עדה אהרוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עדה אהרוני
לידה 30 ביולי 1933 (בת 90)
קהיר, ממלכת מצרים
שם לידה עדה אנדרֵה ידיד
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלית, צרפתייה
עיסוק מחזאית, מפיקת סרטים, ספרות, סוציולוגיה, סופרת, משוררת ומתרגמת, חוקרת יהדות מצרים ועקירת היהודים מארצות ערב במחצית השנייה של המאה ה-20 כיו"ר איפלק-הפורום הישראלי והבינלאומי לספרות ותרבות שלום, עורכת ומציאה לאור, כל יום, את ה"איפלק דייג'סט" באינטרנט.
מקום לימודים האוניברסיטה העברית, ירושלים (תואר ראשון)
בירקבק, אוניברסיטת לונדון (תואר שני)
האוניברסיטה העברית ירושלים (דוקטורט)
שפות היצירה עברית, אנגלית, צרפתית
נושאי כתיבה יהדות מצרים, רומנים היסטוריים, שירה, ביוגרפיות, היסטוריה וסוציולוגיה, מחזות, סרטים, קידום פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי, פמיניזם, חתן פרס נובל לספרות סול בלו
פרסים והוקרה אזרחית כבוד של חיפה; אות הנשיא שמעון פרס על יצירה ופעילות לתרבות שלום; אות אגודת הסופרים העבריים על יצירה למען התרבות העברית; פרס המשוררת רחל; פרס השירה – המועצה הבריטית; Laureate Tèmoignage Prize-Paris ‏(2014); פרס כתר הזהב העולמי, קוריאה 1992

https://adaheb.wordpress.com

https://iflac.wordpress.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עדה אהרוני (נולדה ב-30 ביולי 1933 בקהיר) היא סוציולוגית, סופרת, משוררת, מחזאית, מפיקת סרטים, מתרגמת ופעילת ציבור ישראלית. חוקרת בתחום הספרות, תולדות יהודי מצרים וסוציולוגית התרבויות. סוציולוגית בתחום פתרון סכסוכים והחינוך לתרבות השלום. עד הפרישה, הרצתה בטכניון בחיפה ובאוניברסיטת חיפה. היא פרסמה 33 ספרים, שתורגמו לשפות רבות, וקבלו פרסים בישראל ובעולם, בהם: פרס המועצה הבריטית, פרס הנשיא שמעון פרס – לתרבות השלום, ופרס כתר הזהב העולמי. היא יקירת חיפה, ויקירת אגודת הסופרים בישראל. אהרוני היא המייסדת והנשיאה העולמית של איפלק: הפורום הבינלאומי לספרות ולתרבות השלום|הפורום הבינלאומי לספרות ולתרבות השלום.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרוני נולדה בקהיר בשם אנדרֵה ידיד (Andrée Yadid) לנסים ידיד, סוחר קמח מבוסס יליד מצרים, ולפורטונֵה (Fortunée, לבית חמסי). משפחתה הייתה בעלת אזרחות צרפתית ובבית דיברו בעיקר צרפתית. דודה היה דיין בבית הדין הרבני של יהודי מצרים. בנעוריה הייתה אהרוני פעילה בארגונים של נוער ציוני (מכבי החלוץ), במצרים. היא למדה ב"בית הספר האנגלי לבנות" ALVERNIA ברובע זמאלכ בקהיר, בבית הספר היא למדה ספרות אנגלית ובאותן השנים התחילה לכתוב שירים באנגלית. בריאיון ל"ג'רוזלם פוסט" אמרה שבאותן שנים החליטה להיות סופרת.

