עבדאללה רימאוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עבדאללה רימאוי

עבדאללה רימאויערבית: عبدالله الريماوي; נולד ב-1920) היה פוליטיקאי ירדני סוציאליסטי ומנהיג מפלגת הבעת' במדינה. הוגלה מירדן בעקבות ניסיון ההפיכה כנגד המלך חוסיין, "קשר זרקא", באפריל 1957.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבדאללה רימאוי נולד בשנת 1920 בבית רימה שליד רמאללה בארץ ישראל המנדטורית. הוא למד מתמטיקה ומדעי הטבע באוניברסיטה האמריקנית בביירות ולאחר מכן לימד בשכם. בתום מלחמת העצמאות קרא בגלוי כנגד הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן ובעקבות זאת הושם במעצר לתקופת מה. לאחר מכן פעל לחזק את מפלגת הבעת', אף שפעילותה נאסרה בממלכה באותה תקופה. בשנת 1950 נבחר לראשונה לפרלמנט של ירדן כנציג עצמאי מהגדה המערבית.

בבחירות באוקטובר 1956 מפלגת הבעת' הירדנית זכתה ב-2 מנדטים. מנהיג המפלגה הלאומית הסוציאליסטית סולימאן א-נאבולסי צירף את הבעת' לקואליציה, ורימאוי מונה לשר ללא תיק במשרד החוץ הידרני (א-נאבולסי שימש כשר החוץ באופן רשמי)[1]. רימאוי נודע כאחד ממתנגדי המשטר החריפים בירדן וקרא בגלוי לאיחודה הפוליטי עם סוריה בשם האחדות הלאומית הערבית. דיווחים אחדים טוענים כי רימאוי היה נוסע בשעות הלילה לדמשק וחוזר עם מזוודות מלאות מזומנים לצורך חלוקת שוחד[2]. בזמן כהונתו רימאוי הנהיג מדיניות אנטי-מערבית, כאשר הוא שואף להתקרב לגוש הקומוניסטי ולקבוצת המדינות הבלתי-מזדהות. בינואר 1957 חיזק את הקשרים עם מדינות ערב, ובמרץ ביטל את ההסכם האנגלו-ירדני משנת 1948.

באפריל 1957 רימאוי היה מהפוליטיקאים שהובילו את כינון הקשרים עם ברית המועצות ועם סין[3]. אירוע זה, וההסלמה שבעקבותיו, הובילו לניסיון ההפיכה נגד חוסיין בהמשך אותו חודש. המלך דרש שלא לכונן קשרים עם הסובייטים וא-נאבולסי סירב. המלך דרש את התפטרות הממשלה, שנענתה לכך מתוך האמונה בכוחה הפוליטי. ב-13 באפריל, בשיתוף שיזם רימאוי עם מפקד הלגיון הירדני עלי אבו נוואר, בוצע ניסיון הפיכה כנגד חוסיין בבסיס זרקא שמצפון לבירה עמאן. הניסיון נכשל בגלל חוסר אחידות בשורות הצבא. בסופו של הקשר הושבה ממשלה שמרנית על חשבון א-נאבולסי והרמטכ"ל הודח. רימאווי הוגלה לדמשק, וביולי נפתח משפטו (שלא בפניו) ביחד עם 20 קצינים אחרים בעוון תכנון התנקשות במלך[4].

מדמשק המשיך רימאוי לפעול ביחד עם הרמטכ"ל לשעבר עלי אבו נוואר כנגד המשטר בירדן. בשנת 1959 עמדו השניים מאחורי ניסיון התנקשות במלך חוסיין שכשל, ובעקבותיו נידונו פעם נוספת שלא בפניהם לתקופות מאסר. באוגוסט 1960 הצליחו להתנקש בחייו של ראש ממשלת ירדן היזאע אל-מג'אלי במשרדו שבעמאן[5]. בשנת 1971 קיבל חנינה מהמלך חוסיין והורשה לשוב לירדן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 111
  2. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 123
  3. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 77
  4. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 84
  5. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 103-104