עגינות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביהדות, עגינות (מלשון עוגן) היא מצבו של אדם (בדרך כלל אישה) אשר אינו יכול לנתק את זיקת הנישואין עם בן זוגו, עקב אי יכולתו של בן זוגו (בעלה) לתת גט או אי יכולתה של בת זוגו (אשתו) לקבל את הגט, בגלל חוסר הידיעה לגבי קיומו או מיקומו של בן הזוג, בגלל חוסר אפשרות ליצור איתו קשר (למשל, במקרה של שבי או חטיפה לזמן ממושך), או עקב מחלה קשה שבן הזוג לקה בה (תרדמת, אבדן שפיות וכיוצ"ב). האישה המצויה במצב העגינות קרוייה עגונה, ואילו האיש המצוי במצב עגינות קרוי "עגון" [1]. מסורב גט או מסורבת גט הם גבר או אישה שבני זוגם מסרבים לתת להם גט או לקבלו מידיהם [2].

מניעות נוספת להנשא הדומה בעיקרה לעגינות נוצרת כאשר בעלה של האישה נפטר מבלי להותיר אחריו ילדים. במצב כזה אמור אחיו של הבעל לייבם את האלמנה, כלומר להינשא לה, או לוותר על הנישואים בטקס המכונה חליצה. אם מקום הימצאו של אחי הבעל המנוח אינו ידוע, או שהוא עדיין ילד, האישה, הנקראת "שומרת יבם", נאלצת להמתין עד שיוכל לקיים את טקס החליצה, לכשיימצא או כשיגדל. מצב הדומה לסרבנות גט קורה כאשר אחי הבעל כשיר לייבם או לחליצה, אך הוא מסרב לעשות כן, או מציב תנאים מוקדמים לכך. אין מקביל גברי למצב של "שומרת יבם", והאלמן חפשי להנשא כרצונו. ישנה מצוות עשה ליבם ליבם או לחלוץ את אלמנת אחיו, אך מצווה זו אינה אוסרת עליו להנשא לאחרת.

לשון הדיבור אינה מבדילה תמיד בין מסורבות גט, עגונות, ושומרות יבם, וגם האבחנה ביניהן במציאות קשה היא, שכן לא ניתן לדעת תמיד אם העלמותו של בן הזוג היא מתוך מטרה למנוע את התרת הנישואין. ערך זה מתייחס הן לעגינות ההלכתית והן לסרבנות הגט. מקרים קרובים לסרבנות גט הם אלו של "סחטנות גט", אשר בהם גברים ונשים אינם מסרבים קטיגורית ליתן גט או לקבלו, אלא מציבים תנאים מוקדמים, לעיתים קשים, לכך, למשל מתוך רצון לשפר את מהמאבק הרכושי בסכסוכי גירושין. תביעת שלום בית משמשת לעיתים כאמצעי לכוף את המשך הנישואין על הצד האחר [3].

יתרון מובהק לנשים לעשות כן היא העובדה כי הבעל חייב במזונותיה של אשתו כל עוד הם נשואים, ואפילו אם הם חיים בנפרד ואין ביניהם יחסי אישות. אישה שאינה נכונה לקבל את גיטה תזכה לכן ליתרונות כלכליים במהלך הגירושין. מנגנון הגט באמצעות שליח ביהדות, נותן אפשרות בתנאים מיוחדים לתת לאישה גט בעל כרחה, אלא שחוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951 קבע מעשה זה כעבירה פלילית מסוג פשע ("התרת קשר נישואין על כרחה של אשה: התיר האיש קשר הנישואין על כרחה של האשה, באין פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך המחייב את האשה להתרת קשר הנישואין - האיש אשם בפשע ודינו מאסר עד חמש שנים.")

לעגינות תוצאות קשות לגבי נשים שכן האיסור החמור של לא תנאף, נאכף בהלכה באמצעות תיוג פרי הניאוף, הצאצאים, כממזרים. כלומר, ילדים שבאו לעולם כתוצאה מיחסי אישות בין אישה נשואה ובין מי שאינו בעלה נחשבים ממזרים, והם יהיו לפסולים לנישואין בבגרותם. תיוג הצאצא כממזר אינו מותנה בסיבת העגינות של אמו, ואינו מותנה בזמן שחלף מאז הפכה אמו לעגונה. אמנם, מניעות הממזרים מלהנשא אינה מוחלטת, וממזר, בניגוד לשתוקי רשאי להנשא עם ממזרת, עם גר, ועם נתין. יחד עם זאת, מניעות הצאצאים להנשא כדת משה וישראל עם כלל קהל ישראל היא סנקציה המונעת אף בימינו מעגונות, להקים משפחה.