בשנת 1949 בעקבות המלחמה נגד ישראל הונהגו חוקים ותקנות כנגד היהודים במצרים. עקב כך בוטל רישיון המסחר של אביה והמשפחה נאלצה לעזוב[1] את מצרים. בהגיעם בשנת 1949 לצרפת גילה אביה כי נותרו חסרי כל לאחר שכל כספם שהופקד בבנק שווייצרי במצרים הופקע על ידי ממשלת מצרים. תוך זמן קצר מרגע הידיעה לקה אביה בהתקף לב ונפטר לאחר מכן[2][3]. המשפחה השתקעה בצרפת ובשנת 1950 בגיל 17 עלתה עדה אהרוני לבדה לישראל.

בהגיעה לישראל ללא משפחתה בשנת 1950 הייתה חברה בגרעין של השומר הצעיר בקיבוץ עין שמר יחד עם חלוצים צעירים אחרים מבין חניכי השומר הצעיר במצרים, וביניהם בעלה, חיים. נכנסו לעימות עם הנהגת הקיבוץ, לאחר שדרשו השוואת שכרם של העובדים יוצאי תימן לשאר הפועלים חברי ההסתדרות. סירובה של הנהגת הקיבוץ להשוואת השכר ועוד מחלוקות רעיוניות נוספות, הובילו בשנת 1953 לעזיבתם את הקיבוץ, יחד עם 52 חלוצים נוספים מתנועת השומר הצעיר ממצרים[4].

אהרוני קיבלה תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית בירושלים בהיסטוריה, סוציולוגיה, וספרות אנגלית, בשנת 1964. תואר שני בספרות באוניברסיטת לונדון על יצירתו של הנרי פילדינג. בשנת 1975 תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים[5], על מחקרה "הסיפורת האינטרוספקטיבית של סול בלו".

אהרוני לימדה ספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה. הייתה גם מרצה בכירה במחלקה ללימודים הומניסטיים ואמנויות של הטכניון ולימדה שם סוציולוגיה – לימודי פתרון קונפליקטים, בדגש על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל יהדות ארצות ערב. אהרוני הייתה מרצה אורחת ופרופסורית אורחת במספר אוניברסיטאות ביניהן אוניברסיטת פנסילבניה ממנה קיבלה פרופסורה ב-1985. אהרוני התפרסמה, בין השאר, בפעילותה להשגת פיוס בין היהודים והערבים על בסיס הכרה הדדית בסבל שנגרם לערבים הפלסטינים וליהודים מארצות ערב, בנסיבות הסכסוך בין שני העמים.

אהרוני היא המייסדת והנשיאה של איפלק: הפורום הבינלאומי לספרות ולתרבות השלום. אהרוני ייסדה את "אגודת שוחרי הספרות" באזור חיפה והצפון, שפעלה לגישור בין תרבויות ועדות ושימשה כיו"ר שלה וכעורכת כתב העת "גלים" במשך 20 שנה. היא הוציאה לאור 20 אנתולוגיות "גלים", ביניהם מס. 8 לזכר יצחק רבין. בנוסף, היא הייתה המארגנת ונשיאת של הקונגרס העולמי השני של יהודי מצרים (WCJEׁׂ) שהתקיים באוניברסיטת חיפה בשנת 2006. אהרוני הייתה בשנת 2012 לאישה הראשונה שנאמה במסגד האחמדים שבכבאביר חיפה.

בשנת 2012 הוענק לעדה אהרוני אות המתנדב על ידי הנשיא שמעון פרס, על פעילותה לקידום "תרבות השלום" וקידום יוזמות שלום בין ערבים ויהודים. מנימוקי ועדת הפרס: "אהרוני מאמינה בכוחה של התרבות והיצירה ובכוחה של המילה. היא משוכנעת שקומוניקציה, ספרות ותרבות יכולות לעזור לרפא את המחלות העיקריות של הכפר הגלובלי שלנו: מלחמה, טרור ואלימות. הנושאים: יישוב סכסוכים, פיוס, דו – קיום ושלום, כמו גם שוויון זכויות לנשים, תופסים מקום נרחב במחקריה, ספריה ושיריה ובפעילותה התרבותית הנמרצת. על כל פועלה הייחודי הוענק לפרופ' עדה אהרוני "אות הנשיא שמעון פרס למתנדב".[דרוש מקור]

בשנת 2015 הוענק לה עיטור ההוקרה "יקירת העיר חיפה".בשנת 2017 הוענקה לה תעודת "יקירת אגודת הסופרים העבריים" כהוקרה על יצירתה ופעילותה למען הספרות התרבות העברית.

