עגינות

ערך זה עוסק באישה שאינה יכולה לקבל גט. אם התכוונתם לסיפור מאת ש"י עגנון, ראו עגונות.

מלכתחילה ביהדות, המונח עגינות (מלשון עוגן) יוחד לציון מצבה של "אישה שהלך בעלה למרחקים ואין ידוע אם הוא חי או מת", כלומר, לאשה הנשואה פורמלית אך בעלה נעלם ועל כן מחד, אינה יכולה לחיות עם בן זוגה, ומאידך, אינה יכולה לסיים את הנישואין. אולם, השימוש במושג התרחב בלשון ובספרות ההלכתית‏, לכלול מצבים אחרים בהם אישה או איש נמצאים בזיקה לנישואין קודמים שלא ממומשים בפועל אך מונעים מהם נישואין אחרים בהתאם להלכה, ובין השאר למקרים שבהם אחד מבני הזוג לקה במחלה קשה (תרדמת, אבדן שפיות וכדומה) המונעת ממנו להתגרש, לתופעות של סרבנות גט כמו גם לשומרת יבם שאינה יכולה מסיבה כלשהי לעבור חליצה, ואף למקרה הנדיר של יבם שאלמנת אחיו מסרבת לחלוץ בעבורו.

בעוד שבעבר הדגש במושג העגינות היה על העלמות הבעל, תופעה שהייתה שכיחה בגלל עזיבת הגברים את מקום מגוריהם לתקופות ארוכות לצורך פרנסה או מלחמה והיעדר אמצעי קשר מהירים, הרי שבימינו נדיר שאדם נעלם ללא להשאיר עקבות ועיקר בעיית העגינות נובעת ממקרים בהם גבר מסרב לתת גט או אישה מסרבת לקבל גט. עם זאת, גם בימינו יש מקרים של בעלים שנעלמים, אם כאלו שנעלמו באסון, כשההנחה היא שמתו אולם אין ראיות לכך, ואם כאלו שברחו לארץ אחרת ולא ניתן לאתרם. בתי הדין הרבניים מחזיקים קרן כספי לצורך סיוע לעגונות. רובו של הכסף מוקדש לאיתור בעלים שנעלמו, אולם חלק ממנו מוקדש לתשלום לסרבני גט כדי לשכנעם לתת גט לנשותיהם.

מושג העגינות

השימוש בשורש ע.ג.נ לתיאור היקשרות נמשכת של אשה בקשר נישואין מופיע במקרא בהקשר הקרוב לזה של ייבום: במגילת רות, כאשר נעמי מסבירה לכלותיה רות וערפה כי אל להן להמתין לבנים נוספים שאולי תוליד נעמי כדי להנשא להם, באמרה "הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ" (רות א' י"ג). אך, המילה "עגונה" מופיעה לראשונה בתלמוד, בהקשר של הקלות בדיני גיטין שנועדו להקל על בעל הנמצא במקום רחוק או היוצא לדרך רחוקה לגרש את אשתו כדי שלא תשאר עגונה. ואילו במקרא שימש המושג "אלמנות חיות" לציין את מצב העגינות של פלגשי דוד שהורחקו מעליו ולא יכלו להתחתן עם אדם אחר ‏‏. בספרי השו"ת התייחס מושג ה"עגונה" בעיקר להעלמות הבעל. בעוד שהמונח עגונה חיה יוחד למקרה בו הבעל החי מסרב לגרש את אשתו.

חוק הביטוח הלאומי‏ מגדיר עגונה כ"אשה נשואה שזה שנתיים נעלמו עקבות בן זוגה, לרבות אשה שבן זוגה נמצא, שלא בהסכמתה, תקופה כאמור בחוץ לארץ ולא נשא באותו זמן במזונותיה".

עגינות כתוצאה מסרבנות גט

בלשון המאוחרת ובהלכה, התרחב השימוש במונח עגינות, והוא מתייחס עתה גם למסורבי ומסורבות גט, כלומר למקרים בהם בן או הזוג ניתנים לאיתור אך אילו מסרבים לתת או לקבל את הגט, המירו את דתם, או או דבקו באידאולוגיה השוללת גירושין. ואכן, לעתים, בעל שנעלם הוא סרבן גט והעלמותו נובעת מאי רצונו לתת גט (לא מוכרים מקרים של אישה שנעלמה מתוך רצון לסרב לקבל את גיטה).

