עובדיה יוסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עובדיה יוסף
תאריך לידה י"א בתשרי ה'תרפ"א, 1920
השתייכות חרדים ספרדים
רבותיו הרב עזרא עטייה, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל
חיבוריו יביע אומר, יחווה דעת, חזון עובדיה, הליכות עולם, מאור ישראל, לוית חן, טהרת הבית ועוד

הרב עובדיה יוסף (נולד ב-י"א בתשרי ה'תרפ"א, ב-23 בספטמבר 1920) הוא הראשון לציון והרב הראשי הספרדי בשנים 1973 - 1983, מנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס ומהחשובים שבפוסקי ההלכה בדורות האחרונים. כיום הוא נחשב בעיני רבים לבכיר הרבנים בעולם היהודי, המוסמך להביע דעת תורה, והוא זוכה לתארים "פוסק הדור", "גדול הדור", "מאור ישראל" ו"מרן".

לרב יוסף שני פרויקטים המשולבים זה בזה, המגולמים בתוך הסיסמה "להחזיר עטרה ליושנה": פרויקט הלכתי, במסגרתו הוא שואף ליצור קודקס תורני אחיד, הכפוף לפסיקה ההלכתית של בעל השולחן ערוך; ופרויקט חברתי, במסגרתו הוא מבקש לקומם את מעמדם של הספרדים אל מול ההגמוניה האשכנזית-תורנית. הגמוניה זו, שחווה במהלך מרבית שנות חייו, התערערה עם השנים, במידה רבה כתוצאה מפעילותו ההלכתית והפוליטית הענפה.

הפרויקט ההלכתי של יוסף הוא רפורמטיבי בעיקרו, שכן בקשתו לאחד את המסורות ההלכתיות לאור פסקי יוסף קארו, לא מהווה חזרה אותנטית למסורת הפסיקה הספרדית המקובלת (זו גם אינה המסורת המקובלת של יהודי בגדאד, העיר בה נולד). במסגרת פרויקט זה מבקש יוסף לאחד את מנהגי העדות בארץ ישראל, תוך זניחת מנהגים ומסורות (לעתים רבות, קבליות) שנהגו העדות השונות בארצות מוצאם, טרם עלייתם לארץ ישראל.

על אף שיוסף נטוע בתוך העולם התורני-חרדי, עמדותיו ההלכתיות-חברתיות אינן מתמיינות בקלות בתוך קטגוריה זו. כך למשל, לצד רצון לייצר בני תורה ספרדים שתורתם אומנותם ויחס עוין לבית המשפט העליון, ניצבת פסיקתו המקלה ויחס חיובי יותר לחילונים ולציונות.

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] ילדותו ונערותו

הרב יוסף נולד בבגדאד כבכור ליעקב עובדיה וג'רג'יה.[1] ב-1924,[2] כשהיה בן 4, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק, עבד אביו כצורף זהב וכסף). מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, והרב יוסף נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. מנעוריו התבלט בגאונותו ובלהיטותו לתורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב כבר בגיל תשע, בשולי הספר "ראשית חוכמה" (של הרב אליהו די וידאש).[3] הרב יוסף התחנך בתלמוד תורה "בני ציון", שבשכונת הבוכרים, ובגיל 12 (תרצ"ג) עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף. באותה שנה כתב את ספרו הראשון ("מחברת העתקת חידות") יחד עם שניים מחבריו.[4] בישיבת פורת יוסף המשיך להשקיע את כל זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש עבור הרב יוסף כאב רוחני.[5]

בהיותו בן 17[6] נשלח הרב יוסף על ידי הרב עטייה, להעביר שיעור יומי לבעלי בתים בבית כנסת של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, מתוך ספרו הקאנוני של רבי יוסף חיים מבגדאד, הבן איש חי. בשיעוריו, הרבה הרב יוסף לחלוק על הבן איש חי, וטען כנגדו כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר"י על זה של השולחן ערוך. שיעורי הלכה אלו היו חוויה מעצבת עבור הרב יוסף, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של הבן איש חי עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. מספר רבנים נכבדים, דוגמת הרב יצחק נסים (לימים הרב הראשי הספרדי), אף גערו בו במשך השנים בשל כך. הרב עטייה עודד אותו להמשיך ולפסוק הלכה על פי הבנתו. במקביל לשיעורים שהעביר, החל הרב יוסף להעלות על הכתב את השגותיו על הבן איש חי, אולם החל לפרסם את הכרך הראשון בסדרה ("הליכות עולם") רק מ-1998. עד עתה יצאו 8 כרכים בסדרה[7]

בגיל 20 הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ומ-1945 עד 1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בשנת תש"ד (1944), נשא לאישה את מרגלית, ביתו של ר' אברהם הלוי פטאל, מעולי חאלב.[8] בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל.[9]

[עריכה] שהותו במצרים

בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, כדי לשמש שם אב בית דין.[10] במצרים מצא הרב יוסף מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים. אחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית הייתה מערך הכשרות, דבר אשר גרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, וביניהם עם כמה מהרבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר הרב יוסף מתפקידו, שנתיים לאחר בואו, בשלהי תש"ט. כשנה לאחר מכן, בקיץ 1950, חזר לישראל. חוויותיו במצרים השפיעו רבות על הרב יוסף, והדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו (למשל, יחסו לחילונים). שהותו "במצרים השאירה ברב יוסף גם את חותמה בדמות ליקויי הראייה שמהם הוא סובל, ואשר החמירו עם השנים",[11] דבר אשר מצריך ממנו להרכיב משקפיים עם עדשות כהות.

[עריכה] דיין בפתח תקווה ובירושלים

מששב לארץ ישראל ממצרים, למד הרב יוסף במדרש "בני ציון", אשר בראשה עמד הרב צבי פסח פרנק. הוא שימש כדיין בביה"ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר (1951-1952, 1957-1958). תעוזתו הפסיקתית באה לידי ביטוי כבר בתקופת כהונתו הראשונה, בהיותו בן 30 בלבד, בעת שכתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה. פסק הדיו היה בניגוד לתקנות של הרבנות הראשית לישראל, "חרם ירושלים", שנקבעו שנה קודם לכן, שאסרו על יבום.