עדה אהרוני היא תושבת העיר חיפה. היא הייתה נשואה משנת 1950 לחיים אהרוני, פרופסור מן המניין להנדסה כימית בטכניון, אף הוא יליד קהיר, שנפטר בשנת 2006. לזוג שני ילדים: אריאל – רופא גניקולוג וטליה וינקלר, מייסדת "דורות", שנפטרה בשנת 2011 ממחלת הסרטן.

אקסודוס השנייה – יציאת מצרים השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "יציאת מצרים השנייה" הוטבע על ידי עדה אהרוני ומתייחס להגירה הכפויה של יהודי ארצות ערב אחרי הקמתה של מדינת ישראל ב-1948. ההערכה היא שכמיליון יהודים נעקרו, רובם הגיעו למדינת ישראל. לעומתם כ-650,000 פלסטינים ברחו מישראל לארצות ערב השכנות. העקירה של היהודים זכתה להתעלמות גם בניסיונות הפיוס בין הישראלים לפלסטינים. אהרוני כותבת במחקר שלה "ההגירה הכפויה של יהודים מארצות ערב והשלום" וגם במאמרה בויינט "מה עם הנכבה היהודית?". אהרוני טוענת שלשתי הטרגדיות האלה ולקהילות שחוו אותן יכול להיות אפקט מפייס על שני הצדדים, מה שיכול לתרום לקידום השלום.

במאמר המשותף של עדה וחיים אהרוני "אפשרויות שלום בסכסוך הישראלי על בסיס הכרה משותפת בשאיפות הלאומיות", נאמר שהתיישבות של פליטים פלסטינים בישראל צריכה להיות מוגבלת ושאם פליטים "יחזרו" למקומות שעכשיו בישראל, הם ימצאו עצמם במקום זר להם: "תהליכים בחברה הם לעיתים רחוקות הפיכים:תיקון טעויות ופיצוי על סבל לא יושגו בדרך כלל על ידי חזרה למצב הקודם. אלא על ידי יצירת מצב חדש שמועיל ומתאים לתנאים החדשים".

73 הסיפורים של אנשים שנעקרו ממצרים נאספו בספר מונומנטלי "עידן הזהב של יהודי מצרים – עקירה ותקומה בישראל", החל מ-2013 נערכו ופורסמו על ידי עדה אהרוני בהוצאת אוריון,2017 ,2018.

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירתה של אהרוני יכולה להיות מחולקת לשלוש קטיגריות: שלום, אהבה, נשים. לעיתים קרובות הנושאים הליריים המרגשים חופפים רעיונות השלום, ביטול המלחמה, שוויון נשים וכוח הנשים קידום שלום.

שירת שלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 13 אחרי מלחמת העולם השנייה, אהרוני ותלמידה ערביה ערכו את עיתון בית-ספר שנקרא "קשת בענן באלברניה", המוטו של העיתון היה:ביטול מלחמות לעד. משורר השלום הבריטי וילפרד אוון היווה השראה לשירת השלום שלה. הוא הראה לה את האבסורדיות שבמלחמה. אהרוני החלה לכתוב שירה על מלחמה ושלום במהלך מלחמת יום-כיפור. ג'ואל בניין כתב ב"תפוצה של יהדות מצרים" שברוב שיריה הראשונים של אהרוני של מלחמה ושלום מוצאה ממצרים מושהה בדיסקרטיות ברקע, מה שמדגים את גיוון הזהויות שלה ושל יהדות מצרים. "המשא-ומתן הישראלי-מצרי והסכמי הפסקת האש לאחר המלחמה שינו את שירתה מקריאה כללית לשלום לקריאה לשלום ישראלי-ערבי תוך היזכרות בחייה במצרים, ועקירת קהילת יהודי מצרים המפוארת.