ילדים שנולדו לאישה בהיותה שומרת יבם אינם ממזרים מדאורייתא, אלא ממזרים מדרבנן בלבד, והאיסור עליהם להנשא אינו נאכף.

כלל הממזרות אינו סימטרי, כיוון שילדים שנולדו לגבר נשוי מאישה פנויה אינם נחשבים ממזרים. מבחינה זאת, התוצאה של עגינות וסרבנות גט קשה יותר לאישה מאשר לגבר. זו הסיבה שהשיח הציבורי נוטה להדגיש יותר את בעיית העגונות לעומת בעיית העגונים (ישנה קואליציה של 27 ארגונים שונים העוסקים בבעית העגונות [4] ומסורבות הגט אך אין ארגונים העוסקים בבעית העגונים ומסורבי הגט). סיבה נוספת להדגשה זו היא שלגבר העגון ומסורב הגט ישנם אמצעים הלכתיים מסוימים לעקוף את הבעיה, שאינם עומדים לרשות העגונה ומסורבת הגט. בכל זאת ייאמר כי ישנם אמצעים ללחץ כלכלי על סרבן הגט, שאינם ניתנים להפעלה על סרבנית הגט, ועל כן מבחינות מסוימות, מצבה של מסורבת הגט עשוי להיות נוח יותר מזה של מסורב הגט.

תוכן עניינים

[עריכה] עגונות

[עריכה] היקף התופעה

מנתוני הנהלת בתי הדין (נכון ליוני 2007) עולה כי מספרן הכולל של העגונות שבעליהן נעלמו בארץ ובחו"ל הוא 69 - מתוכן, 45 בעלים ברחו לחו"ל, 23 בעלים נעלמו בארץ, ועגונה אחת שבעלה איבד את ההכרה בתאונה [5]. מספר העגונות שבעליהן נמצאים בחו"ל בכתובת ידועה הוא- 19. מספר זה מהווה פחות מאחוז ממספר המתגרשים השנתי, ופחות מפרומיל ממספר המתגרשים בתקופת זמן של 10 שנים. עדכון באתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים ממאי 2008 [6] קובע כי מספר העגונות הצטמצם והגיע לכדי 30 נשים בלבד בתאריך זה, כלומר 0.3% ממספר המתגרשים בשנה מסויימת, ו-0.03% ממספר המתגרשים בטווח של 10 שנים.

בישראל נוצרת בעיה מיוחדת של עגינות גם כתוצאה ממלחמה או שבי, שבהם נעדר מותיר את אשתו עגונה. מקרה שזכה לפרסום[7] הוא זה של תמי ארד, אשתו של הנווט הנעדר רון ארד, הנחשבת לעגונה ולא לאלמנה. אין נתונים נפרדים על מספר עגונות המלחמה והשבי, אך על פי הערכות[8] מדובר בכ-10 עד 15 נשים. נתוני חיל האוויר הישראלי מראים כי מרבית עגונות חיל האוויר הותרו מעגינותן בתוך שנה מהכרזה על הבעל כנעדר, אם כי רובן לא הביעו משאלה שכזו.

[עריכה] התרת עגינות

התרת העגינות יכולה להעשות באחת מבין שלוש דרכים:

  • איתור הבעל ושכנועו לתת גט לאשתו.
  • הוכחת סבירות גבוהה לכך שהבעל מת.
  • מציאת פגם בטקס הקידושין ולפיכך ביטול הנישואין מעיקרם.

התרת עגונות מלחמה ושבי מתבססת בעיקר על המנגנון של הוכחת סבירות גבוהה לכך שהבעל מת. הרב שלמה גורן פעל רבות להתרת עגונות מלחמה כאלו [9] וזכורה פעולתו להתרת עגונות הצוללת אח"י דקר, והמשחתת אח"י אילת שטובעה מול חופי מצרים. כרב צבאי ראשי, ההיתר הראשון שנתן היה לעגונות חללי מלחמת השחרור.

