עובדיה יוסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עובדיה יוסף
Harav Ovadia Yosef.JPG
הרב עובדיה יוסף
תאריך לידה י"ב בתשרי ה'תרפ"א
תאריך פטירה ג' בחשוון ה'תשע"ד
תאריך לידה לועזי 23 בספטמבר 1920
תאריך פטירה לועזי 7 באוקטובר 2013 (בגיל 93)
מקום פעילות קהיר, ירושלים
השתייכות חרדים ספרדים
רבותיו הרב עזרא עטייה, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל
תלמידיו בניו הרבנים יצחק יוסף, אברהם יוסף, דוד יוסף, משה יוסף
חיבוריו יביע אומר, יחוה דעת, חזון עובדיה, הליכות עולם ועוד
חתימה Ovadia Yosef signature.svg

הרב עובדיה יוסף (י"ב בתשרי ה'תרפ"א, 23 בספטמבר 1920, בגדאד - ג' בחשוון ה'תשע"ד, 7 באוקטובר 2013, ירושלים; נולד בשם עובדיה יוסף עובדיה) היה תלמיד חכם, פוסק ומחבר חרדי ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי ('הראשון לציון') בשנים 1973 - 1983, והיה למנהיגה הרוחני ולנשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס מאז הקמתה, חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תש"ל (1970)‏[1], ופרס הרב קוק לשנת תשי"ד. נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים בדורו וכונה בפי תלמידיו "מרן" ו"פוסק הדור".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ונערותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובדיה יוסף בילדותו, ליד אביו
הרב עובדיה יוסף בצעירותו

נולד בבגדאד, בנם הבכור של יעקב (בן עובדיה) וגורג'יה. הוריו היו בני דודים. נקרא 'עובדיה' על שמו של רבי עבדאללה סומך ועל שם סבו, ו'יוסף' על שמו של רבי יוסף חיים[2]. כאשר שב הרב לארץ ישראל בשנת 1950, היה שם משפחתו עובדיה, והעובדת הסוציאלית טענה בפניו כי 'עובדיה עובדיה' אינו שם מקובל. כאשר היא ביקשה להוסיף לו את שם המשפחה מזרחי, הודיע לה הרב יוסף כי שמו הפרטי השני יוסף יהיה גם שם משפחתו‏[3]. ב-1924[4], כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אביו כצורף). מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, והבן עובדיה נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. למד בתלמוד תורה "בני ציון" שבשכונת הבוכרים. מנעוריו התבלט בכישרונו ובלהיטותו לתורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע, הערות בשולי הספר "ראשית חכמה"‏[5].

בשנת תרצ"ג (1933), בהיותו בן שתים עשרה, עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה, לאחר שאביו שוכנע בחשיבות הדבר על ידי רבי צדקה חוצין. באותה שנה כתב את ספרו הראשון ("מחברת העתקת חידות") יחד עם שניים מחבריו‏[6]. בישיבת פורת יוסף המשיך להשקיע את כל זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש עבורו כאב רוחני‏[7].

בשנת תרצ"ז (1937), בהיותו בן 18‏[8], נשלח על ידי רבי יעקב דואק[9] להעביר במקומו שיעור יומי בבית הכנסת 'אוהל רחל' של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, מתוך ספרו של רבי יוסף חיים, הבן איש חי. בשיעוריו הרבה לחלוק על ה"בן איש חי" וטען כנגדו כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר"י על זה של השולחן ערוך. שיעורי הלכה אלו היו חוויה מעצבת עבור הרב יוסף, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של ה"בן איש חי" עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. מספר רבנים נכבדים, בהם הרב יצחק נסים (לימים הרב הראשי הספרדי), גערו בו במשך השנים בשל כך, אולם הרב עטייה עודד אותו להמשיך ולפסוק הלכה על פי הבנתו. במקביל לשיעורים שהעביר העלה על הכתב את השגותיו על ה"בן איש חי", שפורסמו שנים רבות לאחר מכן (1998-2003) בסדרת הספרים "הליכות עולם"‏[10].

בשנת ת"ש (1940), בהיותו בן עשרים, הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בין השנים 1945 - 1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בשנת תש"ד (1944), נשא לאישה את מרגלית, בתו של אברהם הלוי פטאל, מעולי חאלב[11]. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל[12].

שהותו במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, שם היה סגנו של הרב הראשי הרב נחום אפנדי ואב בית דין. במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים.