בשנת תשי"ב פרסם את ספרו על הלכות הפסח חזון עובדיה, ספר שזכה לביקורות חיוביות מאוד, וזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, וכן מהרב עטייה. שנתיים לאחר מכן ייסד את "אור התורה", ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים. ישיבה זו, שלא האריכה ימים, הייתה סנונית ראשונה של ישיבות אותן הקים במהלך השנים שלאחר מכן (בין השאר, בעזרת בניו), במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית של דור העתיד. בשנים תשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית יביע אומר, שזכו להערכה רבה. במכתב שמופיע בהקדמה לכרך ב' של יביע אומר, כתב הרב שלמה זלמן אוירבך על הרב יוסף - "אחד מגדולי התורה שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים", כל זאת כשהרב יוסף באמצע שנות השלושים לחייו. יצירה תורנית זו זיכתה אותו בשנת 1970 בפרס ישראל לספרות תורנית (עד קבלת הפרס פרסם חמישה כרכים).

בשנים 1958-1965 כיהן כדיין בביה"ד האזורי בירושלים, וב-1965 היה לחבר בית הדין הרבני הגדול. מ-1968 שימש רב ראשי בתל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן. בכהונתו כרבה של תל אביב, כמו גם בכהונתו כדיין בפתח תקווה ובירושלים, התעמת עם רבנים אשכנזים מתוך רצון להסיר את כפיפותה של הפסיקה הספרדית (כפי שזו באה לידי ביטוי, למשל, אצל הרב עוזיאל) לזו של הפסיקה האשכנזית, ומתוך רצון להקל על הציבור ולא להחמיר.

[עריכה] רב ראשי לישראל

הרב עובדיה יוסף בתפילת שחרית
הרב עובדיה יוסף בתפילת שחרית

בתשל"ג נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, במקומו של הרב יצחק נסים ברוב של 81 לעומת 68 קולות. [12] התמודדותו של הרב יוסף זכתה לביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן. מערכת הבחירות הייתה מתוחה ורווית יצרים פוליטיים, כאשר ברקע עמדה פרשת פסק דין האח והאחות, וכן יחסים מתוחים בין הרב יוסף לרב נסים. המתח בין שני הרבנים החל עוד בשנות ה-40, כשהרב יוסף יצא בגלוי נגד פסקי הבן איש חי.[13] לצידו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרב שלמה גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרת נישואין עם הקראים (פסק ברוח זו עוד בטרם הגיע למשרת הרב הראשי); קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; והתיר את כל עגונות חללי צה"ל במלחמת יום הכיפורים.

בשנים תשל"ז-תשנ"ד הוציא 6 כרכים של יחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה" בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין את יביע אומר.[14]

בחודש אייר תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, הסתיימה כהונתו של הרב יוסף כרב ראשי, דבר אשר היה למורת רוחו. אחד הפעילים להשגת חקיקה זו היה שר האוצר משה ניסים בנו של הרב נסים, הראשון לציון שהוחלף בידי הרב יוסף. לתפקיד הרב הראשי הספרדי נבחר מרדכי אליהו. לאחר שסיים את תפקידו המשיך הרב יוסף לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. במהלך כהונתו כדיין, החל לפעול גם כנשיא "מועצת חכמי התורה", שהנחתה את מפלגת ש"ס. כנגד מצב זה, של פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני, הגישו חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן עתירות לבג"ץ, אשר קבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות פסק דין זה פרש הרב יוסף מתפקידו כדיין, בספטמבר 1986.

[עריכה] מנהיג ש"ס

לקראת התמודדותה של תנועת ש"ס בבחירות לכנסת האחת עשרה, בשנת 1984, הוקמה מועצת חכמי התורה בהנהגתו של הרב יוסף, כאשר הרב שך, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, משמש פטרון פוליטי נוסף. ב-1990, לאחר שהרב יוסף תמך בתחילה בשיתוף הפעולה בין ש"ס ובין מפלגת העבודה ("התרגיל המסריח"), נוצר קרע בין הרב יוסף ובין הרב שך. בניגוד לדעתם של רבנים רבים, הורה הרב יוסף לחברי סיעת ש"ס להיכנס לממשלתו של יצחק רבין, לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. מאז הפך למנהיגה הבלעדי והבלתי מעורער של ש"ס. נראה כי הדבר קיבל חיזוק עם חילופי הגברי בצמרת ש"ס, ב-1999, עת החליף אלי ישי את אריה דרעי בראשות המפלגה.

החל עם הקמתה, זכתה ש"ס למעמד של שחקן מפתח בפוליטיקה הישראלית, והשפיעה רבות בצמתי הכרעה רבים, בין השאר בתקופות של גיבוש קואליציה לאחר קיומם של בחירות. בשל כך, הגיע הרב יוסף, כמנהיגה של ש"ס, ל"מוקד של כוח פוליטי ששום אישיות חוץ-פוליטית במדינת ישראל לא זכתה לו מעולם".[15]

התבטאויותיו הפוליטיות (והתאולוגיות) במסגרת דרשתו השבועית בבית הכנסת של "היזדים", מעוררות לעתים סערות פוליטיות וציבוריות (ראו על כך בהמשך: עובדיה יוסף#הרב יוסף כדרשן) פעמים רבות גישתו הפוליטית מובאת בהבלטה בעיתון יום ליום ואילו דעתו ההלכתית מובעת בקונטרס עונג שבת המצורף לעיתון יום ליום מדי שבוע.

[עריכה] גישתו ההלכתית והשקפת עולמו

[עריכה] מטא-הלכה: להחזיר עטרה ליושנה

במטבע הלשון אותו הרב יוסף מקפיד לחזור ולומר, "להחזיר עטרה ליושנה", מקופלת בקשתו להעצים ולגבש את הזהות הדתית-ספרדית, ו"להמליך" את רבי יוסף קארו כ"מרא דאתרא" בארץ ישראל. וכך כתב על רבי יוסף קארו בספר ילקוט יוסף (תשל"א, עמ' רז):

ואפילו מאה אחרונים חולקים עליו (...) ואין המורה רשאי להורות להחמיר נגד הוראות מרן להקל, אפילו אם יש רבים חולקים על מרן (...) ואין לנהוג אפילו חומרא נגד מרן המקל באותו עניין, שכן פסקי מרן שהוא מרא דאתרין וקבלנו הוראותיו, נקבעו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, והנוטה מדבריו ימין ושמאל הרי הוא מזלזל בכבוד רבותיו.

בהקשר לגישתו המטא-הלכתית של הרב יוסף, החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע לשאלה למי מכוון הרב יוסף את הדברים ומהי פרשנות מעשיו.

