עבריינות נוער

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עבריינות נוער היא עבריינות המבוצעת על ידי אדם צעיר המוגדר על פי החוק כקטין. יחסו של החוק לעבריינות כזו שונה מזה הניתן לעבירות של בוגרים.

עבריינות נוער מתייחסת לפשיעה המבוצעת על ידי אדם שגילו מתחת לגיל מסוים (בארצות הברית וישראל, למשל, הגיל הוא 18). גיל האחריות הפלילית המינימלי היה בישראל בעבר גיל 9, אולם כיום הגיל המינימלי לנשיאת אחריות פלילית הוא 12.

ככלל, יחס רשויות האכיפה והשפיטה במדינות המערב סלחני ומתחשב יותר כלפי עבריינים קטינים לעומת בגירים. הגישה היא בעיקרה חינוכית-שיקומית ומטרתה לנסות ולהוציא את הצעיר ממעגל העבריינות. ישנה גם הקפדה מיוחדת על שמירה על זכויותיו של העבריין הקטין.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לחשוב כי עבריינות מזוהה בעיקר עם המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, אך אין זה כך. הוכח כי עבירות מתבצעות בכל השכבות החברתיות, בין אם בקרב נערים ממשפחה הרוסה ובקרב "בני טובים", בין אם מדובר בנערים להורים שמכורים לסמים או אפילו בקרב נערים להורים שומרי חוק.

לא רק זאת, ניתן לראות כי עבריינות הנוער היא גם תוצר של רוח הזמן והתקופה. את זאת ניתן לראות בעובדה כי כאשר חלים שינויים בארץ חלים גם שינויים בשיעורי עבריינות הנוער ובאפיונם, כך גם בארצות אחרות. עקב השינויים החלים בארץ חלים גם שינויים בסוגי העבירות, כגון עבירות מחשב ואינטרנט על ידי נוער אשר לא היו קיימות בעבר וכיום עבירות אלו הם גם אמצעי לביצוע פשיעה חמורה יותר של עבירות רחוב הכוללות סחר בסמים, עבירות מין, פדופיליה, הימורים וכדומה.

כמו כן, נהוג לחשוב כי עבריינות הנוער היא בעלת אלמנטים ייחודיים בלבד, אך למעשה, ניתן למצוא בה אלמנטים רבים הלקוחים מתחום העבריינות המבוגרת. אמנם, בשונה מעבריינות המבוגרים, בני הנוער זוכים ליחס סלחני יותר מצד הגורמים המטפלים וזאת עקב היותם קטינים. המחוקק בישראל (הכנסת) קבע שכל זמן שנאשם הנו קטין הוא יזכה להגנות שונות במטרה להגן על גופו, נפשו ועל זכויותיו. בהגיעו של הקטין לגיל 18 הוא כבר לא ייקרא קטין אלא ייחשב כבגיר. אז תחול עליו באופן מלא האחריות הפלילית, כלומר יצטרך לשאת בתוצאות מעשיו.

קיימת התאמה בין רמת העבריינות, ובעיקר האלימות, לבין גיל ההתבגרות. בגיל ההתבגרות חלים שינויים פיזיולוגיים וסוציו-פסיכולוגיים המשפיעים על האלימות בעיקר בגיל זה. השינוי הפיזיולוגי מתבטא בעובדה שבגיל ההתבגרות קיימת הפרשה מוגברת של הורמוני מין, שעלולה לגרום לגילויים של אלימות. אלימות זו מחריפה ככל שלא גובשו מבנים נפשיים ובמקרים כאלו היא משרתת את הצורך הנואש, שחש המתבגר, וזאת מבחינה סוציו-פסיכולוגית, להגביר את רגשות העוצמה של ה"אני" ואת תחושת קיומו בעולם.

בנוסף לשינויים הנזכרים לעיל, בני הנוער חווים גידול בדרישות הסביבה בנוגע להתנהגות המצופה מהם ומרגישים כי הלחץ בשינוי התנהגותם גובר. לפי מחקרים וממצאים שנמצאו בתקופה האחרונה, נמצא כי לטענה זו אכן יש ביסוס, התנהגות עבריינית ובראשה אלימות שכיחה יותר בקרב בני הנוער בהשוואה לתקופות גיל אחרות.

עבריינות נוער בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למספר מדינות מערביות נוספות, בישראל הגיעה עבריינות בני הנוער לממדים משמעותיים והיא שכיחה בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית.

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי בשנת 2004, ביצעו 1874 צעירים בגילאים 18-12 עבירות כלפי גוף האדם המלוות באלימות, ו- 307 צעירים אף ביצעו עבירות כלפי חיי אדם.