הרב עובדיה עם אשתו מרגלית ושנים מילדיו
עם תלמידיו במצרים על רקע הפירמידות

הרב אהרן שויקה שהיה מעסיקו מטעם הרבנות, מינה אותו לשמש כראש ישיבה בישיבתו אהבה ואחווה, ותמך בו במאבקיו. אחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית הייתה מערך הכשרות במוסדות הציבור, דבר אשר גרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, ובהם עם כמה מהרבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו, שנתיים לאחר בואו, בשלהי תש"ט. כשנה לאחר מכן, בקיץ 1950, חזר לישראל. חוויותיו במצרים השפיעו עליו רבות, והדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו (למשל, יחסו לחילונים)[דרושה הבהרה]. שהותו במצרים השאירה ברב יוסף גם את חותמה בדמות ליקויי הראייה שמהם סבל, ואשר החמירו עם השנים‏[13], דבר אשר חייב אותו להרכיב משקפיים עם עדשות כהות.

דיין בפתח תקווה ובירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף נואם ב'כנס תורה שבעל פה' בגיל 40, שנת תשכ"א

מששב לישראל ממצרים, למד במדרש "בני ציון", אשר בראשה עמד הרב צבי פסח פרנק. בתקופה זו הניאה אותו אשתו, מרגלית, מלהתמנות לתפקיד ראש הבד"ץ של העדה החרדית הספרדית[14]. הוא שימש כדיין בביה"ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר (1951 - 1952, 1957 - 1958). תעוזתו הפסיקתית באה לידי ביטוי כבר בתקופת כהונתו הראשונה, בהיותו כבן 30 בלבד, בעת שכתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה, כמנהג הספרדים, פסק הדין היה בניגוד לתקנות של הרבנות הראשית לישראל, "חרם ירושלים", שנקבעו שנה קודם לכן, שאסרו על יבום.

בשנת תשי"ב פרסם את ספרו על הלכות הפסח חזון עובדיה, ספר שזכה לביקורות חיוביות מאוד, וזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, וכן מהרב עטייה. שנתיים לאחר מכן ייסד את "אור התורה", ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים. ישיבה זו, שלא האריכה ימים, הייתה סנונית ראשונה של ישיבות אותן הקים במהלך השנים שלאחר מכן (בין השאר, בעזרת בניו), במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית של דור העתיד. בשנים תשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית "יביע אומר"‏[15] יצירה זו זיכתה אותו בשנת 1970 בפרס ישראל לספרות תורנית (עד קבלת הפרס פרסם חמישה כרכים).

בשנים 1958 - 1965 כיהן כדיין בביה"ד האזורי בירושלים, וב-1965 היה לחבר בית הדין הרבני הגדול.

רב ראשי לתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תשכ"ט (1968) נבחר לכהן כרב ראשי בתל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן. הוא הוכתר לתפקיד ב-17 ביוני 1969‏[16]. בכהונתו כרבה של תל אביב, כמו גם בכהונתו כדיין בפתח תקווה ובירושלים, התעמת עם רבנים אשכנזים מתוך רצון להסיר את כפיפותה של הפסיקה הספרדית לזו של הפסיקה האשכנזית, ומתוך רצון להקל על הציבור ולא להחמיר.

רב ראשי לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בז' בחשוון ה'תשל"ג (1972) נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, במקומו של הרב יצחק נסים ברוב של 81 לעומת 68 קולות‏[17]. התמודדותו של הרב יוסף ספגה ביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן, ובתגובה תמך בו בפומבי הרב יוסף שלום אלישיב. מערכת הבחירות הייתה מתוחה, כאשר ברקע עמדה פרשת פסק דין האח והאחות, וכן יחסים מתוחים בין הרב יוסף לרב נסים. המתח בין שני הרבנים החל עוד בשנות ה-40, כשהרב יוסף יצא בגלוי נגד פסקי הבן איש חי‏[18]. לצדו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרב גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרת נישואין עם קראים, לאחר שלמדו את יסודות התורה שבעל פה, וקבלו על עצמם שמירת מצוות‏[19]; קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; והתיר את כל עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, בבית דין בראשותו שבו ישב עם הרב הראשי לצה"ל, מרדכי פירון, וסגנו, הרב גד נבון[20]

בשנים תשל"ז-תשנ"ד הוציא 6 כרכים של יחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה" בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין את יביע אומר[21].