מקרים קרובים לסרבנות גט הם אלו של "סחטנות גט", אשר בהם גברים ונשים אינם מסרבים קטגורית לתת גט או לקבלו, אלא מציבים תנאים מוקדמים, לעתים קשים, לכך, למשל מתוך רצון לשפר את מעמדם במאבק הרכושי בסכסוכי גירושין, או את מצבם בסכסוכים על ענייני משמורת וילדים.

תביעת שלום בית עשויה להסוות סרבנות גט. על פי הדו"ח השנתי של בתי הדין הרבניים משנת 2009 מוגשות כ-1,000 תביעות מסוג זה בשנה, אך רק כ-4% מתוכן מתקבלות. [3]

עגינות ויבום

מקרה נוסף המתוייג לעתים כעגינות הוא זה של שומרת יבם המנועה מלהנשא על פי ההלכה עד לקבלת חליצה, כאשר אחי הבעל שנפטר אינם יכולים או אינם רוצים לקיים את טקס החליצה. ייתכן גם שהאלמנה תסרב לחלוץ לבם, אך ככל הידוע, מקרים אלו נדירים.

משמעות העגינות

העגונה והעגון נחשבים, הן על פי ההלכה והן על פי חוקי מדינת ישראל, לנשואים ועל כן אינם יכולים להתחתן בשנית. בנוסף, עגונים ועגונות המקיימים יחסי אישות עם בן זוג אחר מוקעים כנואפים על ידי ההלכה.

שתי סנקציות הלכתיות מוטלות על העגונה המנאפת:

1. עגונה המקיימת יחסי אישות עם גבר שאינו בעלה, צפויה להטלת איסור מלהנשא עם הגבר (מהלכת אסורה על בעלה ועל בועלה).
2. ילדים הנולדים כתוצאה מיחסים אלו יחשבו לממזרים ויוגבלו מלהנשא, ועל כן יש שאף עגונות שאינן נשמעות להלכה היהודית, נמנעות מללדת ילדים בתקופת עגינותן.

סנקציות דומות אינן מוטלות על העגון המנאף, ועל כן בקרב ציבור שאינו רואה עצמו מחויב להלכה, מצבו של העגון נחשב קל מזה של העגונה. הפגיעה בעגונה כתוצאה מהסנקציות הללו עומדת לעתים מאחורי סירובו של בעל לתת גט לאשתו.

היתרון לנשים לסרב לקבל גט היא העובדה שהבעל חייב במזונותיה של אשתו כל עוד הם נשואים, ואפילו הם חיים בנפרד ואין ביניהם יחסי אישות. אישה שאינה נכונה לקבל את גיטה תזכה לכן ליתרונות כלכליים מובהקים. אישה יכולה להתנות את הגט בקבלת מה שההלכה מכנה "פיצויי גירושין"[4] [5] כתחליף או כתוספת לכתובה.

השוני במצב ההלכתי, והעובדה שניתן בתנאים מסוימים להתיר לעגון להנשא אף מבלי שגרש את אשתו, הם ככל הנראה הסיבה שהשיח הציבורי נוטה להדגיש יותר את בעיית העגונות לעומת בעיית העגונים (ישנה קואליציה של 27 ארגונים שונים העוסקים בבעית העגונות [6] ומסורבות הגט אך אין ארגונים העוסקים בבעית העגונים ומסורבי הגט).

היקף התופעה

על פי נתוני הנהלת בתי הדין הרבניים, ביוני 2007 היה מספר העגונות בישראל שבעליהן נעלמו בארץ ובחו"ל 69. מתוכן, 45 בעלים ברחו לחו"ל, 23 בעלים נעלמו בארץ, ועגונה אחת שבעלה איבד את ההכרה בתאונה ‏‏. מספר העגונות שבעליהן נמצאים בחו"ל בכתובת ידועה הוא 19. עדכון באתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים ממאי 2008 ‏ קובע כי מספר העגונות הצטמצם והגיע לכדי 30 נשים בלבד. על פי פרסומי בתי הדין הרבניים ‏ היו 20 עגונות בשנת 2009.

