עגינות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביהדות, עגינות היא מונח שמלכתחילה יוחד לציון מצבה של אישה שבעלה הלך למרחקים ואין ידוע מה עלה בגורלו והאם הוא חי או מת, כלומר, לאישה הנשואה כהלכה, שנאבדו עקבות בעלה, ועל כן היא לא חיה עם בן זוגה, והיא אסורה להינשא לאחר. אולם, השימוש במושג התרחב בלשון ובספרות ההלכתית‏[1], לכלול מצבים אחרים בהם אישה או איש נמצאים בזיקה לנישואין קודמים שלא ממומשים בפועל אך מונעים מהם נישואין אחרים בהתאם להלכה, לרבות מקרים שבהם אחד מבני הזוג לקה במחלה קשה (תרדמת, אבדן שפיות וכדומה) המונעת ממנו להתגרש, לתופעות של סרבנות גט וכן לשומרת יבם שאינה יכולה מסיבה כלשהי לקיים מצוות חליצה, ואף למקרה הנדיר של יבם שאלמנת אחיו מסרבת לחלוץ בעבורו[דרוש מקור].

בעוד שבעבר הדגש במושג העגינות היה על העלמות הבעל, תופעה שהייתה שכיחה בגלל עזיבת הגברים את מקום מגוריהם לתקופות ארוכות לצורך פרנסה או מלחמה והיעדר אמצעי קשר מהירים, הרי שבימינו נדיר שאדם נעלם ללא השארת עקבות שלא עקב היעלמות מכוונת, ועיקר בעיית העגינות נובעת ממקרים בהם גבר מסרב לתת גט לאשתו או היא מסרבת לקבלו. העגונה המוכרת ביותר בישראל היא תמי ארד, אשר נותרה עגונה החל מאוקטובר 1986 ועד היום, על אף הערכות שבעלה רון ארד מת.

בתי הדין הרבניים מחזיקים קרן כספים לצורך סיוע לעגונות. רובו של הכסף מוקדש לאיתור בעלים שנעלמו, וחלק ממנו מוקדש לתשלום לסרבני גט כדי לשכנעם לתת גט לנשותיהם.

מושג העגינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בשורש ע.ג.נ לתיאור היקשרות נמשכת של אשה בקשר נישואין מופיע במקרא בהקשר הקרוב לזה של ייבום: במגילת רות, כאשר נעמי מסבירה לכלותיה רות וערפה כי אל להן להמתין לבנים נוספים שאולי תוליד נעמי כדי להנשא להם, באמרה: "הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ"[2]. ברם, המילה "עגונה" מופיעה לראשונה בתלמוד, בהקשר של הקלות בדיני גיטין שנועדו להקל על בעל הנמצא במקום רחוק או היוצא לדרך רחוקה לגרש את אשתו כדי שלא תשאר עגונה. ואילו במקרא שימש המושג "אלמנות חיות" לציין את מצב העגינות של פלגשי דוד שהורחקו מעליו ולא יכלו להתחתן עם אדם אחר ‏‏[3]. בספרי השו"ת התייחס מושג ה"עגונה" בעיקר להעלמות הבעל. בעוד שהמונח עגונה חיה יוחד למקרה בו הבעל החי מסרב לגרש את אשתו.

חוק הביטוח הלאומי‏[4] מגדיר עגונה כ"אשה נשואה שזה שנתיים נעלמו עקבות בן זוגה, לרבות אשה שבן זוגה נמצא, שלא בהסכמתה, תקופה כאמור בחוץ לארץ ולא נשא באותו זמן במזונותיה".

עגינות גברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לנשים, גברים שנשותיהם אינן מסכימות לקבל גט רשאים על פי עיקר הדין (דין תורה), לגרש את האישה בעל כרחה, וזאת בהסתמך על האמור במסכת גיטין (דף מ"ט עמוד ב'): "אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו". לחלופין, הם רשאים לשאת אישה נוספת. אלא שעם שינויי הזמנים, חרם דרבנו גרשום התקף לאשכנזים והתחייבות בכתובה של בני עדות המזרח אסרו עליהם אפשרויות אלו. גם חוקי מדינת ישראל אוסרים על בעלים, אפילו הם מסורבי גט, לגרש את נשותיהן בעל כורחן בהיעדר פסק דין מוסמך המחייב את האישה לקבל גט‏[5]. לכן מושג העגינות התרחב וכיום משמש גם לתיאור בעלים.