בחודש אייר תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, הסתיימה כהונתו של הרב יוסף כרב ראשי, דבר אשר היה למורת רוחו. אחד הפעילים להשגת חקיקה זו היה שר האוצר משה ניסים בנו של הרב נסים, הראשון לציון שהוחלף בידי הרב יוסף. לתפקיד הרב הראשי הספרדי נבחר הרב מרדכי אליהו. לאחר שסיים את תפקידו המשיך הרב יוסף לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. במקביל הנהיג את מפלגת ש"ס והקים את "מועצת חכמי התורה" של המפלגה, בנשיאותו. חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן עתרו לבג"ץ בדרישה שיאסור פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני. בית המשפט קבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות כך פרש מתפקידו כדיין בספטמבר 1986.

מנהיג ש"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת התמודדותה של מפלגת ש"ס בבחירות לכנסת האחת עשרה, בשנת 1984, הוקמה מועצת חכמי התורה בהנהגתו של הרב יוסף, כאשר הרב שך, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, משמש פטרון פוליטי נוסף. ב-1990, לאחר שהרב יוסף תמך בתחילה בשיתוף הפעולה בין ש"ס ובין מפלגת העבודה ("התרגיל המסריח"), נוצר קרע בין הרב יוסף ובין הרב שך. בניגוד לדעתם של רבנים רבים, הורה הרב יוסף לחברי סיעת ש"ס להיכנס לממשלתו של יצחק רבין, לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. מאז הפך למנהיגה הבלעדי והבלתי מעורער של ש"ס. נראה כי הדבר קיבל חיזוק עם חילופי הגברי בצמרת ש"ס, ב-1999, עת החליף אלי ישי את אריה דרעי בראשות המפלגה.

החל עם הקמתה, זכתה ש"ס למעמד של שחקן מפתח בפוליטיקה הישראלית, והשפיעה רבות בצמתי הכרעה רבים, בין השאר בתקופות של גיבוש קואליציה לאחר קיומן של בחירות. בשל כך, הגיע הרב יוסף, כמנהיגה של ש"ס, ל"מוקד של כוח פוליטי ששום אישיות חוץ-פוליטית במדינת ישראל לא זכתה לו מעולם"‏[22].

התבטאויותיו הפוליטיות (והתאולוגיות) במסגרת דרשתו השבועית בבית הכנסת של "היזדים", עוררו לעתים סערות פוליטיות וציבוריות (ראו על כך בהמשך) פעמים רבות גישתו הפוליטית הובאה בהבלטה בעיתון יום ליום ואילו דעתו ההלכתית הובעה בקונטרס עונג שבת שצורף לעיתון מדי שבוע.

הרב עובדיה יוסף כדרשן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף בדרשתו השבועית בשכונת הבוכרים

הרב יוסף החשיב מאוד את הפעילות הדרשנית. הוא ראה בפעילותו הדרשנית נדבך חשוב ב"זיכוי הרבים", ערך שהחשיב במיוחד. במשך שנים העביר בקביעות שיעור בבית הכנסת "היזדים" בשכונת הבוכרים שבירושלים ולאחר מכן בבית הכנסת מתחת לביתו. שיעורים אלה שודרו בלוויין.

דרשותיו של הרב יוסף במוצאי השבת היו מוכרות לציבור הרחב, בשל העובדה שהן שודרו באמצעות לוויין למקומות רבים בישראל ובחו"ל, אך בעיקר בשל התהודה להן זכו הדרשות באמצעי התקשורת. דרשות אלה אופיינו לעתים בלשון בוטה, בעניינים הקשורים לפוליטיקה וחברה, ועוררו לעתים סערות פוליטיות וציבוריות. אמרותיו: "צריך לעשות משתה ביום שתמות" על שולמית אלוני, ו"ארור המן, ארור יוסי שריד", אף הביאו אותו אל סיפה של חקירה פלילית‏[23]. במקרה אחר איחל הרב יוסף לאריאל שרון ש"יקבל באנה בראש יפול ולא יקום", ולאחר מכן אמר שהוא מצטער על הפרשנויות כאילו ייחל שיקוצרו ימיו של שרון והוא מאחל לו אריכות ימים‏[24]. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החליט לבסוף לא לפתוח חקירה פלילית נגד הרב, מאחר שמדובר באיחול למותו של ראש הממשלה, ולא בקריאה לאלימות.‏‏ גם התבטאויות הנושאות אופי תאולוגי הובילו לא אחת לסערה ציבורית. כך היה, למשל, בעת שנשא דברים על אודות חללי השואה‏[25], זאת על אף שדבריו בנדון לא היו אלא ציטוט מדבריו של האדמו"ר רבי אהרן ראטה, בעל "שומר אמונים"; או דבריו על חללי צה"ל - דברים שיוחסו על ידי העיתונות לחללי מלחמת לבנון השנייה‏‏‏[26]; וכן על הרוגי סופת ההוריקן קתרינה‏‏‏[27]. בתקופת הבחירות לרבנות הראשית ביוני 2013 כינה את אחד המתמודדים הרב דוד סתיו "רשע" ו"מסוכן ליהדות".

