עדעד כחול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgעדעד כחול
עדעד כחול
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: ציפורנאים
משפחה: ע‏פריתי‏ים
סוג: עדעד
מין: עדעד כחול
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Limonium sinuatum

עַ‏דְעָד כָּ‏חֹל‏ (שם מדעי: Limonium sinuatum) הוא צמח עשבוני רב-שנתי ממשפחת העפריתיים, המוכר בשם הפופולרי "אלמוות", כצמח בר והן כצמחי נוי שנוצרו בריבוי תרבותי ממנו.

עיקר הפריחה בחודשים מרץ-יוני. עלי הכותרת הינם לבנים ואילו עלי הגביע כחולים. הפרחים סדורים בתפרחות מטיפוס שיבולת או מכבד. הם פרחים "נכונים" מטיפוס 5, כלומר בעלי 5 עלי כותרת, 5 עלי גביע, 5 אבקנים ו־5 עלי שחלה.

בשל תכונותיו העדעד הכחול נחשב לפרח תרבותי נוח לגידול. מגדלי הפרחים הצליחו ליצור ממנו פרחים עם מגוון רחב של צבעים לעלי גביע. עקב נוחיות גידולו, שימושיו ואופן ריבוי, הוא מומלץ לבעלי הגינות הפרטיות.

ההתאמה לבית הגידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית גידולו הטבעי של המין הוא שפת הים ולעתים מדבריות ומלחות. ניתן למצוא אותו, בצורתו התרבותית, ברחבי ישראל. ההתאמה לבית הגידול ניתנת לאבחנה בעובדות הבאות:

  • צמח הבר גדל בשפת הים במדרונות הפונים מזרחה, על מנת להיפגע כמה שפחות מהרוחות הבאות מהים, הכוללות רסיסי מלח, הפוגעים בגידול צמחים.
  • העלים והגבעולים נושאים בלוטות, שדרכן מפרש הצמח עודפי מלח שקלט מן הקרקע המלוחה או מרוח הים הנושאת רסס של מלח.
  • בגבעול הצמח אין עלים או שהם נושרים לאחר תקופה קצרה ולכן גם ההתאיידות של המים ממנו היא נמוכה. הפטוטרות חובקות בבסיסו את הגבעול ועם נשירת העלים בקיץ נשארים רק הנדנים לאורך הגבעול וההתאיידות מהצמח פוחתת לרמה המינימלית.
  • לצמח יש עלים רק בבסיסו, עלים בשרניים שצורתם כשושנים. מיקומם קרוב לפני הקרקע גורם לכך שהם ייפגעו פחות מהרוחות הנושבות לעומת העלים היוצאים מהגבעול כמוקבל בצמחים אחרים.
  • השטח החיצוני של העלים בבסיס הצמח ושל הגבעול עטוף בקשקשים סידניים, העושים את פני הצמח עמיד בפני רסיסי מי הים המגיעים מהרוחות הנושבות מהים.


ריבוי תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזנים התרבותיים נמכרים בחנויות כ"צמחי קש". הצבעים של עלי הגביע הם: כחול (הנפוץ וממנו שמו), תכול, לבן, צהוב, ורוד וקרם.

הזנים הנמכרים במשתלות שמרו על התכונות של הצמח הטבעי ועמידים ליובש ומאפשרים ריבוי עצמי, אחרי הקטיף והייבוש של התפרוחות וליקוט הזרעים, שניתן לזרעם בעונה הבאה. זאת יש לבצע רק מצמחי הגינה - צמח הבר הוא צמח מוגן. באזורים מיעוטי מקורות השקיה הצמחים נחשבים למתאימים אפילו לשולי גינות, היכן שההשקיה אינה מגיעה, או כמילוי בין שיחים צעירים בגינות חדשות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, עם עובד, תל אביב, 1976, עמוד 282.
  • אבי שמידע ודוד דרום, פרחי הבר בישראל, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1986, עמוד 30

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]