עגינות כתוצאה מסרבנות גט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סרבנות גט

בלשון המאוחרת ובהלכה, התרחב השימוש במונח עגינות, והוא מתייחס עתה גם למסורבי ומסורבות גט, כלומר למקרים בהם בן או בת הזוג ניתנים לאיתור אך אלה מסרבים לתת או לקבל את הגט, המירו את דתם, או או דבקו באידאולוגיה השוללת גירושין. ואכן, לעתים, בעל שנעלם הוא סרבן גט והעלמותו נובעת מאי רצונו לתת גט (לא מוכרים מקרים של אישה שנעלמה מתוך סירוב לקבל את גיטה).

מקרים קרובים לסרבנות גט הם אלו של "סחטנות גט", אשר בהם גברים ונשים אינם מסרבים קטגורית לתת גט או לקבלו, אלא מציבים תנאים מוקדמים, לעתים קשים, לכך, למשל מתוך רצון לשפר את מעמדם במאבק הרכושי בסכסוכי גירושין, או את מצבם בסכסוכים על ענייני משמורת וילדים.

תביעת "שלום בית" עשויה להסוות סרבנות גט[6]. על פי הדו"ח השנתי של בתי הדין הרבניים משנת 2009 מוגשות כ-1,000 תביעות מסוג זה בשנה, אך רק כ-4% מתוכן מתקבלות.

כיום ישנה ביקורת על התנהלותם של בתי הדין הרבניים במקרי עגינות‏[7]. נטען כי הם מסרבים להכיר באישה כעגונה במשך זמן רב וכן לא פועלים באמצעים נחרצים מספיק כדי לדרוש מהבעלים את מתן הגט לנשותיהם.

עגינות ויבום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרה נוסף המתוייג לעתים כעגינות הוא זה של שומרת יבם, האסורה להנשא על פי ההלכה עד לקבלת חליצה, כאשר אחי הבעל שנפטר אינם יכולים או אינם רוצים לקיים את טקס החליצה. ייתכן גם שהאלמנה תסרב לחלוץ לבם, אך ככל הידוע, מקרים אלו נדירים.

משמעות העגינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העגונה והעגון נחשבים, הן על פי ההלכה והן על פי חוקי מדינת ישראל, לנשואים ועל כן הם אינם יכולים להתחתן בשנית. אישה נשואה, ובכלל זה עגונה, המקיימת יחסי אישות עם בן זוג אחר, מוקעת יחד עם בן זוגה כנואפים. לפי ההלכה עונש העוברים על חטא זה בזדון הוא מיתת בית דין ובשוגג קורבן חטאת קבועה. אומנם, ההלכה אינה מאפשרת יישום של עונשים אלו בימינו. ההלכה גם אוסרת על האישה ובעלה את המשך הנישואים אף אם ירצו בכך, באיסור סוטה לבעלה, אלא שאיסור זה אינו נאכף. דינים אחרים החלים על האישה ובן זוגה מחוץ לנישואים ויש להם השלכות סטוטוריות במדינת ישראל הם:

  1. הם נאסרים לינשא זו לזה אף לאחר סיום הנישואים הנוכחיים (איסור סוטה לבועלה).
  2. צאצאים הנולדים כתוצאה מיחסים אלו יחשבו לממזרים ואפשרות הנישואים שלהם תוגבל. מסיבה זו במיוחד, יש שאף עגונות שאינן נשמעות לאיסור ההלכתי, נמנעות מללדת ילדים בתקופת עגינותן.
  3. האישה מאבדת את כתובתה.

גבר נשוי ובכלל זה עגון, המקיים יחסי מין מחוץ לנישואים אינו נחשב הלכתית לנואף ועל כן לא חלים עליו דינים מקבילים. לכן בקרב ציבור שאינו רואה עצמו מחויב להלכה, מצבו של העגון נחשב קל מזה של העגונה.

מאידך, גבר נשוי ובכלל זה עגון, מחויב במזונותיה של אשתו כל עוד הם נשואים, ואפילו הם חיים בנפרד ואין ביניהם יחסי אישות.

מכל מקום, השיח הציבורי נוטה להדגיש יותר את בעיית העגונות לעומת בעיית העגונים; ישנה קואליציה של 27 ארגונים שונים העוסקים בבעית העגונות ומסורבות הגט‏[8], אך אין ארגונים העוסקים בבעית העגונים ומסורבי הגט.