במהלך קיומה של מדינת ישראל היו מקרים רבים של נעדרים שגופותיהם לא נמצאו. כמעט כולם הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע ונשותיהן הוכרזו כאלמנות. תקופת העגינות הייתה ברוב המקרים לא יותר משנה. המקרים המפורסמים ביותר הם אלו של הצוללת אח"י דקר והמשחתת אח"י אילת שאנשי צוותיהם שלא נמצאו הוכרזו כחללים ‏. מספרם של העגונים (ללא מסורבי גט) אינו ידוע, והוא כפי הנראה נמוך ממספר העגונות ואולי אף אפסי, שכן סף הראיות הנדרשות על מנת להתיר את עגינותם הוא נמוך מזה של הסף הנדרש לנשים.

על פי נתוני בתי הדין הרבניים, בשנת 2009 הושג גט ל-162 נשים שבעליהן נעלמו בארץ או בחו"ל או סירבו לתת גט לנשותיהם, ונצטרפו 53 מקרים חדשים, כלומר בסוף שנת 2009 עמד מספר העגונות ומסורבות הגט על כ-70.

ראו גם: מסורבת גט.

התרת עגינות

שאלת העגינות זוכה לתשומת לב רבה בספרות השו"ת בגלל ההכרעה כבדת המשקל הקשורה בה. מצד אחד מצבה של העגונה נחשב קשה ביותר והיה רצון גדול להתיר לה להנשא בשנית. מצד שני, איסור אשת איש הוא מהחמורים ביותר בתורה. על כן במקרים של עגינות התקיימו התיעצויות רבות עם רבנים שנחשבו גדולי הדור ותשובותיהם נרשמו בספרי השו"ת. הדיונים הנוקבים ביותר נסובו סביב מקרים בהם יש סבירות מסוימת שהבעל מת ויש נסיון לברר האם העדויות הנסיבתיות מספיקות על מנת לקבוע שהבעל אכן מת כדי להתיר את אשתו להנשא לאחר.

ההלכה רואה חשיבות רבה למצוות התרת עגונה, ומתירה במקרי חירום לחלל את השבת כדי לקיימה, והספרות התורנית מתארת עדויות רבות על גברים ונשים שיצאו למסעות בעקבות אדם שנעלם כדי לברר את גורלו במטרה להתיר את עגינותה של אשתו. על הרב צבי פסח פרנק נאמר למשל כי "עניין תיקון העגונות עמד בראש דאגותיו" וכי "הוא הלך בעקבותיהם של גדולי הדורות ... אשר מסרו נפשם להתרת עגונות ועגונים".

התרת העגינות יכולה לכלול אחת או יותר מהפעולות:

• נסיונות לאתר את הבעל או פרטים אודותיו
• הבאת הראיות למותו של הבעל בפני רב שיכריע האם הן מספיקות כדי לקבוע שהוא מת
• שכנוע הבעל לתת גט או לחזור לאשתו אם הוא נמצא בחיים
• כאשר העגינות נובעת מסרבנות יש צורך לקיים דיון בשאלה האם הסרבנות מוצדקת ובמקרה שנקבע שהסרבנות אינה מוצדקת, באם הדבר אפשרי, מופעלים אמצעי כפייה על הבעל כדי שייתן גט

קביעה שהבעל מת על סמך ראיות נסיבתיות

בניגוד לרוב הקביעות המשפטיות הדורשות שני עדים כשרים, המשנה בסוף מסכת יבמות מספרת על עדותו של נחמיה איש בית דלי אשר הפציר ברבי עקיבא להורות הלכה למעשה שניתן להתיר עגונה על סמך עדות של אדם אחד, לאו דווקא עד כשר.

בפרק האחרון במסכת יבמות בתלמוד הבבלי יש דיון סביב השאלה מהן הראיות המספיקות להכרזתו של אדם כמת, ולהתרת אשתו מעגינות. במהלך הדיון מופיע ציטוט מהברייתא: "תנו רבנן: נפל לגוב אריות - אין מעידין עליו, לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - מעידין עליו" (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קכ"א, עמוד א). כלומר, אם ראו אנשים שאדם נפל לגוב אריות ולא יצא ממנו, אין הם יכולים להעיד על מותו, אולם אם ראו אותו נופל לחפירה מלאה בנחשים ובעקרבים ולא יצא משם, עדות זו מספיקה כדי להכריז על מותו, ואין צורך בבדיקה או בעדות נוספת אחרת. חפירת הנחשים משמשת בקביעה זו כדוגמה למצב שממנו הסיכוי להינצל קלוש.

