייה מוחלטת של הלגיטימיות של ממשלת כל פלסטין, וכן להכרה במלך עבדאללה כמלך של פלסטין כולה כשלב הראשון בדרך לאחדות העולם הערבי, וכן הציעו ליצירת מנגנון ניהולי בשטחים אשר יאפשר לתושבי הגדה המערבית לקחת תפקיד של ממש בניהול השטחים, בחסות הכתר הירדני. ביום 13.12.1948 אושרו החלטות אלו בבית הנבחרים הירדני, וכך נפתחה הדרך לסיפוח הרשמי של הגדה המערבית לממלכת ירדן, אשר הושלם, חרף ההתנגדות וגל גינויים מטעם מרבית מדינות הליגה הערבית, עם הכרזת הממשלה הירדנית ביום 24.4.1950, על איחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת, בעלת פרלמנט משותף. כמו כן, נאסר באופן רשמי על שימוש במונח "הגדה המערבית" במסמכים רשמיים ממשלתיים‏[6].

בדצמבר 1949 החליטה עצרת האו"ם ברוב של למעלה משני שליש על בינאום ירושלים. ההחלטה נתקבלה כתוצאה מהצבעתם של שלושה גושים: המדינות הקתוליות, מדינות ערב והגוש המזרחי.‏[7] מיד עם החלטת הבינאום התכנסה הכנסת וקיבלה לפי הצעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון החלטה להעביר את מושב הממשלה ומשרדיה לירושלים.‏[8]

גם ירדן התנגדה לבינאום ירושלים וההתנגדות המשותפת עוררה תקווה להשגת שלום בין ישראל לבין ירדן. בחודשים דצמבר 1949 וינואר 1950 התנהלו שיחות חשאיות בין שתי המדינות, ונראה היה כי נמצא בסיס להסכם שלום בין שתיהן. דבר השיחות דלף והליגה הערבית התכנסה והחליטה לגרש משורותיה כל מדינה ערבית שתנהל משא ומתן לשלום עם ישראל. תחת איום זה נרתע המלך מלהגיע להסכם שלום עם ישראל, אך המגעים החשאיים בין שתי המדינות נמשכו והושגו הסכמות בדבר הגבלת סוגי הנשק באזורי הגבול, וכן הושג הסכם למניעת הסתננות, שביצועו נכשל.

ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח המלך עבדאללה

ב-20 ביולי 1951 התנדפו הסיכויים להשגת שלום בין ישראל לבין ירדן, כאשר המלך עבדאללה הראשון נרצח ביריות, בעיר העתיקה של ירושלים, על ידי קבוצת מתנקשים פלסטיניים קיצוניים, שהיו בקשר עם מופתי ירושלים לשעבר חאג' אמין אל חוסייני, בשעה שעמד להיכנס לתפילה במסגד אל אקצה. הרוצח מוסטפא עשו, שהתחבא מאחורי דלת במסגד, יצא וירה במלך שמת במקום לעיני נכדו חוסיין. מאבטחיו ירו במתנקש למוות.

אחרי מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי רצח המלך הוכרז בנו הבכור הנסיך טלאל כמלך, והלגיון הערבי מנע התפשטות מהומות בממלכה. עם רצח פוליטי זה באה לקיצה למשך זמן רב האפשרות למשא ומתן לשלום בין ישראל לירדן.

מאחר שטלאל סבל מסכיזופרניה, דבר שהשפיע על תפקודו והצריך אותו להתאשפז תכופות בסנטוריום, הוכתר בנו, חוסיין, למלך (מלך ירדן הנוכחי, עבדאללה השני, הוא בנו, הקרוי על-שם סבו).

המשא ומתן בין ישראל לבין ירדן יתחדש כעבור כעשרים שנה, במגעים בין המלך חוסיין לבין בכירים בממשלת ישראל, בסדרה מתמשכת של פגישות חשאיות, שהבשילו לידי הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994.

ב-2006 פרסם יהושע סופר באתר החדשות של מעריב תמונות של שומרי ראש יהודים (כשפיאות ארוכות בצידי ראשיהם) ששמרו על המלך עבדאלה. פורסם כי זמנה של התמונה הוא משנת 1922.‏[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Yoav Gelber, Jewish-Transjordanian Relations 1921-1948, London: Frank Cass, 1997, x + 320 pp.‏[10]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המלך עבדאללה הוכתר למלך עבר-הירדן, דבר, 26 במאי 1946
  2. ^ אל-פלג, "פלסטין עצמאית" בסבך היריבות הבינערבית, עמ' 18-14.
  3. ^ יוסף נבו, עבדאללה וערביי ארץ ישראל (תל אביב: מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה, 1975), עמ' 52-46.
  4. ^ מנחם מילסון, ירדן והגדה המערבית (ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, 1984), עמ' 12-11.
  5. ^ נבו, עבדאללה וערביי ארץ ישראל, עמ' 116-108.
  6. ^ אליעזר בארי, הפלסטינים תחת שלטון ירדן – שלוש סוגיות (ירושלים: י"ל מאגנס, תשל"ח), עמ' 29-28.
  7. ^ עצרת או"מ אישרה ב-38 נגד 14 את ההצעה האוסראלית לבינאום ירושלים, דבר, 11 בדצמבר 1949
  8. ^ הכנסת לירושלים העברת משרדי המששלה תימשך ותושלם, דבר, 14 בדצמבר 1949
  9. ^ מורן פלד, גראנדמאסטר סופר, באתר nrg‏, 9 בנובמבר 2006
  10. ^ ביקורת: אליעזר טאובר, ‏עבדאללה בעיני היהודים, 1948-1921, קתדרה 89, אוקטובר 1998, עמ' 174-167

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
-
מלך ירדן
1921 - 20 ביולי 1951
הבא:
טלאל
מלך ירדן
עבדאללה הראשוןטלאלחוסייןעבדאללה השני Coat of arms of Jordan.svg