כמה משירי השלום המוקדמים של אהרוני מביעים דאגה למאבקה של ישראל, כמו שמודגם בשיר "לחייל מצרי" שיר שנכתב במהלך מלחמת יום-כיפור. בשיר היא אומרת לחייל המצרי "לך יהיה תמיד הנילוס...אבל אם אנו נפסיד יש רק את הים." לן גולדזוויג כותב בהקדמה לספרה "שירים מישראל", 1992, שהמקור לתשוקה למולדתה החדשה הוא המעבר ממצרים שם הייתה הזרה הלא רצויה.

אהרוני נזכרה בתחושת הניכור בעת מפגש טלוויזיוני עם סטודנט ערבי שהרהר על המקום בו הוא חי. אהרוני שאלה אותו:האם אתה מרגיש ערבי-ישראלי או ישראלי ערבי? אני נזכרת בפצע חסר השורשים שלי במצרים ואני כואבת את כאבך בן דודי.

כוחו של השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרוני מאמינה ששירה היא כלי יעיל לבניית אמון וכבוד בין תרבויות ובאנושות בכלל. במהלך הזמן נעשינו ניידים יותר וההבדל המשמעותי בינינו היא התרבות ולא הטריטוריה. לשירת שלום יש את היכולת להציג את סיפורם של שני הצדדים בקונפליקט, "על כל המציאות שלה, כאב, תקווה וגעגועים לשלום".

דוגמאות לשתי נקודות ההשקפה נמצאות בשירים "המלחמה הארורה" ו"תזכרו אותי כל פעם שהירח זורח מעל הספניקס", שקיבלו השראה ממכתבים שנכתבו על ידי חיילים ישראלים ומצרים שנפלו בשבי במלחמת יום הכיפורים.

"הדרך היחידה לגשר בין תרבויות שונות ובין אנשים היא דרך הידע על האחר", אהרוני אמרה זאת במהלך ריאיון לספרה של בירות' ראג'ין "פרפר הברזל: נשים משנות את עצמן ואת העולם".בספר אהרוני היא אחת מפרפרי הברזל. בשירה של אהרוני "גשר של שלום" פורשת גשר לנשים פלסטיניות:"אחותי הערבית, בואי נבנה גשר איתן מעץ הזית שלך לשלי, מעולמי הכתום לשלך.... אנו לא רוצות לגרום אחת לשנייה לפחד תחת גפנינו ותחת תאנותינו."

קובץ השירה של אהרוני:"פרח נדיר", שירה על אהבה ושלום על גבי חמישה דורות. הספר שמוקדש לזכרם של בעלה חיים אהרוני ובתה טליה אהרוני-וינקלר, בתרגומו לאנגלית בהוצאה היקרתית Dignity Press, היה מועמד לפרס נובל בשנת 2014.

כמה משיריה של אהרוני אף הולחנו ויצאו בשלושה אלבומים: שבוע ירוק, לחיים – שירי אהבה, פרח נדיר.

בשנת 2017 אהרוני פרסמה את הספר "אופק של תקווה":קובץ שירה דו לשונית עברית-אנגלית, על אהבה, שלום, שירת נשים, שירה המבוססת על מכתבי חיילים לאהובותיהם בישראל במהלך מלחמות לבנון ועזה, כמו גם שירה נגד טרור ונגד דאעש.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקדמה ל"שירה מישראל" שהוזכרה קודם גולדוויז מתאר את שפת השירה של אהרוני כלא יומרנית:"היא לא מתחבאת מאחורי המילים" וזה יוצר "אמת חסרת רחמים". גולדוויז גם מציין את השימוש הבלתי רגיל שלה בחריזה ובבתים,"זו צורה של עירום, בגלל שכ"כ הרבה שירה גרועה מתחבאת מאחורי חריזה בוטה".