התרת עגונות מלחמה ושבי מתבססת בעיקר על המנגנון של הוכחת סבירות גבוהה לכך שהבעל מת. הרב שלמה גורן פעל רבות להתרת עגונות מלחמה כאלו [7] וזכורה פעולתו להתרת עגונות הצוללת אח"י דקר, והמשחתת אח"י אילת שטובעה מול חופי מצרים. כרב צבאי ראשי, ההיתר הראשון שנתן היה לעגונות חללי מלחמת השחרור.

כאשר אשה נעלמת אין צורך לקבוע הלכתית כי האשה מתה, שכן ניתן להתיר לבעל לשאת אשה נוספת. כך ניתן גם לעשות גם אם האישה אינה יכולה לקבל גט מסיבה אחרת.

איתור הבעל ושכנועו

מערכת בתי הדין הרבניים מפעילה את האמצעים הבאים לשם איתור הבעל ושכנועו:

1. מערכת חוקרים פרטיים בתשלום לאיתור סרבני הגט בארץ ובעולם (הנתונים מיוני 2007 מורים כי כ-40 תיקים מונו חוקרים פרטיים לעשות כן).
2. שכנוע הסרבנים אם באמצעות שתדלנים, ואם באמצעות העברת כספים אליהם מתוך תקציב של מערכת בתי הדין שיוחד לשם כך.
3. מערכת איסוף מידע מהציבור על מקומם של בעלים מעגנים ‏
4. שליחת שליחי בית דין לחו"ל לשכנוע הסרבן (44 תיקים בשנת 2007).

בשנת 2009 ניתנו 44 פסקי דין לסנקציות נגד סרבני גט, מתוכם 6 צווי מאסר.

בתקציב בתי הדין הרבניים לשנת 2007 הוקצו לעניין הטיפול בעגונות כחצי מיליון ש"ח‏‏. בשנת 2009 מונו חוקרים פרטיים ב-28 מקרים לאיתור סרבני גט בארץ ובחו"ל.

בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ריכז הרב שמעון כץ מזכיר בית הדין הרבני בפתח תקווה את הטיפול בעגונות תוך שהוא שומר על קשרים עם גורמים שונים בכל רחבי העולם שסייעו לו לאתר נעדרים ולשכנעם לתת גט לנשותיהם.

פגמים בטקס הקידושין

מציאת פגם בטקס הקידושין נחשב למוצא אחרון להתרת עגינות. לשם כך בודקים את העדים לטקס הקידושין ומנסים לתרץ מדוע אחד מהם פסול לעדות (טקס קידושין תקף רק אם מעידים עליו שניים). אפשרות אחרת היא להראות כי האישה לא הביעה את הסכמתה לקידושין בצורה ברורה ומקובלת ולכן הם אינם תקפים. הגדרת הקידושין כמקח טעות או כקידושי אונס תביא גם היא לביטול הקידושין.

לביטול הקידושין אין השלכות על מעמדם של ילדי האישה, אולם הוא עלול ליצור בעיות הלכתיות אחרות.

אפשרות נוספת היא לעקר את הקידושין לחלוטין, שכן כל המקדש אישה מקדשה על דעתם של חכמים, וחכמים יכולים להפקיע את הקידושין למפרע. אך אפשרות זו אינה מיושמת באורח תדיר, מחשש לזילות במוסד הנישואין.

רוב הרבנים שוללים פעולות בכיוון זה.

גירושין בעל כרחו של הצד האחר

בניגוד לנשים, גברים שנשותיהם אינן מסכימות או אינן נמצאות כדי לקבל גט רשאים על פי עיקר הדין (דין תורה), לגרש את האישה בעל כרחה, וזאת בהסתמך על האמור במסכת גיטין (דף מ"ט עמוד ב'): "אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו". אלא, שהפתחות ההלכה, ובפרט חרם דרבנו גרשום התקף לאשכנזים, והתחייבות בכתובה של בני עדות המזרח, הפקיעה מהם רשות זו. זאת, והעובדה שדיני גירושין ונישואין במדינת ישראל מסורים בידי בתי הדין הרבניים, מונעים ממסורב הגט לגרש אשתו בעל כורחה.