הרב רצון ערוסי טוען כי הרב יוסף מבחין בין הרצוי למצוי. לטענתו, הרב יוסף מבקש לשמר את הפסיקה ההלכתית על פי רבי יוסף קארו עבור הספרדים, כאשר שאיפתו האוטופית למען אחדות ישראל כוללת בתוכה גם את יהודי אשכנז: "רצוי הוא אחדות ישראל, אשר תושג על ידי פסיקה אחידה. פסיקה אחידה תושג לדעתו על ידי התלכדות סביב מנהג ארץ-ישראל, שלדעתו הוא מנהג יהודי ספרד לפסוק כרבי יוסף קארו ב'שולחן ערוך'. אולם המציאות לפי שעה שונה. כל עדה שומרת על מנהגיה, ולכן יש לפסוק לכל עדה לפי מנהגיה. אך מאחר שלדעתו מסתמנת מגמה של השלטת הפסיקה האשכנזית, הוא קורא בקול גדול להציל ולשמר את הפסיקה הספרדית".[16]

צבי זוהר סבור כי הרב יוסף נוקט באותה גישה ציונית של כור היתוך, בכך שהוא מבקש לאחד את המנהגים השונים של כל העדות בארץ ישראל - ספרדים ואשכנזים כאחד. ההבחנה שעושה צבי זוהר הוא בין ארץ ישראל ובין חו"ל, כאשר לדידו, הרב יוסף מבקש להחיל על כל יושבי ארץ ישראל את פסקי רבי יוסף קארו. בכך, לדברי זוהר, מבטא הרב יוסף גישה אנטי-גלותית ואנטי-קולוניאליסטית,[17] המבקשת להסיר מהעולים לארץ את מנהגי אבותיהם, שסטו, לדעתו, מהדרך הנכונה, דהיינו, מדרכו של רבי יוסף קארו. זוהר משווה בין הרב יוסף ובין רפורמטים כגון יאן הוס, מרטין לותר ומוחמד עבד אל-והאב, וטוען כי השקפת עולמו של הרב יוסף היא השקפה דתית רסטורטיבית-רפורמיסטית. לטענתו של זוהר, יש בהשקפת עולמו של הרב יוסף היבט אסכוטולוגי בכך שהוא מתייחס ל"החזרת עטרה ליושנה" כדרך הבלעדית למימושה של "אחדות ישראל" באחרית הימים, כפי שניבא הנביא יחזקאל. זוהר מצביע על כך שהרב יוסף קרוב מחד לגישת החרדים האשכנזים, המעדיפים את המילה הכתובה (במקרה שלו, השולחן ערוך והרב יוסף קארו) על פני המנהג (מנהגים מקומיים שהביאו איתם העולים מארצות האסלאם). מאידך, הרב יוסף רחוק מהחרדים האשכנזים, בכך שבשונה מהם הוא מתנגד לפסיקה מחמירה ומעדיף לפסוק לקולא, ובכך שהוא "אינו פוסק בעבור קבוצה סגורה בלבד, אלא מבקש לעצב נורמות ודרכי התנהגות בעבור הציבור כולו".[18] זוהר סבור כי עמדתו התקיפה והגאה של הרב יוסף "אינה הגישה התורנית הספרדית האותנטית בה"א הידיעה, אלא השקפת עולם ספרדית מסוימת, אשר לא הייתה בנמצא בניסוח ובהדגשים אלה עד שעוצבה כך על ידי הרב עובדיה עצמו".[19] הוא מסכם ואומר: "ניתן לומר כי גישתו ועמדותיו משקפות ביטחון עצמי רב, עצמאות, מקוריות, רדיקליות ונועזות רבה. במידה לא פחותה הן פורמליסטיות, פטרנליסטיות ומוניסטיות. יש בעמדותיו פן חרדי, פן רפורמיסטי ופן ארץ-ישראלי. הוא מציב חזון של אחדות כל ישראל בארץ ישראל תחת דגלה של ההלכה הארץ-ישראלית האותנטית; אבל הוא מוכן לוותר לשם כך על רב-גוניות שמקורה בעושר תרבויות ישראל המסורתיות בקהילות הגולה, על פלורליזם הלכתי ועל התחדשות החשיבה ההלכתית מתוך שיח ושיג עם מרן, אך בלא קבלת פסקיו כסופיים וכנצחיים מבחינת ההלכה".[20]

גישה מחקרית נוספת היא של בנימין לאו, אשר אינו מסכים לטענה שגישתו של הרב יוסף היא כמו ציונית המבקשת לאחד את כל מסורות הפסיקה בארץ ישראל. לטענת לאו, הרב יוסף סבור כי הספרדים בגלויות השונות קיבלו בעבר את פסיקותיו של רבי יוסף קארו, אלא שחלק מהקהילות זנחו את הוראותיו עם השנים. כעת מששבו לארץ ישראל, בה רבי יוסף קארו הוא מרא דאתרא, על הספרדים לשוב ולקיים את פסיקותיו. לטענת לאו, הרב יוסף מכוון בפסיקותיו רק לספרדים ולא לאשכנזים, מאחר שהאחרונים מעולם לא קיבלו את פסיקותיו של רבי יוסף קארו. הרב יוסף פועל, אם כן, בשתי חזיתות: האחת, מול האשכנזים, המבקשים לעצב חזית אחידה, אך כזו שתשנה את מנהגי הספרדים לאלה של האשכנזים; והחזית השנייה, מול הקהילות הספרדיות השונות, כדי לאחד את המנהגים סביב פסיקותיו של רבי יוסף קארו.[21]

אריאל פיקאר סבור כי גישתו של הרב יוסף היא "תגובת נגד לאוריינטליזם האשכנזי, החילוני-ישראלי והדתי-רבני כאחד".[22] לטענתו, הרב יוסף מציג את "הספרדיות" כיחידה אחת, בניגוד לתפיסת הממסד האשכנזי הרואה בספרדים "עדות מזרח". כך שבניגוד "לתפיסה האשכנזית-ישראלית של ראשית ימי המדינה, שראתה ב"עדות המזרח" ציבור נחשל, 'טעון טיפוח', שיש להעבירו בכור ההיתוך הישראלי ולהופכו למודרני, מבקש הרב יוסף לראות באותו ציבור, המורכב מעדות שונות, קבוצה אחת ששבה ומתהדרת בעטרת המסורת שלה".[23]

כך או אחרת, מסכימים החוקרים כי לצד ההיבטים השמרניים בגישתו ההלכתית האורתודוקסית, ישנם היבטים רפורמטיבים בגישתו ההלכתית: העדפת פסיקותיו של רבי יוסף קארו והעדפת עמדה הלכתית מקלה. הגשמת גישתו ההלכתית שזורה במאבק שניהל לאורך השנים מול הרבנים האשכנזים. על קודמיו בכס הרבנות של תל אביב-יפו כתב:

ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לתל אביב-יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא [=ואין זה נכון], שמקום הניחו לי להתגדר בו. ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדיים שקדמוני הוו מיכף כייפי [=היו כפופים] לעמיתיהם הרבנים האשכנזיים, הגאון הרב בן ציון עוזיאל ז"ל הווה כייף [=היה כפוף] להגאון הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל (...) וכן הגאון הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל בהיותו רב ראשי לתל אביב-יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבדל לחיים טובים הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן שליט"א ולחלוק עליו בהלכה (...) אבל אנן דלא כייפינן תלי"ת [=אני שאין אני כפוף תהילה לה' יתברך] על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו (יביע אומר, ו', או"ח מג).