פרופסור רבקה אוקספורד בספרה "שפת השלום – תקשורת יוצרת הרמוניה", מנתחת את השימוש של אהרוני "בביטויים של שלום כדרך לגשר חוצה תרבויות" בשיר:"גשר של שלום", פרופ' אוקספורד טוענת שהמסלול הדימויים והביטויים " עולם זית", ו"עולם כתום" מביאים את שתי הנשים (ישראלית ופלסטינית) יחדיו ומראים שיש להן מן המשותף. "גשר של הבנת יסמין", היכול לגרש את הפחד, כשהוא מרשה לכל אישה לשבת עם תינוקה "מתחת לגפן ולתאנה ושום דבר לר יגרום להן לפחד".

אהרוני בריאיון לירחון הספרותי סקצ'בוק מאשרת שהיא מעדיפה שירה פתוחה מכיוון שהיא מאפשרת יותר עומק ואינטימיות.

איפלק:הפורום הישראלי והבינלאומי לספרות ותרבות שלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרוני היא המייסדת של איפלק: הפורום הבינלאומי לספרות ולתרבות השלום. הארגון נוסד בשנת 1999 במטרה לבנות גשרים של הבנה ושלום דרך תרבות, ספרות ותקשורת. שגרירי איפלק נמצאים בעשרים מדינות.

עדה אהרוני כיו"ר איפלק ערכה ופרסמה יותר מ-4500 לקטים של איפלק באינטרנט בשם:"איפלק דייג'סט". בשנת 2017, היא פרסמה באמזון אנתלוגיה בעלת עוצמה ותפוצה עולמית בשם:"אנתלוגיה איפלק לשלום ונגד טרור" ובשנת 2018:"אנתלוגיה איפלק אנטי-מלחמה". שתי האנתלוגיות החשובות כוללות: מאמרים מעמיקים, סיפורים אמיתיים ושירה מרגשת, מישראל וממיטב החוקרים, הסופרים והמשוררים מ-25 מדינות. האתלוגיה נלמדת באוניברסיטאות ומכללות ברחבי העולם.

WCJE- . WORLD CONGRESS OF THE JEWS FROM EGYPT – הקונגרס העולמי ליהודים ממצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרוני שימשה כנשיאה של הקונגרס העולמי השני ליהודים ממצרים. הקונגרס התקיים באוניברסיטת חיפה בשנת 2006 בהשתתפות של 350 כתובים וחוקרים. בשנת 2007 התקיים סימפוזיון של הקונגרס בשיתוף אוניברסיטת חיפה ובשנת 2008 התקיים סמפוזיון של הקונגרס באוניברסיטת בר-אילן. ההרצאות והמסקנות של הקונגרס פורסמו בספר "היסטוריה ותרבות של יהודי מצרים בזמנים המודרניים", שיצא לאור באנגלית עברית וצרפתית.

פעילותה ודעותיה בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפועלה הציבורי[6] ובכתביה[7] טוענת אהרוני כי יהודי מדינות ערב ובכללם יהודי מצרים עברו טיהור אתני[8]. היא טוענת כי טיהור זה, אובדן הנכסים והרכוש, והקשיים שליוו את הגירתם הכפויה וקליטתם בישראל[9], שעד לאחרונה לא זכה לטענתה להכרה בישראל או בקרב האומות, חופפים לגורל הפלסטיני ולשיח הנכבה. לכן שני הסיפורים יכולים לשמש גשר בין שני העמים, בבחינת "כולנו קורבנות, שילמנו את מחיר הסולחה כבר לפני חצי מאה שגזלה מיהודי ארצות ערב את כל מחייתם ורכושם", עובדות היסטוריות אלה יכולות להוות בסיס לסיום הסכסוך הערבי-ישראלי והפלסטיני-ישראלי.

