עדנאן אל-פאצ'צ'י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עדנאן אל-פאצ'צ'י, 2004

עדנאן אל-פאצ'צ'יערבית: عدنان الباجه جي; נולד ב-14 במאי 1923) הוא מדינאי ודיפלומט עיראקי ממוצא סוני. פאצ'צ'י שימש בתפקידים בכירים בשירות החוץ של ארצו, ובין היתר שימש שנים רבות כנציג עיראק באו"ם, וכשר החוץ העיראקי. ב-1971 יצא לגלות באבו דאבי. לאחר מלחמת עיראק שב לעיראק ונטל חלק בממשל החדש, שימש תקופה קצרה כראש ממשלה, ואף היה מועמד לנשיאות.

מוצא ונעורים, קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאצ'צ'י נולד בבגדאד ב-1923 למשפחה סונית מיוחסת. אביו, מוזאחם אל-פאצ'צ'י ודודו חמדי אל-פאצ'צ'י שימשו כראשי ממשלה בעיראק. את חינוכו קיבל בויקטוריה קולג' באלכסנדריה שבמצרים. בשנת 1941 תמך במורדי מרד רשיד עלי אל-כילאני שמטרתו הייתה לגרום ליציאת הכוחות הבריטיים מעיראק, תוך תמיכה במדינות הציר.

פאצ'צ'י השלים את לימודיו ב-1943 באוניברסיטה האמריקאית בביירות, תוך שהוא מתמחה במדע המדינה, ופעיל במסגרת חוגים ערביים לאומנים בקמפוס. לאחר שובו לעיראק סירב שירות החוץ לקבלו, בשל פעילותו במהלך מרד רשיד עלי.

לבסוף התמנה, בשנת 1950 לסגן המנהל של המחלקה הפוליטית במשרד החוץ העיראקי, ועבד בתפקידים שונים במשרד החוץ. במהלך שנות ה-50 ביטא דעות נאצריסטיות ופאן ערביות, שהיו מנוגדות למדיניותה הרשמית של עיראק באותה התקופה, בה שלט משטר השושלת ההאשמית הקשור בבריטניה, שלחמה בנאצר במלחמת סואץ. ביולי 1958 הודח ממשרד החוץ. ימים ספורים לאחר מכן התרחשה מהפכת ה-14 ביולי, בה עלה לשלטון עבד אל-כרים קאסם שנתמך במידה רבה בידי אלמנטים נאצריסטים, ופאצ'צ'י שב לתפקיד בכיר במשרד החוץ.

שגריר ושר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשטר החדש עלה פאצ'צ'י לדרגות גבוהות במשרד החוץ, וב-1959 מונה לשגריר באו"ם. פאצ'צ'י שירת בתפקיד זה במשך כעשור, עד ינואר 1969, פרט להפסקה בין 1965 ל-1967 בה שימש בתפקיד שר החוץ העיראקי. בתקופה זו אירעו חילופי משטר רבים בעיראק. משטרו של קאסם הוחלף ב-1963 במהפכה אלימה בה נרצחו קאסם ורבים מאנשיו, ואת מקומו תפסו עבד א-סלאם עארף, ולאחר שזה נספה בתאונת מטוס עלה לשלטון אחיו, עבד א-רחמן עארף. המשטר נע בין גישה נאצריסטית פאן ערבית, לבין האידאולוגיה של מפלגת הבעת', בין רצון לאיחוד עם מצרים ובין רצון לאיחוד עם סוריה, כאשר מעת לעת קבוצות של אישים ואנשי צבא עורכים הפיכות אלימות בניסיון לקדם את ראיית עולמן. בכל התמורות האלה שרד פאצ'צ'י, תוך שהוא צובר יוקרה רבה בחוגים הדיפלומטיים, ושימש פניה הייצוגיות של עיראק בעולם.‏[1]