[עריכה] איתור הבעל, שכנועו, והפעלת סנקציות כנגדו

מערכת בתי הדין הרבניים מפעילה את האמצעים הבאים לשם איתור הבעל ושכנועו:

  1. מערכת חוקרים פרטיים בתשלום לאיתור סרבני הגט בארץ ובעולם (הנתונים מיוני 2007 מורים כי כ-40 תיקים מונו חוקרים פרטיים לעשות כן).
  2. מערכת איסוף מידע מהציבור על מקומם של בעלים מעגנים [10]
  3. שליחת שליחי בית דין לחו"ל לשכנוע הסרבן (44 תיקים).
  4. סנקציות על בעלים סרבני גט, שהחשובה בהן היא קביעת מזונות אישה גבוהים (מזונות עונשיים) אותם צריך סרבן גט לשלם לאשתו. על אלו נוספים מניעת רישיון נהיגה וחשבון בנק (41 תיקים), הבאה למעצר ומאסר (עשרות תיקים) חבישה בצינוק, ועיכוב יציאה מן הארץ, איסור על קבלה, החזקה או הארכה של דרכון, איסור על קבלה החזקה או חידוש של רשיון נהיגה, מניעה מלהיבחר למשרה על פי דין, או לשאת במשרה גוף מבוקר, מניעות מיעסוק מסודר על פי דין או הדורש רישוי או היתר ועוד.

הכלל היסודי של "מכים אותו עד שאומר רוצה אני" הינו הבסיס ההלכתי של הצבת סנקציות על סרבן הגט: "...וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (בבלי, מסכת ערכין, דף כ"א, עמוד א). ההלכה דורשת שהפעלת הסנקציות תהיה כזו שלא תישלל לחלוטין זכות הבחירה שכן שניתן שלא מבחירה, עלול להיכנס בקטיגוריה של "גט מעֻשֶׂה", והוא אינו פסול. רבנו תם קבע שורה של סנקציות שניתן להפעיל על הבעל הסרבן, הנקראת "הרחקות דרבנו תם", הכוללות נידוי חברתי, מניעת טובות הנאה וכיבודים וכיוצא באלה.

יש הטוענים כי בית הדין הרבני מהסס יתר על המידה טרם הפעלת סנקציות. כך למשל אומר יובל שרלו: :"העובדה כי התורה קבעה שהאיש מגרש את אשתו רק מרצונו בונה ביסודה את קדושת המשפחה, אולם אין היא נותנת לבעל כל זכות מוסרית והלכתית כדי לנצל הלכה זו ולסחוט את האישה. ... בשעה שהדיינים אינם מונעים זאת, והם ממשיכים לחייב אישה לדור עם נחש בכפיפה אחת, אין הם נוהגים בדרכה של הלכה ובדרכה של תורה." [11]

[עריכה] ראיות למות הבעל

לדעת רוב הרבנים, די בהוכחה בסבירות גבוהה למות הבעל, ואין צורך בהוכחה ודאית. דעה זו נסמכת, בין היתר, על דיון המופיע במסכת יבמות שבתלמוד הבבלי (דף קכ"א). הדיון בתלמוד נסוב סביב השאלה מהן הראיות המספיקות להכרזתו של אדם כמת, ולהתרת אשתו מעגינות. במהלך הדיון מופיע ציטוט מהברייתא: "תנו רבנן: נפל לגוב אריות - אין מעידין עליו, לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - מעידין עליו" (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קכ"א, עמוד א). כלומר, אם ראו אנשים שאדם נפל לגוב אריות ולא יצא ממנו, אין הם יכולים להעיד על מותו, אולם אם ראו אותו נופל לחפירה מלאה בנחשים ובעקרבים ולא יצא משם, עדות זו מספיקה כדי להכריז על מותו, ואין צורך בבדיקה או בעדות נוספת אחרת. חפירת הנחשים משמשת בקביעה זו כדוגמה למצב שממנו הסיכוי להינצל קלוש. אולם, אם בדיעבד יתברר בכל זאת כי הבעל חי, תימצא האישה במצב קשה במיוחד: ילדיה מבעלה השני ייחשבו לממזרים והיא תיאלץ להיפרד הן מבעלה הראשון והן מבעלה השני (יופעל עליה הדין: "אסורה לבעלה ולבועלה"). מקרים כאלה נדירים, אולם קרו בעיקר בעקבות השואה.

[עריכה] פגמים בטקס הקידושין

מציאת פגם בטקס הקידושין נחשב למוצא אחרון להתרת עגינות. לשם כך בודקים את העדים לטקס הקידושין ומנסים לתרץ מדוע אחד מהם פסול לעדות (טקס קידושין תקף רק אם מעידים עליו שניים). אפשרות אחרת היא להראות כי האישה לא הביעה את הסכמתה לקידושין בצורה ברורה ומקובלת ולכן הם אינם תקפים. לביטול הקידושין אין השלכות על מעמדם של ילדי האישה, אולם הוא עלול ליצור בעיות הלכתיות אחרות, ולכן משתמשים בו רק כשאין כל בררה אחרת.