לטענת אהרוני לאורך שנים התעלמה ההסברה הישראלית משיח הפליטות המשותף לכמחצית מתושביה – הפליטים היהודים ממדינות ערב וצאצאיהם. מפליא אותה שהמדינה לא עשתה שימוש בעניין זה על מנת לקדם את ענייני ישראל בעולם וזאת אף על פי שבעיית הפליטים במזרח התיכון משמשת כלי ניגוח עיקרי בידי מבקרי ישראל. לדעת אהרוני, הרצון של האליטה האשכנזית השלטת בישראל לשמר את ההגמוניה בידה, מנע את הפצת שיח הפליטות של היהודים ממדינות ערב:את העלאת נושא עקירתם וסבלם של יהודי ארצות ערב. עקב המשך הרדיפות האנטי-ציוניות על ידי המשטרים הערבים- הפצת הנרטיב על הטיהור האתני- העקירה היהודית ההמונית מארצות ערב, היא תגובה הולמת. עדה אהרוני מנסה לרתום לטובת השגת פיוס או "סולחה" בין העם היהודי בישראל ובין עמי ערב. פעילות זאת באה לידי ביטוי בפורומים שהקימה – כמו האיפלק: הפורום הבינלאומי לספרות ולתרבות השלום" שהיא הקימה בשנת 1999 והוא נושא מרכזי בכל יצירותיה.

עדה אהרוני פעילה במסגרת כמה ארגונים של יהודי מצרים שנמנתה עם מייסדיהם: "האיגוד נביא דניאל", "הקונגרס העולמי של יהודי מצרים" ו"האגודה למחקר ולהפצת מורשת יהדות מצרים" ממנה קיבלה את עיטור ה-MERIT בשנת 1997 בניו-יורק.

סרט – רימון הסולחה והכבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרט בהפקתה של עדה אהרוני. הסרט מאיר את הצורך להגיע לשלום בין הישראלים והפלסטינים. הסרט מבוסס על הסיפור האישי של עקירתם של יהודי מצרים. אהרוני מצטטת את אלי ויזל מנאום הזכייה שלו בפרס נובל:"מי הוא אויב?", "האויב הוא סיפור שאינך יודע!" אהרוני אומרת לחברים הפלסטינים שלה שהיא הצליחה לספר את סיפור העקירה שלה בעוד שמיליון יהודים מארצות ערב עדיין לא הצליחו. בסרט היא מספרת לשכנים הפלסטינים שלה את סיפורה התקווה שבסוף הם יהיו חברים ולא אויבים. זהו גם סיפורה של "יציאת מצרים השנייה" של יהודי מצרים בחצי השני של המאה ה-20.

פרסים, אותות כבוד ועוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יציאת מצרים השנייהעקד, 1985
  • זיכרונות מאלכסנדריהראובן מס, ירושלים, 1985
  • מהנילוס לירדן – תמוז, תל אביב, 1992. מהדורה מורחבת, אמזון, 2017, היה לרב מכר
  • לא לשווא:חיים יוצאי דופן – ליידיבאג, קליפורניה, 1998
  • האישה בלבן: זיכרונות מאלכסנדריה – איפלק-מיכה לחמן, 2008. מהדורה צרפתית, 2016, הוצאת Hachette, זכה בפרס לוראט לעדות ספרותית ב-2017. פורסם באנגלית ב-2018 באמזון והיה לרב מכר
  • קירוב לבבותרומן על יהודי מצרים – גוונים, תל אביב, 2010 מהדורה בערבית יצאה בהוצאת אל-ניל, תרגום: פרופ' פאוזי דאיף, אוניברסיטת קהיר
  • תיאה וולףהאישה בלבן מבית החולים באלכסנדריה – מנוסקריט, צרפת, 2014
  • לא לשווא:דיבורה באלכסנדריה. הצאת כרמל, ירושלים, 2106
  • מהדורה שנייה מורחבת – לא לשווא:חיים יוצאי דופן – מהדורה מורחבת – אמזון, 2017