בקשתו לאחד את המסורות והמנהגים זכתה לביקורת מצד רבנים מיהדות עיראק ומיהדות צפון אפריקה. הראשונים בעיקר בהקשר ליחסו של הרב יוסף לבן איש חי, והאחרונים בהקשר ליחסו של הרב יוסף למנהג ולמסורת הלא כתובה. על אף הביקורת, כמעט כל מחבר ספר או חוברת עושה מאמץ כדי לקבל את הסכמתו של הרב יוסף, אפילו אם הטקסט מכיל ביקורת על פסיקותיו.[24]

[עריכה] כוחא דהיתרא עדיף

אחד מעקרונות היסוד הפסיקתיים של הרב יוסף הוא בקשתו להקל ולא לפסוק לחומרא. הרב יוסף (וגם המחקר הסוציו-היסטורי) רואה עיקרון זה כמייחד את מסורת הפסיקה הספרדית ביחס לזו האשכנזית. באחת מפסיקותיו הביא הרב יוסף את דברי החיד"א: "הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקילים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במדה הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים".[25] הרב יוסף מעלה על נס עיקרון זה והפכו לאידאל, עד כדי כך שאם "הוא נשאל בעניין ריטואלי-הלכתי והצליח להוכיח שעמדה מקלה היא הנכונה מבחינה הלכתית, הוא רואה בכך הישג חיובי".[26]

לדעתו של הרב יוסף, החומרה של הפוסקים האשכנזים באה כתוצאה מיראת ההוראה שלהם, הנובעת מכך שאינם בקיאים מספיק בש"ס (משנה, תלמוד) ובפוסקים. במאמר שכתב ב-1970 על משנתו של הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) כתב:

אך בהיותם מיראי הוראה אינם מרהיבים עוז בנפשם לפסוק הלכה למעשה ובפרט בדברים המתחדשים חדשים לבקרים על ידי המצאת הטכניקה החדשה המולידה בחיקה בעיות הלכתיות, רב מהם הדרך להתעניין ולחוות דעתם דעת תורה... רבינו הגאון יש"א ברכה היה מאותם יחידי סגולה שקיבלו על עצמם את העול הזה לפתרון הבעיות האקטואליות שבזמנו ומהם אקטואליים גם בזמננו ולא התחמק מלהשיב לשואלו דבר ה' זו הלכה.[27]

לדעת הרב יוסף, פסיקה מחמירה היא פסולה מעיקרה, ובמיוחד בדור הנוכחי ("דור החופש והדרור"), שהחמרה היתרה עלולה להביאו לזנוח כל פרטיקה דתית: "ובאמת שריבוי החומרות גורם להקל בגופי התורה" (יביע אומר, ז, או"ח סוף סימן לט). בכך מבטא הרב יוסף גישה "כנסייתית" ולא "כיתתית" כלפי החברה הישראלית. גישה המבקשת להכיל ולא לבדל.[28]

אחת הדוגמאות לגישתו המקלה היא פסיקתו המקלה בדיני נידה (יביע אומר, ו', יו"ד טו).

[עריכה] מדיניות הרע במיעוטו

הרב יוסף מבקש לקרב את הקבוצות היהודיות-ישראליות לקיום מרבי של המצוות עד כמה שאפשר. כדי לעשות זאת "הוא מוכן לנקוט מדיניות הלכתית שמצד אחד, תמזער את הפגיעה בדרישות ההלכה, ומצד אחד, יש בה ויתור על קיומה המלא של ההלכה".[29] ניתן לראות זאת במספר פסיקות. כגון, במתן תעודת הכשר למסעדה המגישה מאכלי בשר וחלב (יביע אומר, ד, יו"ד ז); שחיטה של עוף שיש בו חשש טריפה (יביע אומר, ו, יו"ד ג); לבישת מכנסים אצל נשים (יביע אומר, ו', יו"ד יד).

[עריכה] העלמת עין

הרב יוסף בוחר בהעלמת עין כאחת מהדרכים להתמודד מתופעות החורגות מההלכה, במקרים בהם אם יוקפד לנהוג על פי ההלכה, קרוב לוודאי שלא תקויים ההלכה בכלל. במקרים אלה הרב יוסף מנחה את בעלי התפקידים להתעלם. כך, למשל, במקרים של טיפוח ציפורני נשים בהקשר של טבילה במקווה. (יביע אומר, ב' יו"ד יג); ברכת כהנים על ידי כהן שאינו מנהל אורח חיים דתי (יביע אומר, ז או"ח טו); שליח ציבור ועלייה לתורה של מי שמתגלח בתער (יחוה דעת, ב, טז).[30]

[עריכה] סיני עדיף

הרב יוסף מדגיש את תפיסתו בדבר עדיפותה של מסורת הלימוד הספרדית על זו האשכנזית, השמה דגש על בקיאות ולא פלפול. כמו כן הוא מעדיף את שיטת הלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. בהספד שנשא לזכר הרב יעקב עדס, רבו בישיבת פורת יוסף הוא אמר:

המנוח הדגול שהיה מורנו ורבנו בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה לימדנו להועיל לעסוק בתורה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא בפלפולי סרק אשר תזרם ורוח תשאם. לצערנו ישנן ישיבות (פוניבז' ועוד) שהלומד ביורה דעה צריך להתחבא בחדרי חדרים פן ירגישו בו ויקראוהו "בטלן" שלמד "פסק" הלכה, וכבושת גנב כי ימצא וכדי בזיון וקצף.[31]

לטענתו של הרב יוסף, ההתרכזות בפלפול על חשבון הבקיאות מביאה לידי חוסר ידע, דבר המוביל לחומרות הלכתיות, שכן נעלמים מהפוסק אותן פסיקות וגישות מקלות שעליהן הפוסק יכול לסמוך ולהקל.

