עבדות ברומא העתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שני עבדים נושאים כדי יין בלבוש אופייני לעבדים רומאים, ועל צווארים קמע נגד עין הרע. משמאל, עבד-נער נושא מים ומגבות, והעבד מימין מביא סל ובו פרחים (מתוך פסיפס רומאי בדוגה, תוניסיה

מוסד העבדות ברומא העתיקה מילא תפקיד בולט בחיי החברה והכלכלה הרומית. בנוסף לעבודת כפיים בחוות חקלאיות ובמכרות, עבדים מלאו תפקידים רבים ומגוונים במגוון שירותים, כך למשל בהנהלת חשבונות. אף שמעמדם של עבדים בחברה הרומית השתנה בין תקופת יסודה של רומא לבין שקיעתה של האימפריה, הם נחשבו רכוש בחוק הרומי וזכויותיהם היו מועטות משל אזרחים. לאורך שנותיה של האימפריה הרומית העבדים זכו בהדרגה להגנה משפטית רבה יותר, כולל הזכות להתלונן על אדוניהם. עם שחרורם נודעו העבדים בכינוי ליברטוס (בלטינית: libertus) וילדיהם נולדו כשהם אזרחים מן השורה. כאשר התדלדלה אספקת העבדים, לקראת שקיעתה של האימפריה הרומית, הוטלו הגבלות חוקיות על שחרור עבדים. עבדים נמלטים היו נתפסים ומוחזרים לאדוניהם, לעתים קרובות תמורת פרס למוצא. לאורך תקופת העבדות ברומא העתיקה היו אף מקרי מרד עבדים, ואלה דוכאו בידי הצבא.

מקור העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב העבדים ברומא העתיקה מקורם בשבויים שהביאו עימם למולדת צבאות רומא כשלל מלחמה. הפיכתם של חיילי האויב השבויים לעבדים הביאה הכנסה נאה למנצחים ואף שימשה חלופה נאותה להריגתם או להחזקתם במאסר.

בנוסף, אבות ברומא יכלו למכור את ילדיהם לעבדות ולנושים הייתה הזכות לקחת לעבדות חייבים שלא עמדו בהתחיבויותיהם. אולם היה זה לא חוקי לאזרחי רומא למכור את עצמם לעבדות בגלל החשש שבכך יפתח פתח למעשי מרמה. אף ילדים שננטשו בלידתם הפכו לעתים קרובות לעבדים.

במאה ה-1 כתב דיוניסיוס מהליקרנסוס כי מוסד העבדות ברומא החל בכך שרומולוס העניק לאבות הרומאים את הזכות למכור את ילדיהם לעבדות, והוא המשיך לגדול עם צמיחתה של המדינה הרומאית. בעלות בעבדים הייתה נפוצה מאד בין אזרחי רומא החל מן המלחמה הפונית השנייה (218 עד 201 לפנה"ס) ועד למאה ה-4. ההיסטוריון היווני סטראבון (63/64 לפנה"ס לערך - 24 לספירה לערך), תעד את ממדיה הענקיים של תופעת הסחר בעבדים כתוצאה מהתמוטטות הממלכה הסלאוקית אשר תמה ב-63 לפנה"ס. בדלוס שבאגן המזרחי של הים התיכון היה נמל חופשי החל משנת 166 לפנה"ס שבו היה את אחד משווקי העבדים הגדולים ביותר. רבים מבעלי האחוזות העשירים באיטליה הגיעו למקום ורכשו עבדים רבים לעיבוד אדמותיהם.

עבדים הובאו לרומא מכל רחבי אירופה ואגן הים התיכון, במיוחד מן העמים הקלטים, גרמאנים, בני תראקיה וקרתגו ועמים מזרח תיכוניים. עד למאה ה-1 לספירה התפתח מנהג שאסר על הפיכת אזרחי רומא לעבדים, או תושבי גאליה קיסאלפינה מוצא איטלקי, אולם קודם לאותה תקופה רבים מבני דרום ומרכז איטליה הוצאו לעבדות לאחר תבוסה בקרב.