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהפירמידות לכרמל – סדרת בגבולם – עקד, תל אביב, 1979
  • שבוע ירוק – אלף, תל אביב, 1986
  • מתכת של ויולט -(בצרפתית) – קרקטרס, פריס, 1987
  • שירים לישראל – ברגר, חיפה, 1992 (מהדורה ראשונה 1972)
  • נשימה: שירים נבחרים – לירית, חיפה, 1992
  • ביער הכרמל שלי – מיכאל לחמן, חיפה, 1993
  • בחיק כפות ידיך – ירון גולן, תל אביב, 1994
  • את ואני נשנה את העולם – מיכאל לחמן, חיפה, 1999, אנגלית
  • שירי שלום – מהדורה דו-לשונית, עברית-ערבית, תרגם לערבית: פרופ' מ' פאוזי דאיף – מיכאל לחמן, חיפה
  • נשים – יצירת עולם מעבר למלחמה ואלימות (שירה ופרוזה) – מיכאל לחמן, חיפה, 2005
  • הרימון: שירי אהבה ושלום – ספריה ראשונה, אינדיאנה, 2007 (באנגלית)
  • פרח נדיר: שירי אהבה ושלום – רימונים, רמת גן, 2012
  • הרימון:שירי אהבה ושלום – חדרים-הוצאה לאור, פרויקט ספרא טבא, תל אביב, 2014
  • אנתלוגית איפל"ק:שלום ונגד טרור – 17–2016, אמזון, באנגלית, בספרית ובאתר איפלק בעברית
  • אופק התקווה:אוסף שירה דו-לשונית:אנגלית-עברית – גוונים, 2017
  • זר תבואה – גוונים, 2017 (תורגם על ידי המשוררת לאנגלית, צרפתית, יצא גם בערבית בהוצאת אל-ניל
  • קירוב לבבות – מהדורה בערבית יצרה בקהיר, 2018
  • אנתולוגיית איפל"ק: נגד מלחמה – אמזון, 2018, בעברית באנגלית ובספרדית

ילדים ונוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרח השלום, הרפתקה בחלל – ירון גולן תל אביב, 1994
  • פרח נדיר – דגניטי, אורגון, 2013, באנגלית ובעברית, רימונים, רמת-גן 2012

תרגומים ועריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ש' שלום, השירים החדשים – מהדורה דו-לשונית עברית-אנגלית, עקד, תל אביב, 1985
  • מייסדת ומתרגמת LIRIT – ,תרגום לאנגלית של שירה ישראלית- מטעם אגודת הסופרים בישראל.
  • תרגומים מעברית לאנגלית בכתבי עת למיטב המשוררים הישראלים:יהודה עמיחי, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ, נתן אלתרמן ועוד.
  • 2010-2018

מסה, ביקורת ועיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סול בלו – חתן פרס נובל לספרות – מוזאיקה, פטר לאנג: ניו יורק, 1992
  • נשים יוצרות עולם ללא מלחמות ואלימות – הוצאת לנה-איפלק, חיפה, 2003, יצאה גם מהדורה מורחבת באנגלית
  • הקול הפנימי ביצירות חתן פרס נובל סול בלו, פרדס, חיפה 2007
  • היסטוריה ותרבות של יהודי מצרים בעת החדשה (WCJE בשיתוף אוניברסיטת חיפה, 2008, 550 עמ'), עורכות: ד"ר עדה אהרוני, פרופ' אימה פלטיא, לבנה זמיר.(עדה אהרוני ייסדה, ארגנה וכהנה כהנה כנשיאת הקונגרס WCP באוניברסיטת חיפה 2008,2010 ובאוניברסיטת בר-אילן 2011,2012)
  • "עידן הזהב של יהודי מצרים – עקירה ותקומה בישראל", הוצאת אוריון, 2014, 2017

עריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גלים: אנתולוגיה לספרות ותרבות מס' 1–10, הוצאות תמוז, תל אביב, (1985-2003)
  • גלי השלום 8, לזכר יצחק רבין, התיכון (1985–2003).
  • עורכת המדור לספרות ותרבות של אנציקלופדיה EOLSS של אונסקו, לונדון, 2009-2011
  • עידן הזהב של יהודית מצרים – עקירה ותקומה בישראל, הוצאת אוריון, חולון ,2014. להלן קישון למהדורה הדיגיטלית: https://web.archive.org/web/20161026032635/http://www.tiktakti.co.il/catalog/Egyptian_Jewry/
  • מעל 120 מאמרים פורסמו בכתבי עת, בעיתונות ובאנתולוגיות בישראל ובעולם.

דיסקים פרי עטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שבוע ירוק
  • שירי אהבה
  • שוב על גדות היאור
  • פרח נדיר

תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המחזה "ענבר" – INBAR – הוצג לראשונה בנגלית באוניבסיטת פנסילבניה ובאוניברסיטת טקסס – 1980 – לאחר מכן באוניברסיטה העברית לרגל 300 שנה לירושלים
  • "יום דבש וים בצל" – A Day of Honaty – A Day of Onion – 1986, Ognions
  • "דליה בת הנילוס", 1999, הוצג בקונגרס העולמי ליהודי מצרים באוניברסיטת חיפה
  • "יציאת מצרים השנייה" – 2015 ,2018, סינמטק חיפה

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "דליה בת הנילוס", 1987, סינמטק חיפה. מפיקה. ניתן לצפייה ב-YouTube
  • "ענבר" (Inbar), ארצות הברית, 1981
  • "רימון הסולחה והכבוד", 2017. מפיקה[11].
    סרט על הפיוס האפשרי בין הישראלים והפלסטינים על בסיס הנרטיב של "יציאת מצרים השנייה". סרט באורך 50 דקות.

ראיונות בכלי התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדה אהרוני העניקה ראיונות רבים בכלי התקשורת בישראל ובעולם על מחקריה וספריה ועל עושר הספרות והתרבות בישראל. הראיון האחרון התקיים בקול ישראל על "יציאת מצרים השנייה", על ידי ד"ר יצחק נוי בתוכנית: "תרבות עולמית".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הערך "עדה אהרוני" בלקסיקון החיפאים, אישים ודמויות בחיפה, מאת ד"ר שי חורב, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 16, 2018, חיפה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך כתב העת "אפיריון" גיליון 103

Joel Beinin – The Dispersion of Egyptian Jewry: culture, politics and the formation of a modern Diaspora, California University Press, Berkeley and LA, 1998 , (ג'ואל בינין – פזורת יהודי מצרים:תרבות, פוליטיקה והיווצרות פזורה מודרנית, הוצאת אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי – לוס אנג'לס, 1998 ע 139)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עדי שוורץ,זה היה ביתם, הארץ
  2. ^ עדה אהרוני, של מי הנכבה הזאת?, באתר ynet, 3 ביולי 2009
  3. ^ עדה אהרוני, ב"אפיריון" גיליון 103
  4. ^ Joel Beinin p.139
  5. ^ מקבלי תוארים באוניב' בירושלים, דבר, 2 ביולי 1975
  6. ^ 'פורום בינלאומי לתרבות השלום – IFLAC
  7. ^ ראו בשירה 'רימון הסולחה'
  8. ^ עדה אהרוני, של מי הנכבה הזאת?, באתר ynet, 3 ביולי 2009
  9. ^ עדה אהרוני, ההגירה הכפויה של היהודים ממדינות ערב והשלום
  10. ^ Souen Léger, Le premier prix du Témoignage récompense Ada Aharoni, Livreshebdo, ‏03.12.2014
  11. ^ [2017 http://syndicjournal.us/cover-syndic-no-14/film-pomegranate-of-reconciliation-and-honor-by-ada-aharoni/ Pomegranate of Reconciliation and Honor, by Ada Aharoni]