[עריכה] יחסו לקבלה

הרב יוסף נוטה לקבל פסיקות המבוססות על הזוהר על האר"י, במידה ואינן סותרות את פסיקותיו של רבי יוסף קארו. במקרים רבים הוא ניצב מול הפוסקים ומכריז "אין לנו עסק בנסתרות" ודוחה את פסיקות המבוססות על הזוהר ועל הקבלה באופן כללי. עמדה זו עומדת בניגוד למסורת הפסיקה הספרדית לאורך השנים ולפסיקתם של פוסקים ספרדים בני זמנו. בניגוד לעמדתו של החיד"א שקבע כי "אין משיבין אחר האר"י", סבור הרב יוסף כי "לא בשמים היא", וכי אין לאר"י יתרון בתחום ההלכה בזכות מעמדו בתורת הנסתר:

...וכל שכן לפי מה שכתב בספר אגרות התניא (דף צ"ז ע"א) בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה וכו', וע"ש [ועיין שם] (דף צ"ט) שכך כתב הגר"ח מוואלוז'ין בהקדמה לספרא דצניעותא ע"ש, ואם כן, מה כל החרדה הזאת להניח ד' [דברי] כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האר"י ז"ל? (יביע אומר, חלק ב' אורח חיים סימן כה).

יחסו של הרב יוסף לקבלה, להוראות האר"י ובעקבות כך לפסקי הבן איש חי, הביאו לידי מחלוקת עזה בינו ובין חלקים מיוצאי ארצות האסלאם בארץ, בעיקר מיוצאי יהדות עיראק. פסקי הבן איש חי עמדו בבסיס המחלוקת בינו ובין הרבנים הראשיים, הרב יצחק נסים והרב מרדכי אליהו.

[עריכה] יחסו למנהג ולמסורת

הרב יוסף דבק במסורת הספרותית ואינו נותן משקל רב למנהגים אשר אינם מעוגנים היטב על אדני ההלכה. דוגמאות לכך ניתן לראות בהתנגדותו לשני מנהגים בבית הכנסת של יהודי צפון אפריקה - עמידה בעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת, ושילוב הציבור במהלך התפילה (למשל, אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" בברכות שיוצאים בהן יוצאים ידי חובה, קריאת הציבור "בסימנא טבא" לפני התחלת הקריאה בספר בראשית). נסיונותיו של הרב יוסף לשנות מנהגים עממיים מושרשים היטב, קוממו עליו חלק מרבני יהדות צפון אפריקה, דוגמת הרב שלום משאש, הרב יהושע מאמאן והרב שלמה טולידאנו. זה האחרון פרסם בשנים תשס"ב ותשס"ה את "דברי שלום ואמת", קונטרס בן שני חלקים, המבקש להגן על המסורות של יהודי צפון אפריקה.

[עריכה] יחסו למדינת ישראל ולאזרחיה

לרב יוסף יחס אמביוולנטי בנוגע לראיית הציונות כ"אתחלתא דגאולה".[32] בפסיקה מפורסמת בנוגע לאמירת הלל ביום העצמאות הוא טוען שאירע נס לעם ישראל, אך מאחר שהנס לא כלל את כל העם היהודי אלא רק את אלה שישבו בארץ ישראל, אין לברך הלל עם ברכה. טענה נוספת של הרב יוסף היא שעל הנס להיות מחוץ לטבע (כמו, למשל, קריעת ים סוף), ומאחר שמלחמות ישראל אינן מחוץ לטבע, שכן אלה טבען של מלחמות, שמנצחים בהם לפעמים, אין לקבוע הלל עם ברכה. בתשובתו הוא אינו מתנגד לקביעה שמדינת ישראל היא "אתחלתא דגאולה", אלא סבור שאנו בתחילת הדרך לגאולה ולנחלה, ולכן אין לחייב לגמור הלל עם ברכה. הרב יוסף פוסק, אם כך, "שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפילת י"ח אין למחות בידם" (יביע אומר, ו או"ח יא). עמדה זו ניצבת, בקווים כלליים, בין עמדת הציונים הדתיים האומרים הלל בברכה, ובין עמדת החרדים שבכלל אינם אומרים הלל.

לאחר שש"ס הואשמה באנטי-ציונות, השיב הרב יוסף בראיון עיתונאי:

אלה סתם באו לנגח. מה זה אנטי-ציוני? זה הבל הבלים זה מושג שהם בדו מלבם. אני הרי שימשתי עשר שנים רב ראשי - תפקיד ממלכתי בכיר במדינה. במה אנו לא ציונים? אנו מתפללים על ציון, על ירושלים ועל תושביה, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהן. מה זה ציונים? לפי המושגים שלנו, ציוני הוא אדם האוהב את ציון ומיישם את המצווה של יישוב הארץ. תמיד אני מטיף בחו"ל לעלייה, במה הם יותר ציונים מאיתנו?"[33]

[עריכה] בני ישיבות ושירות צבאי

הרב יוסף סבור שלמלחמות ישראל יש תוקף של "מלחמת מצווה". אף על פי כן הוא מעודד את הצעירים להשאר בישיבות ולא להתגייס לצבא, כך ש"למרות הרגישות שחש הרב עובדיה ביחס לצה"ל הוא נטוע עמוק במסורת הרבנית של הישיבות בארץ ישראל, ומחזיק בעמדתם השוללת השתלבות בני ישיבות בצבא".[34] בנימין לאו עורך הבחנה מהוססת בין הרטוריקה הציבורית המציגה חזית אחידה עם החרדים האשכנזים, ובין הדיוניים הפנימיים, שם הרב יוסף קשוב הרבה יותר לפתרון בעיות הגיוס עבור מי שאינו משתלב בעולם הישיבות.

נכדו של הרב יוסף מצביע על יחסו החיובי של סבו לחיילי צה"ל בכך שבכל פתיחת ההיכל הרב מברך "מי שבירך" לחיילי צה"ל [1]. בנו של הרב יוסף, הרב אברהם יוסף, שירת בצה"ל בקבע כרב צבאי במשך כ-13 שנה.