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלוויית הרב עובדיה יוסף

מאז פטירת אשתו מרגלית בשנת 1994 ועד פטירתו סעדו את הרב עובדיה בנו וכלתו, משה ויהודית יוסף, שעברו להתגורר בביתו והשפיעו רבות על המתרחש בקרבתו[28].

ב-21 בספטמבר 2013 (חול המועד סוכות ה'תשע"ד), בעקבות החמרה במצבו הבריאותי אושפז הרב יוסף בבית החולים הדסה עין כרם ומשפחתו הוסיפה לו את השם "חיים" כסגולה לאריכות ימים‏[29]. הרב יוסף נפטר בבית החולים ב-7 באוקטובר 2013, ג' בחשוון ה'תשע"ד, בגיל 93‏[30].

ההלוויה בסמוך לישיבת פורת יוסף

הלווייתו נערכה באותו ערב בירושלים והשתתפו בה, לפי ההערכות בין 275,000 ל-850,000 איש‏[31], ככל הנראה הלוויה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. נקבר בבית הקברות סנהדריה בירושלים.

מצבתו שנכתבה בפשטות כפי שדרש

ממשיכי דרכו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום השבעה התקיימה עצרת לזכרו בהשתתפות רבבות בצומת בר-אילן, בסמוך לבית הקברות סנהדריה שבו נקבר. בעצרת נאמו והספידו רבנים מן המגזר הספרדי, הליטאי והחסידי[32].

במהלך השבעה הוחלט לשנות את שם רשת החינוך שהקים מאל המעיין ל"בני יוסף".

יחסיו עם מתנגדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התייחסותו למנהגי העדות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף הרבה למתוח ביקורת נוקבת על מנהגי עדות שלא התאימו לדעתו להלכה. באחת מדרשותיו אמר כי הרב שלום משאש סיפר לו שהנשים היהודיות במרוקו "לא ידעו כלום. אוכלות ושותות כמו בהמה". זאת משום שהן חותנו בגיל צעיר, לא ידעו קרוא וכתוב ולא ידעו לברך. את יוצאי מרוקו שסירבו לציית לדרישתו הבלתי מתפשרת לוותר על מנהגיהם הייחודיים כינה "אנשים עקשנים שבאו ממרוקו", "הם חושבים שהמנהגים שלהם הם הלכה למשה מסיני". עוד אמר שחלק מיוצאי כורדיסטן לא ידעו בעבר להתפלל והיו חוזרים מילה במילה אחר החזן. גם על בני עדתו, העיראקים, אמר פעם שהם משובשים. באחת מדרשותיו אמר: "אני אוהב את כל העדות באופן שווה... למשל העדות של הבבלים נכשלים בדבר אחד, כשעושים הדלקת הנרות בערב שבת, קודם מדליקים את הנרות ואחר כך מברכים... ואני אמרתי שהבבלים עושים בזה שלא כהוגן. אז אני שונא בבלים? אני בבלי בעצמי. הלכה זה הלכה. הלכה לא פוחדת משום אדם"[33].

התייחסותו לחולקים עליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף התייחס לעתים בתקיפות לחולקים על פסיקתו.

על הרב משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, אמר הרב יוסף: "אחד, שמו שטרנבוך, שמעתם עליו? זה שטרנבוך חיבר ספר, נגד אלה שהולכות עם מטפחת. אלא, צריך ללכת עם פאה נכרית. איזה שוטה, איזה בהמה... זה בן אדם לא נורמלי"‏[34]. בדומה לזה התבטא הרב יוסף בחריפות גם נגד הרב יצחק ברדא וכן נגד הרב אליהו טופיק[33].

