עברונה

עברונה
	אין תמונה חופשית
מיקום
מדינה	ישראל
קואורדינטות	29°39′56″N 35°00′45″E / 29.66558056°N 35.01253056°E
	(למפת דרום הנגב רגילה) עברונה

ערך זה עוסק בנקודה בדרום הערבה. אם התכוונתם לתחנה בנדודי בני ישראל במדבר, ראו עברונה (אתר מקראי).

תעלת מים בעברונה המובילה מהבאר לבריכת האגירה

עַבְרוֹנָה הייתה תחנת דרכים ואספקה, בתקופה המוסלמית הקדומה, במאה השביעית לספירה, לדרך החג' החשובה אשר חיברה את צפון אפריקה לחצי האי ערב והמקומות הקדושים לאסלאם שבו.

נמצאת בדרום הערבה כ-20 קילומטר צפונית לאילת. משמעות השם, ככל הנראה, מקום מעבר. בקרבת מקום נמצא עין עברונה, באר במלחת עברונה ובשמה הערבי עין א-ד'אפיה. לא רחוק ישנם דקלי הדום שזה מקום תפוצתם הצפוני ביותר.

במקום הייתה חווה חקלאית גדולה שהשתרעה על שטח בן כאלפיים דונם. החקלאות בחווה התבססה על מערכת הספקת מים ממעיין סמוך. המקום קרוב לגבול עם ירדן ומול שדה התעופה של עקבה. התוכנית להעתקת נמל התעופה של אילת לאזור עין עברונה סוכלה בשל התנגדות התושבים להרס המקום.

מערכת הספקת מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת המים בחווה התבססה על באר לא עמוקה שנחפרה במרחק כמאתיים מטר. המערכת מתוארכת לתקופה המוסלמית הקדומה ומהווה עדות, כמעט יחידה במינה לפעילות החקלאית בתקופה זו. החופרים העדיפו לחפור את הבאר הרדודה במרחק מה מהחווה ולא באר עמוקה בשטח החווה עצמה. המערכת כללה ניקבה חפורה, תעלות מים, בריכת אגירה ומגופים לוויסות והכוונת הספקת המים. שיטה זו נקראת בארות שרשרת - פוגרות'.

מערכת מסוג זה הצריכה השקעה עצומה של משאבים ולכן מעריכים החוקרים כי השלטון המרכזי הוא שעודד את חפירת מפעל מים זה. שרידי פירים ישנם בישראל גם ביטבתה, עין יהב, בית חגלה ופצאל. באיראן ובאפגניסטן משתמשים עד היום בפוגרות כשיטת השקיה. באתר החווה נמצאו גם שרידים של מבני מגורים ומבני מלאכה ונמצא גם כבשן סיד.

נדודי בני ישראל במדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם המודרני של האתר ניתן לו על שם עַבְרֹנָה, תחנה במסעי בני ישראל במדבר (במדבר, ל"ג, ל"ד–ל"ה). בתיאור המסע המקראי מופיעה תחנה זו בין יטבתה ובין עציון-גבר כפי שמופיע בספר במדבר, פרק ל"ג, פסוקים ל"ד–ל"ה: "וַיִּסְעוּ, מִיָּטְבָתָה; וַיַּחֲנוּ, בְּעַבְרֹנָה. וַיִּסְעוּ, מֵעַבְרֹנָה; וַיַּחֲנוּ, בְּעֶצְיֹן גָּבֶר...". שורש השם מלשון עבר.

אחת ההצעות שהועלו לזיהוי המקום היא עין א-דפיה, הנמצאת כ-20 ק"מ צפונית לאילת.

ניסיון התיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950 הוקמה במקום תצפית חקלאית בשם עברונה מתוך מחשבה להקים שם מקום יישוב שיתבסס על חקלאות. התצפית נעזבה מחוסר תנאים מספיקים לחקלאות באותה עת.

בריכות המלח והפלמינגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליד עין עברונה נמצאות בריכות מלח השייכות למפעל מלח הארץ באילת. ברכות אלו זכו לכינוי "בריכות פלמינגו" כיוון שהן מהוות אתרי טבע עבור מגוון של עופות נודדים ואף עופות קבע, כמו שחפיות וחופמאים, המייעדים את מרחב הבריכות, כאתר הקינון העיקרי, שבו הם מצליחים להתרבות. על אף שהפלמינגו הוא עוף נודד, בתחילת שנות התשעים קבעו כ-500 פלמינגואים את ביתם בבריכות המלח, תוך ויתור על המשך מעופם לארצות היעד, וזאת משום שפע המזון המצוי בבריכות המלח, המתבטא ברכיכות ובסרטני מים מלוחים בשם ארטמיה, המעניקים לפלמינגו את צבעו הוורוד, בזכות פיגמנט שהם נושאים. בשנת 2018 התמקם בברכות גם פרט של פלמינגו שחור.^[1] במקום הוקמה סככת תצפית על שם אברהם דנקנר שהיה בעל מפעל המלח באילת ובעתלית.