היקף התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מדגם מתיקי בתי הדין הרבניים, נכון לסוף שנת 2006, 20% מתיקי הגירושים הפתוחים למעלה משנתיים מתעכבים בשל סרבנות האישה לגט (190 מסורבי גט) ו-18% מתעכבים בשל סרבנות הבעל (180 מסורבות גט)‏[9]. לפי הנתונים המלאים הנכונים ליוני 2007, מספר העגונות בישראל שבעליהן נעלמו בארץ ובחו"ל היה 69‏[9]. מתוכן, 45 בעלים ברחו לחו"ל, 23 בעלים נעלמו בארץ, ועגונה אחת שבעלה איבד את ההכרה בתאונה. ‏מספר העגונות שבעליהן נמצאים בחו"ל בכתובת ידועה הוא 19. עדכון באתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים ממאי 2008‏[10] קובע כי מספר העגונות הצטמצם והגיע לכדי 30 נשים בלבד. על פי מנכ"ל בתי הדין הרבניים‏[11] היו בישראל בשנת 2009 180 מסורבות גט ו- 20 עגונות שבעליהן נעלמו.

במהלך קיומה של מדינת ישראל היו מקרים רבים של נעדרים שגופותיהם לא נמצאו. כמעט כולם הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע ונשותיהן הוכרזו כאלמנות. תקופת העגינות הייתה ברוב המקרים לא יותר משנה. המקרים המפורסמים ביותר הם אלו של הצוללת אח"י דקר והמשחתת אח"י אילת שאנשי צוותיהם שלא נמצאו הוכרזו כחללים‏[12]. מספרם של העגונים (ללא מסורבי גט) אינו ידוע, והוא כפי הנראה נמוך ממספר העגונות ואולי אף אפסי, שכן סף הראיות הנדרשות על מנת להתיר את עגינותם הוא נמוך מזה של הסף הנדרש לנשים.

התרת עגינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרעה שהבעל מת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה רואה חשיבות רבה למצוות התרת עגונה והספרות התורנית מתארת עדויות רבות על גברים ונשים שיצאו למסעות בעקבות אדם שנעלם כדי לברר את גורלו במטרה להתיר את עגינותה של אשתו. על הרב צבי פסח פרנק נאמר למשל כי "עניין תיקון העגונות עמד בראש דאגותיו" וכי "הוא הלך בעקבותיהם של גדולי הדורות ... אשר מסרו נפשם להתרת עגונות ועגונים". גם בספרות השו"ת שאלת העגינות זוכה לתשומת לב רבה בגלל ההכרעה כבדת המשקל הקשורה בה. מצד אחד מצבה של העגונה נחשב קשה ביותר והיה רצון גדול להתיר לה להנשא בשנית. מצד שני, איסור אשת איש הוא מהחמורים ביותר בתורה. על כן במקרים של עגינות התקיימו התיעצויות רבות עם רבנים שנחשבו גדולי הדור ותשובותיהם נרשמו ושימשו את הבאים אחריהם. בניגוד לשאר ענייני אישות הדורשים שני עדים כשרים, בעיגון הקלו חכמים, להתיר לעגונה להינשא אף על פי עד אחד פסול המעיד על מות הבעל, בין השאר מתוך התחשבות בסנקציות שיוטלו עליה אם בסופו של דבר יתברר שבעלה חי‏[13].

התרת העגינות יכולה לכלול אחת או יותר מהפעולות:

  • נסיונות לאתר את הבעל או פרטים אודותיו.
  • שכנוע הבעל לתת גט או לחזור לאשתו אם הוא נמצא בחיים.
  • כאשר העגינות נובעת מסרבנות יש צורך לקיים דיון בשאלה האם הסרבנות מוצדקת. במקרה שנקבע שהסרבנות אינה מוצדקת, אם הדבר אפשרי, מופעלים אמצעי כפייה על הבעל כדי שייתן גט.
  • הבאת הראיות למותו של הבעל בפני רב שיכריע האם הן עונות על דרישות ההלכה כדי לקבוע שהוא מת.