הרב יוסף היה מיודד עם הרב מרדכי אליהו בצעירותם כשלמדו בישיבת פורת יוסף, ולימים ישבו יחדיו בבית הדין הגדול. מאוחר יותר היחסים ביניהם התערערו. בספרו "חזון עובדיה - ט"ו בשבט" הוא מכנה את הרב אליהו "אחד המתיימר להיקרא 'רב'", ובהתייחס לפסק הלכה של הרב אליהו הוא מוסיף "לא יאומן כי יסופר וכל השומע יצחק לו". בדרשה סמוכה להוצאת הספר חזר הרב ותקף את הרב אליהו באותו עניין ואמר: "זה לא תלמיד חכם אומר דברים כאלה - זה בושה וחרפה לומר דברים כאלה. דברים תמוהים מאוד. כבר כתבתי בספרי נגד זה"‏[35]. עם זאת בהזדמנויות אחרות חלק הרב יוסף כבוד לרב אליהו ולאחר פטירת הרב אליהו נשא עליו הספד בבית המדרש יחוה דעת.

בשנת 1990 מתח הרב יוסף ביקורת על המשיחיות של הרבי מליובאוויטש, תוך שהוא מצדיק את ביקורתו של הרב שך על המשיחיות של הרבי. הוא טען כי "ההוא בעצמו, האדמו"ר הזה, אמר על עצמו דברים נוראים שאסור להוציאם בפה, זו כפירה ממש, זו עבודה זרה, והטעה את אלה הנמצאים בחצר שלו שעושים אותו אלוה, אלוהים אחרים"‏[36]. עם זאת, בהזדמנויות אחרות שיבח את הרבי ואת פעילותם של חסידי חב"ד בעולם, ואמר כי הרבי "הוא יחיד בדור בהרבצת התורה בישראל, לא קם כמוהו, עד עכשיו כל העולם כבודו, כל יושבי תבל נענים לבשורתו"‏[37]. וכן כתב עליו: "פאר הדור והדרו, ראש גולת אריאל, הוד כבוד קדושת האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א זכות מעשיו הכבירים להפצת התורה ואמונה טהורה בכל קצווי תבל תעמוד לו לאורך ימים"‏[38]. הרב יוסף גם מזכיר בספרו את דעתו ההלכתית של הרבי מליובאוויטש‏[39].

גישתו ההלכתית והשקפת עולמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטא-הלכה: להחזיר עטרה ליושנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע הלשון שבו השתמש הרב יוסף פעמים רבות - "להחזיר עטרה ליושנה" - ביטא את רצונו להעצים ולגבש את הזהות הדתית-ספרדית, ו"להמליך" את רבי יוסף קארו כ"מרא דאתרא" בארץ ישראל וליצור קודקס תורני אחיד לכלל ישראל, זאת בניגוד לפסיקה העדתית. כך כתב בנו, הרב יצחק יוסף, על רבי יוסף קארו בספר ילקוט יוסף:‏[40]

"ואפילו מאה אחרונים חולקים עליו (...) ואין המורה רשאי להורות להחמיר נגד הוראות מרן להקל, אפילו אם יש רבים חולקים על מרן (...) ואין לנהוג אפילו חומרא נגד מרן המקל באותו עניין, שכן פסקי מרן שהוא מרא דאתרין וקבלנו הוראותיו, נקבעו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, והנוטה מדבריו ימין ושמאל הרי הוא מזלזל בכבוד רבותיו".

המפעל ההלכתי של הרב יוסף הוא חידוש, שכן משמעותו היא ויתור על מנהגי העדות השונות בארצות מוצאן. זהו גם מיזם חברתי, שבמסגרתו ביקש לרומם את מעמדם של בני יהדות ארצות האסלאם, הספרדים, אל מול מה שראה כהגמוניה האשכנזית בעולם התורני. בכמה מקומות הוא כותב שגם בני אשכנז צריכים ללכת לפי פסיקות השולחן ערוך‏[41], עם זאת, במקומות רבים כתב שעל האשכנזים להמשיך לפסוק כרמ"א.

בהקשר לגישתו המטא-הלכתית של הרב יוסף, החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע לשאלה למי הוא מכוון את הדברים ומהי פרשנות מעשיו.

לדעת הרב רצון ערוסי הרב יוסף ביקש לשמר קודם כל את הפסיקה ההלכתית על פי רבי יוסף קארו עבור הספרדים, כאשר שאיפתו האוטופית כללה בתוכה גם את יהודי אשכנז: "רצוי הוא אחדות ישראל, אשר תושג על ידי פסיקה אחידה. פסיקה אחידה תושג לדעתו על ידי התלכדות סביב מנהג ארץ-ישראל, שלדעתו הוא מנהג יהודי ספרד לפסוק כרבי יוסף קארו ב'שולחן ערוך'. אולם המציאות לפי שעה שונה. כל עדה שומרת על מנהגיה, ולכן יש לפסוק לכל עדה לפי מנהגיה. אך מאחר שלדעתו מסתמנת מגמה של השלטת הפסיקה האשכנזית, הוא קורא בקול גדול להציל ולשמר את הפסיקה הספרדית"‏[42].