אפשרות תאורטית נוספת היא לעקור את הקידושין לחלוטין, שכן כל המקדש אישה מקדשה על דעתם חכמים, וחכמים יכולים להפקיע את הקידושין למפרע. אך אפשרות זו אינה מיושמת באורח תדיר, מחשש לזילות במוסד הנישואין.

[עריכה] מניעה

ההסכם לכבוד הדדי הינו פתרון אחד הנמצא בשימוש בקהילות יהודיות ברחבי העולם, והמאפשר מניעה מראש של תופעת העגינות.

למניעת הבעיה של עגונות מלחמה או שבי, הועלתה הצעה לפיה כל חייל קרבי נשוי יפקיד בידי הרבנות גט על תנאי, והרבנות תפעיל גט זה אך ורק אם החייל הפך לנעדר והותיר את אשתו עגונה. הצעה זו נדחתה, בין השאר עקב החשש מהשפעתה השלילית על מורל החיילים.

[עריכה] עגונים

שלוש תרופות עיקריות לעגון ולמסורב הגט.

  1. הולדת ילדים מהפנויה.
  2. נישואין לאישה נוספת.
  3. מציאת פגמים בטקס הקידושין.

[עריכה] הולדת ילדים מהפנויה

חשש הממזרות אינו מונע מעגון להעמיד צאצאים, שכן ילדים שנולדו לגבר נשוי מאישה פנויה לא יחשבו ככאלה. ככל הנראה, בוחרים רבים בגישה זו, אלא שהיא אינה מתאימה לגברים מסורתיים או שומרי מצוות, שקשרים מעין אלו אסורים עליהם.

[עריכה] נישואין לאישה נוספת

אף על פי שאין איסור מהתורה על הגבר לשאת יותר מאישה אחת, הרי חרם דרבנו גרשום אוסר על כך, ואף סעיף 176 לחוק העונשין אוסר על פוליגמיה. במקרים מיוחדים ונדירים כמו של גבר שאשתו נעלמה או מסרבת לקבל גט במשך זמן רב, יוכלו מאה רבנים משלוש מדינות לתת לו היתר לשאת אשה אחרת על פניה

ככל הידוע, היתר כזה ניתן במקרים נדירים (כפי הנראה 4-5 פעמים בשנה [12]), וכוחו של היתר שכזה, משאושר על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול, גובר על איסור הביגמיה, כמאמר סעיף 179 לחוק העונשין "היה הדין החל על הנישואין החדשים דין התורה, לא יורשע אדם על עבירה לפי סעיף 176 אם הנישואין החדשים נערכו לאחר שניתן לו היתר נישואין לפי פסק דין סופי של בית דין רבני ופסק הדין אושר בידי נשיא בית הדין הרבני הגדול."

פתרון זה אף שהוא מתאים לשומרי מצוות, אינו קל למימוש, שכן נשים נרתעות מן המעמד של אשה שניה[13].

[עריכה] מסורבי ומסורבות גט

דו"ח של מערכת בתי הדין הרבניים ‏‏[‏http://www.rbc.gov.il/statistics/2007/1.doc‏] מגדיר אדם (גבר או אשה) כמסורב גט אם הגיש תביעת גירושין ולא קיבל גט לאחר שעברו שנתיים מיום פתיחת התביעה בשל סירוב בן זוגו לעשות כן. מנתונים אלו עולה כי 942 זוגות, שניהלו הליכי גירושין בבתי בשנים 2005-2006, טרם סיימו את הליכי הגירושין בגט. 942 זוגות אלה מהווים כשלושה אחוזים מכלל תביעות הגירושין שנפתחו בתקופה הנדונה בבתי הדין (כ-32,000 תיקים). על פי נתוני בתי הדין עולה שמתוך 32,000 תיקי גירושין שנפתחו בשנים 2005 - 2006 מספר מסורבי הגט עומד על כ-190 גברים ו-180 נשים [14].