מכירת עבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט שיש בו נראים עבדים רומאים מובלים עם קולר לצווארם

עבדים חדשים נרכשו בדרך כלל במכירה המונית של סוחרי עבדים אשר עקבו אחר צבאות רומא לשדה הקרב. רבים מרוכשי העבדים חיפשו עבדים חזקים, בעיקר גברים. קיימת אי-בהירות היסטורית האם ילדים נמכרו לעבדות במחיר זול יותר מאשר מבוגרים, או להיפך‏[1]. יוליוס קיסר מכר בהזדמנות אחת את תושביו של אזור שלם שכבש בגאליה, לא פחות מ-53,000 נפש, לסוחרי עבדים מיד לאחר הכיבוש‏[2].

בתחומי האימפריה עבדים נמכרו במכירות פומביות, ולעתים אף בחנויות, או במכירות פרטיות של עבדים שהיו בעלי ערך רב יותר. שוק העבדים היה בפיקוח אנשי ממשל רומי, קוואיסטורים. לעתים עבדים עמדו ערומים על בימה מסתובבת, ולצידו של כל עבד שהועמד למכירה הוצב שלט ובו תיאור של מוצאו, בריאותו, אופיו, חוכמתו, השכלתו, ומידע נוסף הרלוונטי לרוכש. מחירי העבדים השתנו בהתאם לגיל העבד ואיכותו, ועבדים איכותיים עלו סכומי כסף נכבדים. סוחר העבדים התחייב לאפשר לקונה לבטל את העסקה בתוך חצי שנה, או לפצות את הקונה, אם התגלו פגמים בעבד שלא היו ידועים בעת העסקה‏[3]. עבדים שנמכרו ללא אחריות חבשו כובע בעת המכירה.

אבות אזרחי רומא מכרו לעתים את ילדיהם לעבדות, ואף ילדיהם של עבדים הפכו לרכוש אדוניהם וניתן היה למוכרם.

טיפול בעבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות עדויות על התעללות בעבדים ברומא, אולם קשה לקבוע עד כמה נרחבת הייתה תופעה זו. נכתב על קאטו הזקן כי גרש עבדים זקנים או חולים מביתו. סנקה טען כי עבד שיזכה ליחס הוגן יעבוד טוב יותר ממי שיזכה ליחס רע. עבדים בעלי השכלה היו בעלי ערך רב ברומא ויכלו לשמש כמנהלי חשבונות, רופאים, מורים ומקצועות אחרים. עבדים משכילים אף יכלו לנהל את עסקיו של בעליהם בשעה שנעדר מעסקו. לכל אורך התקופה בה הייתה העבדות נפוצה ברומא הייתה קיימת סכנה של מרד עבדים אשר יכול היה לסכן את הרפובליקה.

העברת עבדים לעבודה במכרות פירושה היה לעתים קרובות גזר דין מוות לעבד. עבדים שעבדו בחוות חקלאיות קיבלו בדרך כלל יחס טוב יותר, בעוד עבדים שעבדו בעבודות משק בית בבתי עשירים ברומא נהנו מתנאי המחיה הטובים ביותר בין מעמד העבדים, לצד עבדים שהיו רכוש ציבורי ואשר לא היו נתונים לגחמותיו של בעלים בודד. אף שעבדים בבתי עשירים גרו בתנאים צנועים מאלה של אדוניהם, תנאי מגוריהם היו דומים לאלה של עניי רומא. בעיר רומא ניתן היה למצוא עבדים עובדים כספרים, משרתים אישיים, טבחים, עוזרות בית, אנשי סיעוד, מורים, מזכירים, וחייטים. עבדים משכילים ונבונים יותר אף קיבלו משרות מקצועיות כגון מנהלי חשבונות, או רופאים.

בשלהי האימפריה הרומית כמחצית מן הגלדיאטורים שלחמו בזירות רומא היו עבדים. גלדיאטורים טובים זכו לעתים בשחרור מעבדות. אולם, העובדה שלגלדיאטורים הייתה גישה קלה לכלי נשק הפכה אותם לעבדים המסוכנים ביותר. בתחילת מלחמות הגלדיאטורים, רבים מהם היו חיילים שנפלו בשבי. ספרטקוס אשר הנהיג את מלחמת העבדים השלישית היה בעברו שבוי, או עריק, של הצבא הרומי.