צבי זוהר סבור כי הרב יוסף נקט באותה גישה ציונית של כור היתוך, בכך שביקש לאחד את המנהגים השונים של כל העדות בארץ ישראל - ספרדים ואשכנזים כאחד, שעליהם ביקש הרב יוסף להחיל את פסקי רבי יוסף קארו. בכך, לדברי זוהר, ביטא הרב יוסף גישה אנטי-גלותית ואנטי-קולוניאליסטית‏[43]. זוהר משווה בין הרב יוסף ובין רפורמטורים כגון יאן הוס, מרטין לותר ומוחמד עבד אל-והאב, וטוען כי השקפת עולמו של הרב יוסף היא השקפה דתית רסטורטיבית-רפורמיסטית. לטענתו של זוהר, יש בהשקפת עולמו של הרב יוסף היבט אסכטולוגי בכך שהוא מתייחס ל"החזרת עטרה ליושנה" כדרך הבלעדית למימושה של "אחדות ישראל" באחרית הימים, כפי שניבא הנביא יחזקאל. זוהר מצביע על כך שהרב יוסף היה קרוב מחד לגישת החרדים האשכנזים, המעדיפים את המילה הכתובה (במקרה שלו, השולחן ערוך והרב יוסף קארו) על פני המנהגים השונים שהביאו איתם העולים מארצות האסלאם. מאידך, בניגוד לחרדים האשכנזים, התנגד לפסיקה מחמירה וכן "אינו פוסק בעבור קבוצה סגורה בלבד, אלא מבקש לעצב נורמות ודרכי התנהגות בעבור הציבור כולו"‏[44]. זוהר סבור כי עמדתו התקיפה של הרב יוסף "אינה הגישה התורנית הספרדית האותנטית בה"א הידיעה, אלא השקפת עולם ספרדית מסוימת, אשר לא הייתה בנמצא בניסוח ובהדגשים אלה עד שעוצבה כך על ידי הרב עובדיה עצמו"‏[45]. עוד לדבריו: "ניתן לומר כי גישתו ועמדותיו משקפות ביטחון עצמי רב, עצמאות, מקוריות, רדיקליות ונועזות רבה. במידה לא פחותה הן פורמליסטיות, פטרנליסטיות ומוניסטיות. יש בעמדותיו פן חרדי, פן רפורמיסטי ופן ארץ-ישראלי. הוא מציב חזון של אחדות כל ישראל בארץ ישראל תחת דגלה של ההלכה הארץ-ישראלית האותנטית; אבל הוא מוכן לוותר לשם כך על רב-גוניות שמקורה בעושר תרבויות ישראל המסורתיות בקהילות הגולה, על פלורליזם הלכתי ועל התחדשות החשיבה ההלכתית מתוך שיח ושיג עם מרן, אך בלא קבלת פסקיו כסופיים וכנצחיים מבחינת ההלכה"‏[46].

יצחק בצלאל סבור שגישתו של הרב יוסף איננה "אחדותית" - חרף הרטוריקה שלו בעניין זה - אלא כיתתית, שכן הוא מתיר מחוץ ל"אחדות" את האשכנזים, ספרדים שלא גורסים כמוהו, יהודים בגולה וחילונים. ניתן ללמוד על כך הן מפועלו הפוליטי של הרב יוסף, הן מהתבטאויותיו נגד קבוצות שונות והן מפסיקותיו. למעשה הרב יוסף תבע שהכול ינהגו כדעתו. כמו כן הרב יוסף לא הציג לדעתו גישה "ספרדית-ארץ ישראלית רדיקלית", אלא גישה פונדמנטליסטית השואפת לחזור לעבר מסוים, בלי להתחשב במה שהשתנה במציאות מאז[47].