דיונים משמעותיים נסובו סביב מקרים בהם:

  1. יש עדות על מות הבעל, אך יש צורך לברר האם ניתן לסמוך על העדות. לדוגמה גוי אינו נאמן בעדותו, אך אם הוא "מסיח לפי תומו" בלי לשער שהאישה תותר להינשא על סמך דבריו, ניתן לסמוך עליהם.
  2. נראתה גופה שעשויה להיות גופת הבעל. יש צורך לברר האם הזיהוי עומד בקריטריונים הקבועים בהלכה, לרבות באשר לזמן שחלף בין המיתה לזיהוי.
  3. יש עדות על תקרית הצפויה להוביל למיתה, כגון התרסקות מטוס. יש להכריע האם המיתה אכן ודאית באמצעות דימוי שלה למקרים שנידונו בהלכה, כגון פסק הרמב"ם (על פי ברייתא במסכת יבמות}:

ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהן אין מעידין עליו. אפשר שלא יאכלוהו. נפל לחפירת נחשים ועקרבים או לתוך כבשן האש או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן או ששחטו בו שני סימנין או רובן אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת. שודאי סופו למות. וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו.

משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות גירושין, פרק י"ג, הלכה י"ז

במדינת ישראל, מקרים כאלו נידונו לרוב בעקבות מלחמות. הרב שלמה גורן בתפקידו כרב הצבאי הראשי נודע בפעילותו להתרת עגונות הרוגי מלחמת העצמאות, הצוללת אח"י דקר שעקבותיה אבדו והמשחתת אח"י אילת שטובעה מול חופי מצרים. הרב עובדיה יוסף כיהן כאב בית הדין שדן בהתרת עגינותן של כאלף אלמנות הרוגי מלחמת יום כיפור[14].

איתור סרבני גט ושכנועם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההלכה, בעל שאינו מקיים את חובותיו כלפי אשתו חייב להסכים לגרשה. בית הדין מוסמך לכפות זאת עליו, כפי שהוא מוסמך לכפות קיום חובות אחרות, לרבות באכיפה פיזית. כיום, ישראל היא המדינה היחידה בה לבתי הדין הרבניים יש סמכות חוקית לאכוף מתן גט וקבלתו. סמכות זו מתמצה בסנקציות מנהליות, שהחמורה שבהן היא מאסר. מערכת בתי הדין מפעילה את האמצעים הבאים לשם איתור סרבני גט ושכנועם:

  1. מערכת חוקרים פרטיים בתשלום לאיתור סרבני הגט בארץ ובעולם (הנתונים מיוני 2007 מורים כי ל-40 תיקים מונו חוקרים פרטיים לעשות כן).
  2. שכנוע הסרבנים אם באמצעות שתדלנים, ואם באמצעות העברת כספים אליהם מתוך תקציב של מערכת בתי הדין שיוחד לשם כך.
  3. מערכת איסוף מידע מהציבור על מקומם של בעלים מעגנים‏[15].
  4. שליחת שליחי בית דין לחו"ל לשכנוע הסרבן (44 תיקים בשנת 2007).

בשנת 2009 ניתנו 44 פסקי דין לסנקציות נגד סרבני גט, מתוכם 6 צווי מאסר. נכון להיום (מאי 2013), כל צווי המאסר שהוצאו היו נגד בעלים ולא נגד נשים.

בתקציב בתי הדין הרבניים לשנת 2007 הוקצו לעניין הטיפול בעגינות כחצי מיליון ש"ח‏‏[16]. בשנת 2009 מונו חוקרים פרטיים ב-28 מקרים לאיתור סרבני גט בארץ ובחו"ל.

נשיאת אישה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרם דרבנו גרשום האוסר על גבר לישא אישה שנייה אינו מוחלט. בתי הדין הרבניים מוסמכים לאשר חריגה ממנו בהליך המכונה היתר מאה רבנים, ומיועד לפטור בעלים מעגינותם. לדברי הרב אלי בן דהן שהיה מנהל בתי הדין הרבניים בישראל, מדובר בנוהל חריג שמתבצע בממוצע כ-11 פעמים בשנה‏‏[17].

פגמים בטקס הקידושין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מציאת פגם בטקס הקידושין נחשב, ביהדות האורתודוקסית למוצא אחרון להתרת עגינות. לשם כך בודקים את העדים לטקס הקידושין ומנסים לתרץ מדוע אחד מהם פסול לעדות (טקס קידושין תקף רק אם מעידים עליו שניים). אפשרות אחרת היא להראות כי האישה לא הביעה את הסכמתה לקידושין בצורה ברורה ומקובלת ולכן הם אינם תקפים. הגדרת הקידושין כמקח טעות או כקידושי אונס תביא גם היא לביטול הקידושין.