בתקופת גדילתה והתפשטותה של האימפריה הרומית, צמיחת העושר בין המעמד העליון הרומאי והגידול הניכר במספר עבדים, הביא לצמיחה מהירה בכלכלה. על פי הערכות מודרניות, בתחום איטליה היו 2-3 מיליון עבדים בשלהי המאה ה-1 לפנה"ס, אשר היוו 35-40% מאוכלוסיית חצי האי האיטלקי. רוב כוח העבדים באיטליה באותה עת הועסק בעבודות חקלאיות. ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס תיאר את שלוש מלחמות העבדים: מלחמת העבדים הראשונה (135-132 לפנה"ס), מלחמת העבדים השנייה (104-100 לפנה"ס) ומלחמת העבדים השלישית (73-71 לפנה"ס).

ככל שהאימפריה הרומית התבססה החלו קיסרי רומא להעניק זכויות נוספות לעבדיה. בשלהי המאה ה-2 היה זה מקובל להתיר לעבד להתלונן על יחס לא הוגן מצד אדוניו. קלאודיוס קבע כי אם עבד ננטש על ידי אדוניו, הרי שהפך לאדם חופשי. נירון העניק לעבדים את הזכות להתלונן נגד אדוניהם בבית המשפט. בתקופת אנטונינוס פיוס לא יכלו עוד בעלי עבדים להרוג את עבדיהם ללא סיבה מוצדקת, שאחרת היה בעל העבדים יכול לעמוד לדין על רצח.

עבד ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבד ציבורי (בלטינית: Servus publicus) לא היה בבעלות אדם פרטי, אלא בבעלות הסנאט והעם של רומא . עבדים ציבוריים עבדו במקדשים ובמבני ציבור אחרים ברומא ובערי איטליה. רוב העבדים הציבוריים ביצעו מטלות בסיסיות של שרתים. אלה מביניהם שהיו בעלי מיומנויות טובות עבדו במשרות פקידותיות, וכמנהלי חשבונות. לעבדים אלה הותר להרוויח כסף למחייתם. כיוון שלעבדים אלה ניתנה הזדמנות להוכיח את כישוריהם, חלקם קנו לעצמם שם טוב והשפעה ולעתים אף זכו בחירותם. בתקופת הרפובליקה הרומית עבד ציבורי יכול היה לזכות בחירות בהכרזה של שופט, לאחר שניתנה לכך רשות מן הסנאט הרומי. בתקופת האימפריה, הקיסר הוא ששיחרר עבדים לחופשי. עבדים ציבוריים של רשויות מקומיות שוחררו בהחלטת מועצת הרשות המקומית.

ממדי העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות הערכות שונות באשר לממדי תופעת העבדות באימפריה הרומית. יש היסטוריונים המעריכים כי כ-30% מכלל אוכלוסיית האימפריה הרומית במאה ה-1 היו עבדים. על פי אומדנים אחרים, הם היוו רק 20% מכלל האוכלוסייה. אך אין ספק כי כלכלת האימפריה הרומית הייתה תלויה במידה רבה בעבדים, אולם אין נכון, כפי שיש הטוענים, כי הייתה זו התרבות התלויה ביותר בעבדות בהיסטוריה האנושית. קרוב לוודאי שתרבות ספרטה הייתה תלויה יותר בעבדיה ומספר העבדים בתרבות זו עלה על מספר הספרטנים ביחס של כשבע לאחד‏[4].

שחרור עבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחרור עבדים (בלטינית: manumissio) היה ברומא מעמד פומבי, אשר התקיים בדרך כלל בפני בעל משרה ציבורית, בדרך כלל שופט. בעל העבד היה נוגע בעבד בראשו בעזרת מטה ומאותו רגע העבד היה חופשי ללכת לדרכו. לעתים הטקס היה פשוט יותר וכלל רק הכרזה פומבית מפי בעל העבד על חירותו של עבדו, זאת בפני קהל חברים ומשפחה, או רק הזמנה לעבד לשבת לארוחה עם בני משפחת האדון. לעבד המשוחרר נתנה "מצנפת חרות" מחודדת, המכונה פילאוס (Pileus), כסמל לחרותו.