בתקופה זו נוסד ארגון המדינות הבלתי-מזדהות בו שימשה עיראק כאחת מהמדינות המייסדות. פאצ'צ'י הוביל מהלכים אלו, תוך שהוא שומר על קו חריף כנגד ארצות הברית. עם זאת, בעת חילופי המשטר, כאשר נרדפו בעיראק אנשי המפלגה הקומוניסטית, שתמכו בקאסם, לא היסס להתעמת גם עם ברית המועצות.‏[2] פאצ'צ'י היה מתנגד חריף לציונות ומתח ביקורת על מדינת ישראל, כמו גם על ארצות הברית המסייעת לה. לאחר מלחמת ששת הימים הוביל פאצ'צ'י את מאמצי המדינות הערביות באו"ם, להביא להחלטה הקוראת לישראל לסגת ללא תנאי מן השטחים שכבשה, ומגנה את ישראל כתוקפן. מאמצים אלו נכשלו. בעצרת החירום של האו"ם שהתקיימה בנושא ביולי 1967 נאם בזעם רב ואף הלם באגרופו בשולחן.‏[3] משנעשה ניסיון לנעול את העצרת ללא הכרעה ברוח דרישתו של פאצ'צ'י, הכריז כי העצרת לא ננעלה אלא רק נדחתה.‏[4] במהלך כהונתו כשגריר ושר חוץ תמך בארגון אש"ף כאשר זה עשה את צעדיו הראשונים, ופעל להעניק לו הכרה כארגון.‏[5] כן היה עקבי בטענתו כי כוויית היא חלק מעיראק, וכי יש לספחה לעיראק, וכי היא "אינה יותר מאשר מחוז עיראקי, עיר קטנה לחוף הים"‏[6]

בשנת 1968 עלתה מפלגת הבעת' העיראקית לשלטון. משטר זה החל בהוצאות להורג פומביות של מתנגדיו, ופאצ'צ'י מצא עצמו כאשר הוא מתקשה להגן על מעשי המשטר בזירה הבינלאומית. בינואר 1969 התפטר מתפקידו, אך הכחיש כי התפטרות זו קשורה במעשי המשטר.‏[7] לאחר שנים רבות הסביר כי "לא יכול היה לייצג את המשטר שלא הסכים עם דעותיו"‏[8]

בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאצ'צ'י לא שב לארצו לאחר התפטרותו. בתחילה חשב שישתקע באירופה או בארצות הברית. מזכיר האו"ם או תאנט הציע לו משרה במזכירות האו"ם אך הוא סירב לקבלה.‏[9] פאצ'צ'י השתקע לבסוף באבו דאבי ב-1971, ושימש אף תקופה מסוימת כשר בממשלתה, בראשית שנות השבעים.‏[10] בשנים שלאחר מכן, בתקופה במהלכה עלה סדאם חוסיין לשלטון בעיראק, ושלט בה באופן רודני, הפך פאצ'צ'י לאחד הקולות החשובים באופוזיציה העיראקית.‏[11]

בשנת 1991 פרסם ספר זכרונות שכותרתו "קולה של עיראק באו"ם". בספר זה שב והדגיש את עמדותיו האנטי-ישראליות, ואת עמדתו בשאלת כוויית. עם עליית ביל קלינטון לנשיאות בארצות הברית, גדלה חשיבותו של פאצ'צ'י, שכן ממשל קלינטון לא היה ביחסים טובים עם ארגוני האופוזיציה העיראקית בראשותו של אחמד צ'לבי. פאצ'צ'י הקים ארגון בשם "המגמה המרכזית-הדמוקרטית", שזכה לתמיכה אמריקאית, ונפגש עם אישים כמרטין אינדיק כאשר זה שימש כשגריר ארצות הברית בישראל. עם עלייתו של ג'ורג' וו. בוש לנשיאות, חזרו יחסיו של צ'לבי עם הממשל לתקנם, וחשיבותו של פאצ'צ'י פחתה.‏[12]

שובו לעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת עיראק בשנת 2003 שב פאצ'צ'י לעיראק בפעם הראשונה מאז עזב אותה בשנת 1969. עוד בטרם אירעה הפלישה האמריקנית סומן פאצ'צ'י כיורש אפשרי לסדאם חוסיין, אך הוא סירב לשתף פעולה עם הרצון האמריקאי להפיל את משטרו של חוסיין בכוח, וטען כי הממשל האמריקאי בבגדאד הוא פרי פעולתו של "הלובי הציוני"‏[13]

עם שובו לעיראק תפס עמדת הנהגה ושימש בתפקידים בכירים. על אף שבראשית תקופה זו התבטא כי לעיראק תחת ההנהגה החדשה לא יהיו קשרים טובים עם ישראל‏[14] נפגש ביולי 2003 עם שמעון פרס והתבטא כי יש לחתום על הסכם שלום עם ישראל, כאשר זו תעביר את השליטה על שטחי הגדה המערבית לרשות הפלסטינית. הסכם כזה ילווה בהקמת גוש כלכלי משותף של ישראל, ירדן ועיראק, ובהשקעות כלכליות ישראליות בכלכלת עיראק.‏[15] ביולי 2003 הופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם, כנציג המועצה הממונה בעיראק, ומסר כי המטרה אליה יש לשאוף היא קיצור הזמן בו מנוהלת עיראק על ידי כוחות הקואליציה וניסוח חוקה חדשה.‏[16]