בכל זאת, מנגנון הגט באמצעות שליח ביהדות, נותן אפשרות בתנאים מיוחדים למסור לאישה גט בעל כורחה, אלא שחוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951 קבע מעשה זה כעברה פלילית מסוג פשע ("התיר האיש קשר הנישואין על כורחה של האישה, באין פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך המחייב את האשה להתרת קשר הנישואין - האיש אשם בפשע ודינו מאסר עד חמש שנים.") בנוסף, וסעיף 182(ב) לחוק העונשין קובע עונש מאסר אף למי שיסייע בסידור גירושין כאלו. בנוסף לאיסור הפלילי, גירושה של אשה בעל כרחה, היא עוולה אזרחית, ובתי המשפט עשויים לחייב את המעוול בנזיקין[8]. על גירושין כגון אלו קבע בית המשפט המחוזי: "אקט הגירושין, גם אם הושג בהסכמה מלאה, הוא חוויה קשה ומכאיבה לכל אחד מבני הזוג. קשה הדבר שבעתיים כאשר הגירושין נכפים בשרירות הלב. גירוש אשה בעל-כורחה, הוא תופעה הנוגדת את התשתית הנורמטיבית של חברה מתוקנת. משום כך, מן הראוי לפסוק פיצויים עונשיים, שיש בהם מרכיב מחנך ומרתיע." [9]

החוק הישראלי אינו קובע עונש דומה לאישה המגרשת את בעלה בעל כרחו, כנראה משום שגירושין כאלו אינם אפשריים בדתות הנפוצות במדינת ישראל.

לכאורה, יש לאישה הרוצה להתגרש מבעלה בעל כרחה דרך קלה לכפות עליו את הגירושין. אם יתברר שהאישה נואפת, הרי מכח הילכת "אסורה לבעלה ולבועלה", יש לכפות על הבעל לגרשה. אלא, שלסרבן הגט עומדת דרך קלה להתחמק מחובה זו, שכן הוא יכול לסרב להאמין לאישה המעידה על עצמה שהיא "זינתה" [10], ובמקרה כזה, אין הגט נכפה, משום "שמא נתנה עיניה באחר". יחד עם זאת, הבאת עדים נוספים, ובפרט עדות האיש שעמו ניאפה, יכולה להביא לתוצאה של כפיית הגירושין על הבעל, על אף טענתו כי אינו מאמין לסיפורי האישה [11].

מניעה

שיטות אחדות הוצעו לשם מניעת סיכון של עגינות:

• גט על תנאי: למניעת עגינות הנובעת ממלחמה או משבי, הועלתה הצעה לפיה כל חייל קרבי נשוי יפקיד בידי הרבנות גט על תנאי, והרבנות תפעיל גט זה אך ורק אם החייל הפך לנעדר והותיר את אשתו עגונה. הצעה זו נדחתה, בין השאר עקב החשש מהשפעתה השלילית על מורל החיילים.

• נישואין אזרחיים: זוג יהודים ישראלי החפץ לבוא בברית הנישואין והחושש משאלת העגינות או סרבנות הגט יכול להנשא מחוץ לישראל, במנגנון של נישואין אזרחיים [12]. על נישואין אלו פסק הרב משה פיינשטיין כי אינם דורשים גט [13] וממילא, שאלת העגינות אינה מתעוררת בהם.

• נישואין רפורמיים: טקס קידושין פרטי המתנהל למשל בפני רב רפורמי, אינו קושר את הצדדים את הצדדים ב"קידושין על פי דת משה וישראל", ועל כן מאפשר לצדדים להתחתן כפנויים מבלי צורך בגט. הסיבה היא שעצם קיום טקס כזה, מעיד על הצדדים שהם אינם חפצים בקידושין כאלו. כיוון שלקידושין נדרש רצון הצדדים. רוצים יחד עם זאת, אם נרשמו בני הזוג במרשם התושבים כנשואים, נדרשת הכרזה של בית הדין הרבני על היות הצדדים פנויים הלכתית כדי להתיר להם להינשא בשנית. [14]

• פילגשות: זוג המתכוון לחיות ביחד ולהקים משפחה ועושה זאת ללא חופה וקידושין כלל נמצא במעמד של ידועים בציבור. מוסד הידועים בציבור ידוע גם כפילגשות בהלכה, שהיא מעמד מקובל על רוב הראשונים, אשר אינם רואים בו עבירה, ובלבד שבני הזוג נאמנים זה לזה. לדעת רוב הפוסקים אין זוג כזה זקוק לגט בשעת פירוד. (ראב"ד, אישות פ"א, ה"ד: 'אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה'.)