לביטול הקידושין אין השלכות על מעמדם של ילדי הזוג, אולם הוא עלול ליצור בעיות הלכתיות אחרות.

ביטול הנישואים בידי גורם שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות הרפורמית, דעת רוב הרבנים היא שהנישואים חלים ומסתיימים בהתאם לחוק המדינה, אף ללא גט. מכאן שבמדינות בהם בית משפט מוסמך לסיים את הנישואים אף ללא הסכמת שני הצדדים, קטן הסיכון לעגינות.

ביהדות הקראית יש צורך בגט, אך גם בית הדין מוסמך לתיתו לאישה, אם הבעל מסרב לכך מסיבה שאינה תקפה.

ביהדות הקונסרבטיבית, מאז 1968 בית הדין המשותף של התנועה הקונסרבטיבית מוסמך, כמוצא אחרון, לבטל את הקידושים למפרע, על סמך הכלל התלמודי ש'כל המקדש אישה, מקדשה על דעת חכמים'‏[18].

מניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטות אחדות הוצעו לשם הקטנת הסיכון לעגינות:

  • קידושין על תנאי: היו שהציעו שתוקפם של הנישואים יותנה מראש בכך שבית הדין הרלוונטי לא ישלול אותם למפרע משיקולי עגינות, או לחלופין, שבני הזוג יתחייבו מראש להסכים לגט במקרה של פירוד ושהימנעות מקיום ההבטחה מוכיחה שהקידושין נעשו בטעות והינם חסרי תוקף.
  • גט על תנאי: למניעת עגינות הנובעת ממלחמה או משבי, הוצע שכל חייל קרבי נשוי יפקיד בידי הרבנות גט על תנאי, והרבנות תפעיל גט זה אם ורק אם החייל הפך לנעדר והותיר את אשתו עגונה. הצעה זו יושמה בפלשתינה בימי מלחמת העולם השנייה, אך ההצעה לישמה במדינת ישראל נדחתה, בין השאר עקב החשש מהשפעתה השלילית על מורל החיילים.
  • הסכם קדם נישואין: למניעת עגינות הנובעת מסרבנות גט, הוצע שבני הזוג יחתמו על הסכם המחייב אותם לגט במקרה של פירוד. הסכמים אלו נפוצים בעיקר מחוץ לישראל, היכן שלרבנות אין סמכות לאכוף גט. ביהדות הקונסרבטיבית הסכם זה שולב בכתובה במסגרת 'פיסקת ליברמן', המחייבת את הזוג לגט במקרה של גירושים אזרחיים. מאחר שבחלק מהמקרים פיסקה זו לא כובדה בידי בתי המשפט בארצות הברית, בנימוק שהיא נוגדת את העיקרון החוקתי של הפרדת דת ומדינה, הונהג להחתים את בני הזוג על מסמך נפרד המתקף את הפיסקה. ביהדות האורתודוקוסית בארצות הברית הונהג להחתים את בני הזוג טרם נישואיהם על הסכם בוררות המחייבם להסדיר את כל העניינים הנוגעים לגט בפני "בית הדין של אמריקה", בית הדין הרבני של ה- "Rabbinical Council of America"‏[19]. ההסכם כולל התחייבות של החתן לשלם סכום תקופתי קבוע במקרה של פירוד, עד לסידור הגט. לדברי מנכ"ל בית הדין הרב יונה רייס, ההסכם הוכיח עצמו כאפקטיבי בסידור הגט בכל המקרים המוכרים. גרסאות אחרות של הסכמי קדם נישואים המחייבים לגט הוצעו גם בישראל, כגון ההסכם לכבוד הדדי. על הסכמים אלו נמתחה ביקורת, הן מצד פגיעה אפשרית ברומנטיקה שבנישואים והן מצד ההלכה, הואיל ונחלקו הפוסקים האם גט שניתן בשביל להינצל מקנס כספי כשר לכתחילה[20].
  • הימנעות מהנישואים: כתחליף לנישואים הלכתיים המסתיימים רק במות אחד מבני הזוג או בסידור גט, יכול הזוג להינשא מחוץ לישראל בנישואים אזרחיים. כשההימנעות מנישואים הלכתיים היא מכוונת, סיום הקשר אינו מצריך גט‏[21], אך עדיין מחייב אישור של הרשויות. ניתן לייתר גם אישור זה באמצעות שימוש במעמד ה"ידועים בציבור". הלכתית, קשרים אלו מקבילים למעמד הפילגשות ההלכתי, האסור לדעת הרמב"ם אך מותר לדעת מספר פוסקים אחרים‏[22].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]