עקב ממצאים אלו, שמה לה מדינת ישראל למטרה, במשך שנים רבות, ובדומה למדינות אחרות, את מיגור התופעה. לצורך כך, הוקמו מנגנונים, מסגרות ורשויות שתפקידיהם המרכזיים הם:

  • שמירה על שלום הקטין,
  • שמירה על התפתחותו התקינה-הנורמטיבית,
  • דאגה לשיקומו.

בראשית, מטרת המנגנונים היא לייצב את משפחתו של הקטין והקטין ולכוונם לדרך התנהגות תקינה. בסופו של התהליך נוקטים באמצעי אכיפה, במקרה הצורך, על מנת למנוע הידרדרות נוספת בהתנהגותו הסוטה של הקטין ולהחזירו למוטב.

כאשר מדובר בקטין המעורב בעבריינות נוער, המנגנונים העיקריים המתערבים ישירות במצבו משלימים אחד את השני, אך ישנו סדר פעולה ברור:

התערבות המשטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה מתערבת המשטרה. המשטרה מתייחסת, כמובן, לחומרת המעשה ולפגיעתו בשלום הציבור, אך גם שמה לה למטרה להיות קשובה למצבו של הקטין וצורכי השטח. במשטרה קיימות יחידות נוער בהם עובדי נוער מוסמכים בעלי הכשרה מיוחדת. הם פועלים בלבוש אזרחי, ברכב מוסווה ובשיתוף פעולה מלא עם גורמי חינוך וטיפול בקהילה. עובדי הנוער דוגלים בגישה חינוכית ושיקומית המדגישה את הוצאתו של הקטין מהמעגל הפלילי.

את יישום גישה זו ניתן להמחיש באמצעות מעצרם של קטינים על ידי המשטרה, במסגרת עקרון ההרתעה: מעצר לשם הרתעת הקטין, וכדי להמחיש לו את סכנת הידרדרותו לעבריינות. מעצר כזה יבוצע רק באישור קצין נוער, ולמספר שעות בלבד. קטין המעורב בפלילים זוכה ליחס של אזרח ששגה ולא של עבריין מועד, תוך שמירה על זכויותיו. בנסיבות מסוימות, ייגנז חומר החקירה נגד הקטין בהליך חקירתי של "אי-תביעה" (א. ת.). מטרתו של הליך זה היא לאפשר את חקירת הקטין תוך הימנעות מרישום פלילי, כלומר על מנת למנוע את תיוג הקטין. נקיטה בהליך זה היא חד-פעמית ומחייבת את הודאת הקטין, הבעת נכונותו להתנצל בפני הנפגע, לפצותו וכן, התרשמות החוקר מכך שהקטין לא יחזור ויבצע עבירות. במידה וישתנו הנסיבות ויחזור הקטין לבצע עבירות, ניתן יהיה לפתוח מחדש את התיק ולנהל חקירה פלילית, שעלולה להסתיים בהעמדה לדין.

התערבות שירות המבחן לנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך מתערב שירות המבחן לנוער. תפקיד מנגנון זה הוא לבדוק את מצבו הפסיכולוגי והסוציאלי של הקטין, לטפל בו ולכוון אותו ואת משפחתו לדרך הנורמטיבית.

הבאה בפני בית משפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבסוף, קטין המואשם בביצוע עבירה יישפט בכפוף לכללים ולהסדרים שנקבעו בחוק, בפני בית משפט לנוער. הדיון מתנהל בדלתיים סגורות ובנוכחות הקטין, הוריו, סנגורו, קצין המבחן והתובע. בסמכותו של בית המשפט לנוער להורות על כפיית הטיפול בקטין ואף להטיל עליו עונשים בהתאם לחוק. במקרים, כגון מקרים אלימים במיוחד או מקרים בהם עבריין חוזר לפשע פעם אחר פעם לשופטים יש את הסמכות להעביר את הנער לשפיטה בבית משפט רגיל ולא כנהוג בבית משפט לנוער.

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם חוקים ברורים ומוגדרים במיוחד לאופן הטיפול בנער אשר ביצע עבירה. חוקי הנוער נועדו להבטיח עבור הקטין הסדרים מיוחדים בנושאי מעצר, שחרור, ניהול המשפט, ענישה ודרכי טיפול. כאמור, ישנם מספר חוקים, אך ישנם שני חוקים חשובים ומשמעותיים שמטרתם להגן על הקטין והם:

  • חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך 1960 - חוק זה חל על כל הקטינים, מכוון לדאוג לשלומם של קטינים נזקקים באמצעות פקיד סעד (עובד סוציאלי שיש לו סמכויות מיוחדות). חוק זה מאפשר לפקיד סעד לקבל גם עזרה מתאימה מהמשטרה.
  • חוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל"א 1971- חוק זה עוסק בסמכויות בית המשפט לנוער, סדרי הדין, דרכי הענישה והטיפול ביחס לקטינים ברי אחריות פלילית (בני 12 ומעלה) שניתן להעמידם לדין אם עברו עבירה. החוק קובע, למעשה, מעין מסגרת לעבודת המשטרה עם קטינים ולשיתוף הפעולה שלה עם שירות המבחן לנוער.