• הסכם קדם נישואין: פתרון אחר שהוצע,הוא חתימה על הסכם בין בני הזוג, עוד לפני הנישואים, כגון ההסכם לכבוד הדדי, לתשלום דמי מזונות גבוהים על ידי מי שיעכב את הגירושים (אם יגיעו בני הזוג למצב זה), ובכך לתת תמריץ לבן הזוג שלא לעכב את הגירושין. יחד עם זאת יש הטוענים (שו"ע אבה"ע סי' קלד, ה) כי מזונות ענשיים הנקבעים בהסכם קדם נישואין, מעוררים חשש בדבר הרצון החפשי של מי שהגט נכפה עליו באמצעי זה, ועל כן פוגעים בכשרות הגט.

יום העגונה

יום העגונה ייוסד בשנת 1990 על ידי קואליציית עיקר למען עגונות ומסורבות גט כדי לעורר את המודעות הציבורית לתופעה ולעודד פעילות לפתרון הבעיה. יום העגונה מצוין בתאריך בלוח העברי בו חל תענית אסתר.

לקריאה נוספת

• אסתר פרבשטיין, בסתר רעם, מוסד הרב קוק, 2002, פרק שמיני "'מה זה סוביבור' - סוגיית העגונות לאחר השואה".
• איתמר לוין, אותיות של אש, ידיעות אחרונות, 2002, פרק ה' - "'עיניה זולגות מאין הפוגות' - לאחר השואה (א): עגונות, עגונים ואישות".
• שלמה גורן, עגונות דקר : היתר עגונות צוות הצוללת דקר, הוצאת ראובן מס, 2008.‏
• עובדיה יוסף, יביע אומר, חלק ו', אבן העזר סימן ג'
• חוה קליין, מתיר העגונות, סטימצקי חממה ספרותית, 2011.

קישורים חיצוניים

היתר עגונות

• יצחק זאב כהנא, ‏ספר העגונות, ירושלים תשי"ד 1954, באתר HebrewBooks
• יהודה ברנדס, ‏עגונות: עקרונות על בהלכה, אקדמות, י"ח
• יעקב מעסקין הכהן, ‏שו"ת בעניין טביעת הספינה טיטניק (בית יעקב - סימן מט), באתר HebrewBooks
• יהודה עזריאל עפשטיין, ‏הצעה למען תקנת עגונות, ניו יורק תרץ 1930, באתר HebrewBooks
• יהודה עזריאל עפשטיין, ‏לשאלת העגונה, ניו יורק ת"ש 1940, באתר HebrewBooks
• שלמה זלמן קליין, ‏עטרת שלמה (ספר תקנת עגונות של מלחמת העולם), בודפשט תש"ו 1946, באתר HebrewBooks
• יעקב משה טולידאנו, ‏בת עמי, תל אביב תש"ז 1947, באתר HebrewBooks
• צבי הירש מייזליש, ‏קונטרס תקנות עגונות, ברגן-בלזן 1945, באתר HebrewBooks
• התרת עגונות השואה, אתר 'זכור' של מכללה ירושלים
• אסתר פרבשטיין, לבנות החרבות עגונות השואה, אתר 'זכור' של מכללה ירושלים
• מבצע ליקוט העצמות, היתר העגונות של גוש עציון, אתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון
• יאיר אטינגר, הרב שהתיר אלף עגונות, הארץ
• ניל הנדל, ‏עגונות מגדלי התאומים, באתר דעת
• עגונה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• מאמרים בנושאי גירושין, עגינות וחליצה, מפתח תחומין
• יצחק זאב כהנא, ‏לתקנת העגונות מהות הבעיה והשתלשלותה, באתר דעת
• הרב אריה כץ, ‏דיני עגונות בפסיקתו של מרן הבית יוסף – עיקרון מול הלכה למעשה, המעיין ניסן תש"ע
• "עגינות" באתר "לקסיקון לתרבות ישראל", המרכז לטכנולוגיה חינוכית

• ערן י' דאום, הכרזה על נעדרים כעל חללים שלא נודע מקום קבורתם, באתר של ישיבת הר עציון