[עריכה] היחס לחילונים

הרב יוסף מרבה לכנות את המצב העכשווי - "דור החופש והדרור". ביטוי זה בא לבטא מציאות מודרנית של קהילה יהודית אשר איננה מחויבת להלכה, והסמכות הרבנית איבדה ממרכזיותה. במציאות זו הרב יוסף עורך הבחנה בין חילונים להכעיס, ובין "חילונים" שראה, למשל, במצרים, אשר לצד מחויבות פרקטית חלשה או לא מלאה, עמדה אמונה חזקה באלוהים ובחוקי התורה:

וידעתי בבירור בהיותי במצרים, כי הרבה מן האנשים הללו (העובדים בשבת לצורך פרנסתם), בצאתם מן העבודה, נזהרים שלא לחלל שבת, וכן אינם מעשנים בשבת וכיוב'. וחלק מהם מתפללים בשבת במניין הראשון כדי להגיע למקום עבודתם בזמן, ובמסתרים תבכה נפשם על שהם מוכרחים לחלל שבת לצורך פרנסה (יביע אומר, יו"ד סימן יא, עמ' קצז).

את ה"מסורתיים" מבקש הרב יוסף לקרב, כל זאת, בין השאר, בעזרת פסיקה מקילה. למשל, בפסיקתו כי מחללי שבת אינם בחזקת מומרים לכל התורה, דהיינו אינם בחזקת גוי, ולכן אם נגעו ביין אינם פוסלים אותו (יביע אומר, א יו"ד א). פסיקה זו מבחינה בינו ובין הפוסקים החרדים אשר בניגוד אליהם, הרב יוסף מגלה מוטיבציה לקרב את הרחוקים מקיום תורה ומצוות. יחס עוין יש לרב יוסף כלפי החילונים "להכעיס", וכאלה שהם נעדרי אמונה לחלוטין וזנחו לגמרי את קיום התורה והמצוות.

[עריכה] היחס למערכת החוק

הרב יוסף מתנגד להליכה לבתי המשפט הישראלים, מאחר שאינם דנים על פי דין תורה. התנגדותו תואמת את עמדת הרבנות הישראלית החרדית וגם זו של חלק מרבני הציונות הדתית (דוגמת הרב הרצוג והרב יעקב אריאל) הרואה בהליכה למערכת המשפט הישראלית איסור מדאורייתא. הרב יוסף כתב:

 "ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון היא לבתי המשפט החילוניים והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור על פי דין תורתנו הקדושה - התובע את חבירו בבתי משפט שלהם גדול עוונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם והשולחן ערוך, שכל הדן בערכאות [בתי משפט] שלהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו"
-- שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן סה

הרב יוסף נמצא בקרב המחנה הרבני המתון בהחילו על המקרה הישראלי את הכלל דינא דמלכותא דינא, ומכאן שאסור להעלים מס וכיוב'. אך בעניינים שבין אדם לחברו הוא אינו מתיר לפסוק בניגוד לדיני התורה.

בפברואר 1999 התבטא הרב יוסף בחריפות נגד בית המשפט העליון:

אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם, בשבילם ברא את כל הייסורים שבעולם. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שיפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? ילד שלנו בן 8-7 שנה יודע ללמוד יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם, מי עשה אותם שופטים, אלא שר המשפטים, צר ואויב הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים רשעים כאלה. כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו.

בעקבות התבטאות זו עתרה התנועה למען איכות השלטון בישראל לבג"ץ, בתביעה שיורה להעמיד לדין את הרב יוסף. בג"ץ דחה את העתירה [2], בהסתמכו על עקרון חופש הביטוי, אך מתח ביקורת חריפה על דבריו של הרב יוסף. הנשיא אהרן ברק כתב בפסק דינו:

 "דבריו של הרב עובדיה יוסף, קשים הם. תוכנם של הדברים פוגע. הוא פוגע במעמדו של הרב עובדיה יוסף עצמו. הוא פוגע באמון ציבור תומכיו בבית המשפט. לא כך מתבטא גדול בתורה ומנהיג פוליטי. לא זהו המסר שדיין לשעבר - המבין והיודע את מורכבותו של התפקיד השיפוטי - צריך להעביר לקהל המתדיינים"
-- פסק דינו של אהרון

[עריכה] הרב יוסף כדרשן

הרב יוסף בדרשתו השבועית בשכונת הבוכרים
הרב יוסף בדרשתו השבועית בשכונת הבוכרים

הרב יוסף מחשיב מאוד את הפעילות הדרשנית ומצטיין בה. הוא רואה בפעילותו הדרשנית נדבך חשוב ב"זיכוי הרבים", ערך אותו הוא מחשיב במיוחד. הרב יוסף הוא בעל כושר רטורי רב רושם, ויש ביכולתו לשאת דרשות בעלי אופי שונה לקהלים שונים. הוא מרבה לדרוש בהזדמנויות שונות, חלקן קבועות. עד לפני מספר שנים היה הרב יוסף מעביר באופן קבוע ובמשך שנים רבות שיעור בבית הכנסת "היזדים" הממוקם בשכונת הבוכרים שבירושלים. כיום, בעקבות גילו המתגבר הוא עורך את השיעור בבית הכנסת מתחת לביתו.השיעור במוצ"ש מתעסק ברובו ברובד ההלכתי ובאופן טבעי הנושאים בו הם לפי מעגל השנה ובהתאם לחגים. בערבי שבת בבית הכנסת בו הוא מתפלל מעביר דרשות בפרשת השבוע. שיעור נוסף קבוע שיש לרב, מתקיים בימי שלישי, גם הוא משודר בלוויין מבית הכנסת שמתחת לביתו. בשונה מהשיעור במוצ"ש שהוא הלכתי, השיעור ביום שלישי הוא מכוון לחלק האגדתי.

דרשותיו של הרב יוסף במוצאי השבת מוכרות לציבור הרחב, בשל העובדה שהן משודרות באמצעות לוויין למקומות רבים בישראל ובחו"ל, אך בעיקר בשל התהודה להן זוכות הדרשות באמצעי התקשורת. דרשות אלה מאופיינות לעתים בלשון בוטה וחריפה, בעניינים הקשורים לפוליטיקה וחברה, ומעוררות לעתים סערות פוליטיות וציבוריות. אמרותיו: "צריך לעשות משתה ביום שתמות" על שולמית אלוני, ו"ארור המן, ארור יוסי שריד", אף הביאו אותו אל סיפה של חקירה פלילית [3]. במקרה אחר איחל הרב יוסף לאריאל שרון ש"יקבל מכה בראש ישן ולא יקום" ולאחר מכן התנצל על כך. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החליט לבסוף לא לפתוח חקירה פלילית נגד הרב, מאחר שמדובר באיחול למותו של ראש הממשלה ולא לקריאה לאלימות [4]. גם התבטאויות הנושאות אופי תאולוגי הובילו לא אחת לסערה ציבורית. כך היה, למשל, בעת שנשא דברים על אודות חללי השואה [5], על חללי צה"ל - דברים שיוחסו על ידי העיתונות לחללי מלחמת לבנון השנייה [6] ועל הרוגי סופת ההוריקן קתרינה [7].