עבדים שוחררו לחופשי ברומא ממגוון סיבות, ביניהן: כאות הוקרה על מעשה יוצא דופן של עזרה לאדוניו, או מתוך ייחס של חיבה או כבוד. לעתים העבד חסך די ממון כדי לקנות את חרותו ואת חרותם של עבדים אחרים, לעתים קרובות הייתה זו אשתו. אולם מעטים היו העבדים שחסכו די כסף לעשות זאת, ועל רבים מן העבדים נאסר לחסוך כסף. היו עבדים ששוחררו כחלק מהוראות צוואתו של אדוניהם לאחר מותו. אוגוסטוס קיסר הגביל את מספר העבדים אותם ניתן לשחרר על פי צוואה, למאה עבדים, ומספר קטן יותר במשק בית קטן.

עבדים משכילים ומנוסים היו אלה ששוחררו יותר מאחרים. מנהג זה של שחרורם הפך כה נפוץ עד שאוגוסטוס קיסר ציווה כי עבד לא ישוחרר בטרם הגיע לגיל 30. ילדים שנולדו לבעל עבדים משפחותיו זכו לעתים לחינוך טוב ושוחררו כשהגיעו לגיל בגרות. לאחר ששוחרר היה העבד חופשי לבחור את דרכו בחיים. חלק מן העבדים המשוחררים אף הפכו במרוצת השנים לאנשים עשירים ובעלי כוח.

עבדים משוחררים כונו ליברטי (liberti) ברומא, והם יצרו מעמד נפרד בחברה הרומית. אף שמספרם של הליברטי לא היה גדול בחברה הרומית, הם זכו להכרה והיו לדמויות מעוררות תקווה. עבדים משוחררים לא נהנו ממלוא זכויות אזרחי רומא. נאסר עליהם להיות מועמדים בבחירות למשרות ציבוריות ולא יכלו להתקדם לדרגות גבוהות בצבא הרומי. על עבדים אף נאסר להתחתן עם בני משפחות סנאטורים. העבד המשוחרר היה אף חייב לעבוד למען אדונו לשעבר מספר ימים קבוע מדי שנה ולבקר את אדוניו בקביעות כדי להביע את תודתו. היו אף עבדים משוחררים שהמשיכו לעבוד עבור אדוניהם באותו אופן בו עבדו טרם שחרורם.

בין העבדים המשוחררים ברומא היו שהגיעו למשרות בכירות ולעמדות כוח בממשל. עבדים אשר שוחררו ממשפחות קיסרים המשיכו לעתים לשמש בתפקידי מפתח בשלטון. חלקם התקדמו למשרות בעלות השפעה רבה, כך למשל טיבריוס קלאודיוס נרקיסוס (Tiberius Claudius Narcissus) אשר היה אחראי על התכתובת במזכירות הקיסר קלאודיוס ואשר היה בעברו עבדו של קלאודיוס. כמה מן העבדים המשוחררים הפכו לעשירים. בית וטי בפומפיי, אשר תחילתו בשני אחים שהיו ככל הנראה עבדים משוחררים, היה אחד הבתים העשירים ביותר בעיר. אבל גם עבדים משוחררים שעלו לגדולה עדיין זכו ליחס שונה על ידי האריסטוקרטיה הרומית המסורתית ונחשבו נובו רישים גסי רוח (כגון ודיוס פוליו). רק ילדיהם של העבדים המשוחררים זכו למעמד של אזרחי רומא שווי זכויות וללא הגבלות. כך למשל, המשורר הרומי הבולט הורציוס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עבדות ברומא העתיקה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ William S. Westermann, The slave systems of Greek and Roman antiquity. The American Philosophical Society, 1955
  2. ^ Roman Society, Roman Life
  3. ^ Johnston, Mary. Roman Life. Chicago: Scott, Foresman and Company, 1957, p. 158-177
  4. ^ כתבי הירודוטוס, ספר תשיעי, 10