ההתייחסות בחוק זה לקטינים אשר עברו עבירות פליליות שונה מאוד, בעניינים רבים, מההתייחסות לעבריינים מבוגרים. ההגנה על זכויותיהם של הקטינים, בחוק זה, רחבה בהיקפה.

אסכולת הצדק המאחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צדק מאחה

למרות קיום מערכת ענפה זו של מנגנונים, עבריינות הנוער ממשיכה להתקיים ואף לעלות בשיעוריה. בשנים האחרונות חיפשו דרכים, מלבד המערכת המשפטית הפורמלית לטפל ולמצוא פתרון לנושאים הפליליים. ביטוי לדרכים אלו ניתן על ידי אסכולת הצדק המאחה המתייחסת לפשע כאל פגיעה באנשים, בין אם בקרבן, בין אם בפוגע ובקהילה הסובבת אותם.

בשונה ממערכת בית המשפט המעוניין בהכרעה בין אשם לזכאי, התפיסה של אסכולה זו היא שיש צורך בגישור, כלומר הסכמה בין הפוגע לקרבן. הגישור מתואם עם מדיניות המשטרה ואיננו סותר אותה, אלא להפך: מדיניותו היא גם כן למנוע ככל האפשר את תיוגו של הקטין כעבריין ולהוציאו ממעגל הפשע. יתרה מזאת, הליך הגישור תורם בהפחתת העול הקיים על מערכת אכיפת החוק.

כיום קיימת בישראל תוכנית המושתתת על אסכולת הצדק המאחה והיא תוכנית ק. ד.מ (קבוצות דיון משפחתיות). בקבוצות אלו נפגשים הפוגע, הקרבן ואנשים משמעותיים בחייהם, נציג המשטרה, נציג שירותי הרווחה והמגשר- אדם נייטרלי לחלוטין המנהל את הפגישה.

ישנם כמה תנאים לביצוע תוכנית ק. ד.מ והם:

העבירות שיידונו בתוכנית יהיו מסוג עוון ופשע בלבד, כלומר לא יידונו עבירות סמים, המתה, מין ואלימות במשפחה. הפנייה לק. ד.מ תהיה על ידי קצין הנוער במשטרה או על ידי קצין מבחן הנוער וכשיש כוונה להגיש כתב אישום, אך עוד לא הוגש כתב האישום. גילאי הנערים יהיו בין 12 לבין 17.5. תנאי הכרחי נוסף הוא- הנערים הפוגעים יהיו חייבים להודות במעשיהם.

כיום תוכנית ק. ד.מ מהווה תחליף להעמדת הקטין לדין בפני בית משפט ומטרתה היא למצוא תוכנית שתענה על צורכי שיקומו של הפוגע והן של הקרבן. במידה והסכמי התוכנית יבוצעו במלואן ייגנז התיק, אך אי עמידה בהסכם שהושג יביא לחידוש הליכי ההעמדה לדין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמיר, מ' (2003). להיות מתבגר עולה: הקשר בין הגירה, פשיעה ועבריינות: המקרה הישראלי.

תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, המרכז הבינתחומי לחקר מדיניות וטיפול בילדים ובנוער.

  • בן-ברוך, ס' ‬(2000). לא די ב"כיבוי שרפות": עבריינות הנוער, המציאות ודרכי ההתמודדות. ‬שורות איפא: ביטאון ארגון השוטרים הבינלאומי, סניף ישראל , 12, 23-20.
  • בן-ברוך, ס' ‬(2003). צדק מאחה. מראות המשטרה: בטאון משטרת ישראל , 194, 23-22.
  • בר-דוד, ר' (2000). היבט אינטגרטיבי על תופעת האלימות בבי"ס. עבודה לשם קבלת תואר Ph.D, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
  • הורוביץ, ת', פרנקל ח', וינון, י' (1990). דפוסי אלימות של בני נוער. דו"ח מחקר מס' 239, ירושלים: מכון הנרייטה סאלד.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה- לוחות סטטיסטיים (2004) [אתר באינטרנט]
  • כהן, י' (1975). עבריינים צעירים בישראל. תל אביב: צ'ריקובר.
  • שרון, א' (1990). נוער בפלילים: שפיטה, דרכי טיפול וענישה. תל אביב: תמר.
  • Posner, M.(1996). youth violence: Locating and Using the Data.Children's Safety

Network: Education Development Center, Inc. Newton, MA.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]