[עריכה] פסיקות מפורסמות

  • התיר נישואין עם הקראים.
  • פסק כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, "ומותרים לבוא בקהל ישראל ללא שום גיור, אפילו לא לחומרא".[35] פסיקה זו הייתה ועודנה יוצאת דופן בין פוסקי ההלכה של הזמן הזה. פסיקה זו הובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה.
  • התיר את כל העגונות של חללי מלחמת יום הכיפורים.
  • מביע התנגדות נחרצת לחבישת פאה נוכרית, ובכך הוא יוצא בעיקר נגד הציבור הליטאי [36]
  • הביע עמדה עקרונית, שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה עומדת בפני פיקוח נפש, תוך שהוא שם לפתחם של המומחים (ראשי צבא ומדינאים) להחליט האם מציאות מסוימת היא בבחינת פיקוח נפש. באם התשובה חיובית, ניתן להחזיר שטחי ארץ ישראל.[37]
  • תומך בהיתר מכירה בשנת השמיטה (יביע אומר, ג, יו"ד יט), ובכך הולך אחר מסורת פסיקה ספרדית בנושא זה.
  • התיר לומר הלל בלא ברכה ביום העצמאות. (יביע אומר, ו או"ח יא).
  • ב24 במרץ 2008 אשרה הכנסת חוק הקובע כי מוות מוחי הוא מוות לכל דבר. מפלגת ש"ס תמכה בחוק, לאור הוראתיהם של הרב יוסף והרב שלמה משה עמאר. הרב יוסף שלום אלישיב מנהיגה הרוחני של הפלג ליטאי, נציגו בכנסת ח"כ משה גפני ויהדות התורה הצביעו נגד ההחלטה. הם טענו שרק מוות לבבי הוא בגדר מוות. חרף התמיכה בחוק, הרב יוסף קרא שלא לחתום על כרטיס אדי [8]. הרב יוסף לא שינה דעתו משנת תשכ"ז שבה אסר השתלת איברים לחינם אלא במקרה של פיקוח נפש מידי וגם בו צריך התייעצות עם גדולי הדור.

[עריכה] משפחתו

  • הרבנית מרגלית יוסף - אשתו של הרב, לאחר פטירתה הוקם סניף גמ"ח על שמה "מרגלית אם בישראל".

ילדיו:

חתניו:

  • הרב עזרא בר שלום, נשוי לבתו עדינה, דיין בבית הדין הרבני הגדול.
  • הרב מרדכי טולידאנו - ראש בית מדרש "יביע אומר".
  • הרב אהרן בוטבול - נשוי לבתו הצעירה של הרב, ראש ישיבת "לוית חן"
  • הרב יעקב צ'קוטאי - נשוי לבתו רבקה, רב היישוב מודיעין-מכבים-רעות.

[עריכה] ספריו

  • לוית חן - על הלכות שבת על סדר שו"ע, שעיקרו השגות על ספר משנה ברורה.
  • טהרת הבית - שלושה כרכים על הלכות נידה.
  • מאור ישראל - שני כרכי פירושים על הש"ס, כולל ביאורים וחידושים על סדר מועד ומסכת ברכות.
  • מאור ישראל - טבעת המלך - על משנה תורה להרמב"ם.
  • הליכות עולם - הערות והשגות על ספר ההלכה "בן איש חי" של הרב יוסף חיים מבגדד (שמונה כרכים).
  • ענף עץ אבות - על פרקי אבות.
  • כף החיים - הרב עובדיה יוסף השלים את כתיבת הספר (חלק יורה דעה) על פי בקשת משפחתו של כף החיים.
  • משא עובדיה- ספר שנערך ויצא לאור על ידי מוסד הרב קוק. הספר מכיל את נאומיו של הרב שנאמרו במשך ארבעים וחמש שנה, בכנסים שהיו במוסד הרב קוק.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • יואב פלד (עורך), ש"ס - אתגר הישראליות, ידיעות אחרונות, 2001
  • רונן קדם ושאול מייזליש, הרב עובדיה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002.
  • ניצן חן ואנשיל פפר, מרן - עובדיה יוסף, הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2004.
  • צבי אלוש ויוסי אליטוב, בן פורת יוסף - חייו, משנתו ומהלכיו הפוליטיים של הרב עובדיה יוסף, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2004.
  • בנימין לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
  • אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, הוצאת עם עובד, 2006.
  • אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007.