בנימין לאו אינו מסכים לטענה שגישתו של הרב יוסף היא כמו ציונית, המבקשת לאחד את כל מסורות הפסיקה בארץ ישראל. לטענת לאו, הרב יוסף סבר כי הספרדים בגלויות השונות קיבלו בעבר את פסיקותיו של רבי יוסף קארו, אלא שחלק מהקהילות זנחו את הוראותיו עם השנים. כעת מששבו לארץ ישראל, שבה רבי יוסף קארו הוא מרא דאתרא, על הספרדים לשוב ולקיים את פסיקותיו. לטענת לאו, הרב יוסף כיוון בפסיקותיו רק לספרדים ולא לאשכנזים, מאחר שהאחרונים מעולם לא קיבלו את פסיקותיו של רבי יוסף קארו. הרב יוסף פעל, אם כן, בשתי חזיתות: האחת, מול האשכנזים, המבקשים לעצב חזית אחידה, אך כזו שתשנה את מנהגי הספרדים לאלה של האשכנזים; והחזית השנייה, מול הקהילות הספרדיות השונות, כדי לאחד את המנהגים סביב פסיקותיו של רבי יוסף קארו‏[48].

אריאל פיקאר סבור כי גישתו של הרב יוסף היא "תגובת נגד לאוריינטליזם האשכנזי, החילוני-ישראלי והדתי-רבני כאחד"‏[49]. לטענתו, הרב יוסף הציג את "הספרדיות" כיחידה אחת, בניגוד לתפיסת הממסד האשכנזי הרואה בספרדים "עדות מזרח". כך שבניגוד "לתפיסה האשכנזית-ישראלית של ראשית ימי המדינה, שראתה ב"עדות המזרח" ציבור נחשל, 'טעון טיפוח', שיש להעבירו בכור ההיתוך הישראלי ולהופכו למודרני, ביקש הרב יוסף לראות באותו ציבור, המורכב מעדות שונות, קבוצה אחת ששבה ומתהדרת בעטרת המסורת שלה"‏[50].

כך או אחרת, מסכימים החוקרים כי לצד ההיבטים השמרניים בגישתו ההלכתית האורתודוקסית, ישנם היבטים רפורמטיבים בגישתו ההלכתית: העדפת פסיקותיו של רבי יוסף קארו והעדפת עמדה הלכתית מקלה. הגשמת גישתו ההלכתית שזורה במאבק שניהל לאורך השנים מול הרבנים האשכנזים. על קודמיו בכס הרבנות של תל אביב-יפו כתב:

"ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לתל אביב-יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא [=ואין זה נכון], שמקום הניחו לי להתגדר בו. ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדיים שקדמוני הוו מיכף כייפי [=היו כפופים] לעמיתיהם הרבנים האשכנזיים, הגאון הרב בן ציון עוזיאל ז"ל הווה כייף [=היה כפוף] להגאון הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל(...) וכן הגאון הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל בהיותו רב ראשי לתל אביב-יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבדל לחיים טובים הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן שליט"א ולחלוק עליו בהלכה (...) אבל אנן דלא כייפינן תלי"ת [=אני שאין אני כפוף תהילה לה' יתברך], על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו" (יביע אומר, ו', או"ח מ"ג).

בקשתו לאחד את המסורות והמנהגים ספגה ביקורת מצד רבנים מיהדות עיראק ומיהדות צפון אפריקה. הראשונים בעיקר בקשר ליחסו של הרב יוסף לבן איש חי, והאחרונים בקשר ליחסו של הרב יוסף למנהג ולמסורת הלא כתובה. על אף הביקורת, מחברים רבים מבני עדות המזרח בקשו את הסכמתו, גם כשהטקסט הכיל ביקורת על פסיקותיו‏[51].

עם זאת, בפסיקות אחדות גם הרב יוסף עצמו (בדומה לשאר הפוסקים) לא נצמד באופן מוחלט לפסיקת רבי יוסף קארו. כך למשל: על אף שהשולחן-ערוך קובע כי יש ללבוש טלית-קטן על גבי הבגדים[52], פסק הרב יוסף כי אין לעשות כן, ואף יש להסתיר את פתילי הציצית במכנסיים[53]. כך גם בדין הנחת התפילין, על אף שפסק השולחן ערוך כי יש לכרוך את רצועת היד על הזרוע רק לאחר הנחת תפילין של ראש[54], הרב יוסף סובר כי יש לנהוג כפי מנהג העולם (על פי הקבלה) ולכרוך את רצועת היד לפני הנחת תפילין של ראש[55].

כוח דהיתרא עדיף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מעקרונות היסוד הפסיקתיים של הרב יוסף היה בנקיטת הגישה של כוח דהיתרא עדיף, שלפיה יש לפסוק להקל ולא לחומרא, ככל שהדבר ניתן. הרב יוסף ראה עיקרון זה כמייחד את מסורת הפסיקה הספרדית ביחס לזו האשכנזית. באחת מפסיקותיו הביא את דברי החיד"א: "הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקילים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במדה הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים‏[56]". הרב יוסף העלה על נס עיקרון זה והפכו לאידאל, עד כדי כך שאם "הוא נשאל בעניין ריטואלי-הלכתי והצליח להוכיח שעמדה מקלה היא הנכונה מבחינה הלכתית, הוא רואה בכך הישג חיובי"‏[57].