הסיבות העיקריות לאי סיום התיק על פי הסקר הן:

  1. סכסוכי ממון (13% מכלל המקרים)
  2. סרבנות הבעל (19% מכלל המקרים)
  3. סרבנות האישה (20% מכלל המקרים)
  4. תביעת שלום בית (5% מכלל המקרים)
  5. אי הופעת בני הזוג לסידור הגט (11% מכלל המקרים)
  6. זניחת התביעה (18% מכלל המקרים)

סרבניות גט מונעות בדרך כלל ממניעים כלכליים, באשר אישה זכאית למזונות אישה כל עוד היא זכאית לבעלה. גבר יכול לנסות להתגונן מהצורך לשלם מזונות אישה, בבקשה לבית הדין להכריז על אשתו שהיא "מורדת", כלומר, אינה גרה עמו, אינה מקיימת עמו יחסי אישות, או שאינה ממלאה את תפקידה כעקרת בית. אלא, שמספיקה לאישה להביא "אמתלה קלה כנוצה", כדי שבית הדין ידחה את הבקשה להכריז עליה כמורדת [15].

תביעות לשלום בית הן לעיתים‏‏[1] מסווה לסרבנות גט. על פי נתוני בתי הדין הרבניים ‏‏[2] מוגשות כ-1000 תביעות מסוג זה בשנה.


כלי מצוי למניעת סירוב גט הוא הסכם טרום נישואין בדוגמת ההסכם לכבוד הדדי[16]. על ידי חתימה על הסכם לפני הנישואין בני הזוג יוצרים כלי נוסף לשכנוע סרבן הגט להתגרש ואף מונע מבני זוג מלהיכנס למצב של סירוב גט.

[עריכה] פתרונות

לפתרון הבעיה של מסורבות הגט הועלו הצעות שונות:

  • הגברת השימוש באמצעי הכפייה הנתונים לבית הדין הרבני. כאשר הבעל נמצא בישראל, בסמכותו של בית הדין הרבני לכלוא אותו עד שייתרצה וייתן גט לאשתו. בסמכות בתי הדין להטילו לצינוק ולמנוע ממנו זכויות בכלא.

סמכות זו אינה נתונה לבתי דין רבניים בחו"ל, שבשונה מבישראל, אינם זוכים לחיזוק על ידי חוקי המדינה שבה הם פועלים.

  • חתימה על הסכם בין בני הזוג, עוד לפני הנישואים, כגון ההסכם לכבוד הדדי[17], לתשלום דמי מזונות גבוהים על ידי מי שיעכב את הגירושים (אם יגיעו בני הזוג למצב זה), ובכך לתת תמריץ לבן הזוג שלא לעכב את הגירושין.
  • הפקדת גט על-תנאי שייכנס לתוקף רק במקרים מוגדרים מראש.
  • מימוש הסמכות, הנתונה לבית הדין על-פי ההלכה, להכריז על הנישואים כבטלים מעיקרם, כך שממילא מתבטל הצורך בגט. מצד שני, ישנם פוסקים החולקים על קיומה של סמכות כזו ברוב המקרים.

סיוע מסוג חדש ניתן למסורבות גט בסוף 2004 בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שבו נפסק כי על סרבן גט לפצות את אשתו בסכום של 425,000 ש"ח, משום ש"אי מתן הגט מהווה פגיעה קשה ביכולתה לנהל אורח חיים סביר ותקין, דבר המגיע לכדי התעללות נפשית הנמשכת שנים רבות", כך פסק השופט מנחם הכהן, וציין כי "אין מדובר בקביעת סנקציה נוספת כנגד סרבן הגט, שתכליתה לזרז את מתן הגט, ובית משפט זה אינו עוסק באמצעים לסידור הגט בעתיד, אלא אך ורק בהשלכות הישירות הנובעות מאי מתן הגט, על זכות האישה לפיצויים נזקיים".

ברוב מדינות המערב, שבהן נהוגים נישואים אזרחיים, המדינה אינה מכירה בעגינות, כך שאישה יכולה להירשם לנישואין במוסדות המדינה ברגע שהנישואים האזרחיים מוכרזים כבטלים. עם זאת, אם האישה היהודייה מעוניינת לעגן את הנישואים גם בטקס קידושין על-פי ההלכה, היא תיתקל בכל הבעיות הכרוכות בעגינות. כמו כן, אם ילדיה ירצו להינשא על-פי ההלכה, הם עלולים להיחשב כממזרים ולפיכך גם פסולי חיתון.

המאמצים הציבוריים לפתרון בעיית מסורבי הגט (להבדיל ממסורבות גט), דלים.

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

ארגוני סיוע לעגונות


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA
כלים אישיים
שפות אחרות