[עריכה] הערות וסימוכין

  1. ^ מרבית יהודי עיראק נקראו בשמם ובשם אביהם ללא המילה "בן". מסורת זו לא נמשכה בארץ ישראל, כך ששם האב הפך לשם המשפחה. שם משפחת יעקב עובדיה שעלתה ארצה היה לכן עובדיה, וזה גם היה שם משפחת האישה והילדים. אחיו של הרב עובדיה יוסף, למשל, נקרא נעים עובדיה. שמו הפרטי של הרב עובדיה הוא "עובדיה יוסף". עם הזמן הפך שמו הפרטי השני לשם משפחתו. ראו על כך אצל אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007.
  2. ^ מקורות אחדים מציינים שעלה ב-1923, בהיותו בן 3. ראו: נרי הורוביץ. 2006. הרב עובדיה יוסף - השנים המעצבות, בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב: הוצאת עם עובד. וכן: רונן קדם ושאול מייזליש, הרב עובדיה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002.
  3. ^ בפתיחה כתב: "בהיות שהייתי בן תשע שנים השמעתי לרב הגאון הגדול מעוד ומגדול כבוד קדושת שם תפארתו ר' שלמה עבו שליט"א ולרב הגאון ר' עמרם בלוי את המשניות של מסכת שבת, פסחים, אבות, סוכה, מכות, וגם גמרא מסכת בבא מציעא פרק שניים אוחזין בטלית, ופרק אלו מציאות והמפקיד והזהב - בעל פה, לכן נתנו לי הספר הזה במתנה כדי ללמוד בו ואנוכי הדל העירותי כאשר השיגה ידי". מובא אצל בנימין לאו, 'ממרן עד מרן'.
  4. ^ בחיבור נוסף שכתב באותה שנה הוא חתם עבדי' יוסף בן יעקב יצ"ו, יבי"ע אומר. יבי"ע הם ראשי התיבות של שמות במהופך, ו"יביע אומר" הוא שמה של יצירתו ההלכתית המרכזית (מתוך הפסוק "יום ליום יביע אומר").
  5. ^ אחד מהסיפורים סביב הרב יוסף מדבר על כך שהוא נאלץ לעזוב את הישיבה כדי לעזור לאביו בחנות המכולת. הרב עטייה (ועל פי גרסה אחרת: תלמידים ששלח) הגיע למכולת וביקש מאביו שיחזירו לישיבה בשל כוח הלימוד שלו. ראו: בנימין לאו ממרן עד מרן, ולגרסה אחרת, ניצן חן ואנשיל פפר, מרן - עובדיה יוסף, הביוגרפיה.
  6. ^ בני לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005. לגרסה המקדימה את התחלת מתן השיעורים מגיל 16, ראו: נרי הורוביץ. 2006. הרב עובדיה יוסף - השנים המעצבות, בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב: הוצאת עם עובד
  7. ^ בני לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005
  8. ^ ר' פטאל, שהיה איש מיוחס, לא היה מאושר בתחילה משידוך זה, מאחר שמשפחתו של הרב יוסף הייתה ענייה ולא מיוחסת. אבל לבסוף התרצה.
  9. ^ נרי הורוביץ. 2006. הרב עובדיה יוסף - השנים המעצבות, בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב: הוצאת עם עובד
  10. ^ קימי קפלן בהחרדיות המזרחית והדת העממית: שני מקרי מבחן בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, הוצאת עם עובד, 2006, כותב (הערה 19): "שוררת אי בהירות באשר להגדרת מעמדו של הרב יוסף במצרים: האם היה רב ראשי או סגנו של הרב נחום אפנדי; שוררת אי בהירות גם באשר לתפקידו: אב בית דין או דיין במקום דיין אחר שעזב את מצרים".
  11. ^ קימי קפלן, 2006. החרדיות המזרחית והדת העממית: שני מקרי מבחן בתוך אביעזר רביצקי (עורך) ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, הוצאת עם עובד, 2006, עמ' 443-483.
  12. ^ הפרדס כסלו תשל"ג, עמוד 28
  13. ^ בנימין לאו, ממרן עד מרן מתאר זאת כך: "הדימוי הקרוב ביותר לטיב היחסים בין שני אישים אלו הוא יחסי שאול ודוד: תערובת של קרבה גדולה עם קנאה שמביאה לשנאה".
  14. ^ שמות שניים מספריו החשובים של הרב יוסף לקוחים מתהילים, יט', ג': "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת".
  15. ^ אביעזר רביצקי, 2006. מבוא, בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב: הוצאת עם עובד, עמ' 12
  16. ^ רצון ערוסי. תשמ"ז. התנגשות הדינים בפסיקת ההלכה הבינעדתית בישראל, עבודה לשם תואר דוקטור בפילוספיה, בר-אילן.
  17. ^ כוונתו של צבי זוהר היא, שהרב יוסף דוחה את המסורות, הספרדיות והאשכנזיות, שמביאים איתם העולים לארץ ישראל. בכך טוען הרב יוסף בעד ה"ילידיות" ונגד הקולוניאליזם ההלכתי של אלה שמקרוב באו; בעד ההלכה של ארץ ישראל (רבי יוסף קארו) ונגד הניסיון הקולוניאליסטי להחדיר לארץ תרבות הלכתית זרה למקום ולכפות אותה על תושבי המקום
  18. ^ צבי זוהר. "להחזיר עטרה ליושנה" - חזונו של הרב עובדיה. 2001. בתוך יואב פלד (עורך), ש"ס אתגר הישראליות, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 199
  19. ^ צבי זוהר. תשס"א. האירו פני המזרח. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 351.
  20. ^ צבי זוהר. "להחזיר עטרה ליושנה" - חזונו של הרב עובדיה. 2001. בתוך יואב פלד (עורך), ש"ס אתגר הישראליות, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 209
  21. ^ בני לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005
  22. ^ אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007. עמ' 49
  23. ^ אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007. עמ' 50
  24. ^ בנימין לאו. 2003. תמורות בעולם ההלכה הספרדי, בתוך חרדים ישראלים - השתלבות בלא טמיעה?. מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד: ירושלים. עמ' 11-30.
  25. ^ אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007. עמ' 91
  26. ^ צבי זוהר. תשס"א. האירו פני המזרח. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 343
  27. ^ בני לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 94
  28. ^ אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007. וראו גם: פישר, שלמה וצבי בקרמן (2001). "כנסייה" או "כת"? בתוך: פלד, יואב (עורך), ש"ס אתגר הישראליות, תל אביב: ידיעות אחרונות. ע"מ 321-342
  29. ^ אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 95
  30. ^ אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 110-114
  31. ^ בנימין לאו, אורתודוקסיה ליטאית בגוון מזרחי בתוך שלמון יוסף, אביעזר רביצקי ואדם פרזיגר (עורכים) אורתודוקסייה יהודית - היבטים חדשים. הוצאת מגנס: ירושלים. עמ' 518-519
  32. ^ בני לאו, היחס למדינת ישראל ולאזרחיה בכתבי הרב עובדיה יוסף, בתוך אביעזר רביצקי (עורך) ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים. עם עובד: תל אביב. עמ' 284-326
  33. ^ מתוך מעריב, 6 בדצמבר 1992. הובא אצל: רוני באום-בנאי. 2001. תנועה חרדית-ציונית? בתוך יואב פלד (עורך), ש"ס אתגר הישראליות, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 212-213
  34. ^ בנימין לאו, אורתודוקסיה ליטאית בגוון מזרחי בתוך שלמון יוסף, אביעזר רביצקי ואדם פרזיגר (עורכים) אורתודוקסייה יהודית - היבטים חדשים. הוצאת מגנס: ירושלים. עמ' 512
  35. ^ דבריו של הרב יוסף בתוך: אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 157
  36. ^ (יביע אומר, ה, אה"ע ה). יש לציין שנשות הציבור החסידי אף הן לובשות פאה, אך מתכסות בנוסף לכך בכובע על הפאה.
  37. ^ מתוך מאמר שכתב הרב יוסף "מסירת שטחים מא"י במקום פיקוח נפש", תחומין, י (תשמ"ט) עמ' 47-34

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: עובדיה יוסף
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עובדיה יוסף