חיים שפרבר, 'תופעת הנשים העגונות בחברה היהודית במזרח אירופה וביטוייה בעיתונות יהודית 1896-1857', קשר 40 (2010), עמק 102-108
חיים שפרבר, 'ספרי שאלות ותשובות במקור לחקר תופעת הנשים העגונות בחברה היהודית (1850-1896 לערך), Quntres: An Online Journal for History, Culture and the Art of the Jewish Book, 2, No.1 (2011), pp. 47-58

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ מגילת רות, פרק א', פסוק י"ג
  3. ^ ‏שמואל ב' כ' 3‏
  4. ^ חוק הביטוח הלאומי, הגדרות, אתר הביטוח הלאומי
  5. ^ חוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951 קבע מעשה זה כעברה פלילית מסוג פשע ("התיר האיש קשר הנישואין על כורחה של האישה, באין פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך המחייב את האשה להתרת קשר הנישואין - האיש אשם בפשע ודינו מאסר עד חמש שנים.") סעיף 182(ב) לחוק העונשין קובע עונש מאסר אף למי שיסייע בסידור גירושין כאלו. בנוסף לאיסור הפלילי, גירושה של אשה בעל כרחה, נחשבת לעוולה אזרחית, ובתי המשפט עשויים לחייב את המגרש בנזיקין[2]. על גירושין כגון אלו פסק בית המשפט המחוזי: "אקט הגירושין, גם אם הושג בהסכמה מלאה, הוא חוויה קשה ומכאיבה לכל אחד מבני הזוג. קשה הדבר שבעתיים כאשר הגירושין נכפים בשרירות הלב. גירוש אשה בעל-כורחה, הוא תופעה הנוגדת את התשתית הנורמטיבית של חברה מתוקנת. משום כך, מן הראוי לפסוק פיצויים עונשיים, שיש בהם מרכיב מחנך ומרתיע."[3]
  6. ^ ‏בני דון-יחייא, מה פתאום שלום-בית, אני רוצה להתגרש, באתר ynet‏, 19.6.2007‏
  7. ^ רבקה לוביץ, נשים בבית הדין הרבני: המאבק לפתרון בעייתן של מסורבות הגט – הצלחות ונסיגות, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ה-4 במרץ 2008
  8. ^ ראו: "THE INTERNATIONAL COALITION FOR AGUNAH RIGHTS"
  9. ^ 9.0 9.1 נטע סלע , סקר בתי הדין: יותר סרבניות גט מאשר סרבנים, באתר ynet‏, פורסם:26.06.07
  10. ^ עגונות! תן יד לשחרורן!!, אתר בתי הדין הרבניים
  11. ^ קובי נחשוני, לראשונה בישראל: מעל 10,000 מתגרשים בשנה, באתר ynet‏, 25 בינואר 2009
  12. ^ ‏שרה ליבוביץ-דר, מי ישחרר את תמי ארד, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2001
  13. ^ משנה, מסכת יבמות, פרק י', משנה א'
  14. ^ יאיר אטינגרהרב שהתיר אלף עגונות, באתר הארץ
  15. ^ חיפוש בעל שנעלם, דבר, 29 ביוני 1934
    מבוקשים, באתר בתי הדין הרבניים
  16. ^ הנהלת בתי הדין הרבניים, דין וחשבון לשנת 2007
  17. ^ מעמד אישי, האגודה לזכויות האזרח‏
  18. ^ הערך המקדש אדעתא דרבנן מקדש, באתר ויקישיבה
  19. ^ ראו באתר ההסכם
  20. ^ על הסכמי קדם נישואים מאת הרב דוד בן זזון, אתר "קול שמחה"
  21. ^ אהרן קליינשפיז, ‏אזרחיים DAAT/toshba/ishut/ishut33.htm, באתר דעת
  22. ^ ראב"ד, אישות פ"א, ה"ד: "אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה".
  23. ^ עגונות דקר- תשובתו של הרב גורן, אתר הוצאת מס (סקירה על הספר)