איומים על בריכות הפלמינגו ומאבקים לשימורם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותם של בריכות הפלמינגו היא גדולה, הן כאתר תיירות ייחודי פתוח לקהל הרחב שמאפשר הצצה לפינת עולם קסומה והן כנקודת אספקת מזון שמשרתת מליוני ציפורים נודדות מדי שנה. ב־ 2019 פורסם כי הפלמינגואים הפסיקו לפקוד את הבריכות והם בורחים מהן. החשד היה כי הבריחה התרחשה בעקבות התנהגות לא מתאימה של מבקרים שמרחיפים רחפנים.^[2] הפלמינגו חזרו לבריכות, אך בשנת 2022 עלה איום חדש על שלומם. משה דיין, יזם פרטי תושב אילת, הגיש לוועדה המחוזית של הדרום תוכנית להקמת אתר לינה בסמוך לבריכות הפלמינגו. מאבק ציבורי אותו הובילה עמותת סביבה בריאה בערבה (סבב"ע) יחד עם החברה להגנת הטבע טען כי הפיכתו של מיזם המתוכנן להיות מיזם יום בלבד לאתר לינה, עלולה לייצר השפעה דרמטית על העופות. אנשי המאבק טענו גם כי זיהום אור, רעש ובעלי חיים פולשים דוגמת כלבים וחתולים יבריחו את הציפורים מהבריכות, ובייחוד את הפלמינגו שהם פעילי לילה. המאבק הציבורי הצליח להוביל לעצירת התוכנית למתחם לינה כפי שנקבע בדיון בוועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים.

אירוע דליפת צינור הנפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – דליפת הנפט בשמורת עברונה

ב-4 בדצמבר 2014, ארעה דליפה בצינור הנפט של חברת קצא"א. כתוצאה מכך נפגע שטח של כאלף דונמים בשמורת עברונה. בשלב ראשון עובדי קצא"א בשיתוף פקחי רשות הטבע והגנים הגיעו לאתר ויצרו מחסומים פיזיים בעזרת דחפורים על מנת לעצור את התפשטות הנפט בשמורה. בשלב שני, נעשה "חישוף" של שכבות הקרקע העליונות והמזוהמות ביותר, והקרקע המזוהמת פונתה לאתר מאולתר שהוקם בסמוך ליישוב באר אורה. לאחר מספר חודשים הקרקע המזוהמת פונתה לטיפול באתרים ייעודיים, כגון תא הטיפול הביולוגי באתר אפעה. השיקום המלא יארך מספר חודשים עד מספר שנים. כיום נעשים מאמצים לבחון טכנולוגיות לטיפול בשאריות הזיהום בשמורה בשיטות on site/in situ . האירוע מוגדר כאחד מאירועי הזיהום החמורים שהתרחשו בישראל. ראש הממשלה באותה עת, בנימין נתניהו, החליט זמן קצר לאחר מכן, ששיקום השמורה ייעשה מכספי המדינה, ועורר בכך כעס רב מצד הטוענים שחברת קצא"א הייתה אמורה לשאת בעלויות אלה.

באפריל 2015 נפתחה השמורה למבקרים לאחר שלא נמצאו מזהמי אוויר החורגים מהתקנים.^[3]

נגד קצא"א הוגשו מספר תביעות ייצוגיות שאוחדו לתובענה ייצוגית אזרחית אחת. בחודש מרץ 2020, הושגה פשרה מול קצא"א בסך 100 מיליון ש"ח.[1]

שיקום השמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הניטור של הקרקע גם שמונה שנים לאחר הדליפה מראות כי הקרקע לא השתקמה. בשמורת עברונה מתקיימת כיום מחלוקת הנוגעת ל2000 דונם בליבה של השמורה שאושרו לקיבוץ אילות לטובת חקלאות. לטענת רשות שמורות הטבע והגנים הסכמים שנערכו בעבר יש לחשוב עליהם בשנית. כיום השטח בלב השמורה הכרחי לשיקום השמורה בייחוד לאור הקשיים שבהם נתקלה השמורה לאחר הדליפה. הנושא גורם למחלוקת ונידון היום בועדות התכנון בין הגורמים השונים.^[4]