כאשר נתפס סדאם חוסיין על ידי הצבא האמריקאי, הובא פאצ'צ'י ביחד עם ראשי אופוזיציה אחרים, וביניהם אחמד צ'לבי, לזהותו. סדאם פנה אליו ושאל "אתה היית שר החוץ של עיראק, מה אתה עושה עם האנשים האלה?"‏[17]

בינואר 2004 שימש כנשיא המועצה השלטת בעיראק לתקופה בת כחודש. תפקיד זה מקביל לתפקיד ראש ממשלת עיראק.

ביוני 2004, כאשר הוחלט למנות נשיא לעיראק, היה פאצ'צ'י המועמד המוביל. הוא זכה לאהדת חברי המועצה הממונה, ולתמיכת רוב הפלגים בחברה העיראקית, כמו גם לתמיכתו של המושל האמריקאי פול ברמר. המועצה פנתה אליו שיקבל את המינוי, אך דווקא התמיכה האמריקאית עמדה בעוכריו, והוא דחה את המינוי על מנת שלא להיתפס כמינוי אמריקאי. משדחה את המינוי מונה גאזי אל יאוור לנשיאה הראשון של עיראק לאחר תקופת סדאם.‏[18]

פעילות פוליטית בעיראק החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאצ'צ'י הקים מפלגה בשם "אסיפת הדמוקרטים העצמאים" שהיא מפלגת מרכז שהתחרתה בבחירות בעיראק בינואר 2005, והתחרתה על הקול הסוני, אל מול מפלגתו של הנשיא אל-יאוור. בבחירות בדצמבר 2005 היה מועמד מטעם מפלגתו של ראש הממשלה לשעבר עיאד עלאווי. הוא נבחר וזכה לפתוח את המושב הראשון של האסיפה הלאומית העיראקית באפריל 2005 כזקן הנבחרים. בבחירות ב-2010 התמודד שוב מטעם מפלגתו של עלאווי, ונבחר שוב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התפטר שגריר עיראק באו"ם, מעריב, 30 בינואר 1969
  2. ^ פאצ'אצ'י מאיים על ברית המועצות, מעריב, 5 במרץ 1963
  3. ^ עצרת החרום ננעלה ללא החלטה, דבר, 23 ביולי 1967
  4. ^ עצרת החירום של האו"ם תתכנס בעוד כשבוע ותגנה כנראה את ישראל על סיפוח ירושלים, מעריב, 6 בספטמבר 1967
  5. ^ התכסיס הערבי לא הצליח בדיון על "הארגון לשחרור פלסטין", מעריב, 20 באוקטובר 1965
  6. ^ צבי בראל, דרוש סוני שיעי ממוצא כורדי ערבי, באתר הארץ, 5 במרץ 2003
  7. ^ שגריר עיראק באו"ם מכחיש כי התפטרותו קשורה במשפטים, מעריב, 31 בינואר 1969
  8. ^ A free liberal Iraq אל- אהראם, 8.5.2003
  9. ^ ריאד יוצא לדמשק ולבגדאד, מעריב, 11 בפברואר 1969
  10. ^ שרי השוק ייפגשו היום בקופנהגן עם שרי נפט ערבים, דבר, 14 בדצמבר 1973
  11. ^ A free liberal Iraq אל- אהראם, 8.5.2003
  12. ^ צבי בראל, דרוש סוני שיעי ממוצא כורדי ערבי, באתר הארץ, 5 במרץ 2003
  13. ^ US media tip Pachachi as Saddam successor אתר DAWN, 16.2.2003
  14. ^ נתן גוטמן, הקהילה היהודית מבקשת מהשלטון העתידי בעיראק להתייחס בחיוב אל ישראל, באתר הארץ, 7 באפריל 2003
  15. ^ גיל איל, פרס:עיראק תחתום על הסכם שלום עם ישראל, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, יולי 2003
  16. ^ שלמה שמירנציגים של המועצה הממונה בעיראק הופיעו במועה"ב, באתר הארץ, 23 ביולי 2003
  17. ^ יואב שטרן, נתן גוטמן והסוכנויות, סדאם התחיל לדבר עם חוקריו, באתר וואלה!, 15 בדצמבר 2003
  18. ^ צבי בראל, 'לא' לתכתיב האמריקאי, באתר הארץ, 2 ביוני 2004