לדעתו של הרב יוסף, החומרה של הפוסקים האשכנזים באה כתוצאה מיראת ההוראה שלהם, הנובעת מכך שאינם בקיאים מספיק בש"ס (משנה, תלמוד) ובפוסקים. במאמר שכתב ב-1970 על משנתו של הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) כתב:

אך בהיותם מיראי הוראה אינם מרהיבים עוז בנפשם לפסוק הלכה למעשה ובפרט בדברים המתחדשים חדשים לבקרים על ידי המצאת הטכניקה החדשה המולידה בחיקה בעיות הלכתיות, רב מהם הדרך להתעניין ולחוות דעתם דעת תורה... רבינו הגאון יש"א ברכה היה מאותם יחידי סגולה שקיבלו על עצמם את העול הזה לפתרון הבעיות האקטואליות שבזמנו ומהם אקטואליים גם בזמננו ולא התחמק מלהשיב לשואלו דבר ה' זו הלכה

– ‏[58].

לדעת הרב יוסף, פסיקה מחמירה היא פסולה מעיקרה, ובמיוחד בדור הנוכחי ("דור החופש והדרור"), שהחמרה היתרה עלולה להביאו לזנוח כל פרטיקה דתית: "ובאמת שריבוי החומרות גורם להקל בגופי התורה" (יביע אומר, ז, או"ח סוף סימן לח). בכך ביטא הרב יוסף גישה "כנסייתית" ולא "כיתתית" כלפי החברה הישראלית. גישה המבקשת להכיל ולא לבדל‏[59].

מפסיקותיו המקלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיר מכירת קרקעות לגוי בשנת שמיטה, היתר הידוע כהיתר מכירה,‏‏ תוך הסתמכות על רבנים ספרדים ואשכנזים‏[60].

התיר לשמוע שירת אישה דרך מכשיר רדיו או תקליט וכדומה, כשהשומע אינו מכיר את הזמרת. הוא עצמו נהג להאזין לשירת הזמרת המצרייה אום כולתום[61]. ראה: שו"ת יביע אומר חלק א' או"ח סי' ו'). ובשו"ת יביע אומר חלק ט' (או"ח סי' ק"ח אות מ"ג) חזר והתיר גם למי שראה תמונתה: "ומה שכתבתי שם (ביבי"א הנ"ל) שאם ראה אותה בתמונה גם כן אסור, אינו מוכרח, שיש לומר דהא דאמרינן בתענית (ה:) האומר רחב רחב מיד נקרי, "ביודעה ומכירה", זהו רק כשראה אותה בחיים חיותה במלוא קומתה, וכ"כ הגאון רבי יוסף חיים בספר בן יהוידע (תענית ה:), שאם ראה אותה בצורה ותמונה בלבד, אין לחוש. ואף לגבי השומע קולה, והכירה בתמונה בלבד, אין לחוש".

התיר בשעת הדחק ללמד בנים ובנות יחד, עד גיל תשע. מתוך תשובתו: "ראוי להחמיר בדבר כל שיש אפשרות להקים בית ספר נפרד, הא לאו הכי יש להקל בשעת הדחק בקטנים וקטנות ללמדם במחלקה אחת, וכל זה בקטנים ביותר שאין להם יצה"ר כל כך. אבל בילדים שהם עכ"פ למעלה מגיל תשע בוודאי שיש להחמיר בכל אופן"" (שו"ת יביע אומר חלק ד' אה"ע סי' ד'. ראה שם)

התיר לאישה נשואה לגלות משערות ראשה כאצבע אחת או שתיים; מלשונו: "הנשים הנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן על מה שיסמוכו" (שו"ת יביע אומר חלק ד' סי' ג'. ראה שם). וכן כתב בנו הרב יצחק יוסף: "לעניין שיעור השיער שמותר מן הדין לגלות מלפנים על הפדחת או הצדעיים, מרן אאמו"ר שליט"א מורה ובא שהוא כשיעור ב' אצבעות לערך (כארבעה ס"מ), ונכון יותר כשיעור אצבע אחת בלבד" (בספר "אוצר דינים". עמוד תשע"ז בהערה).

התיר לרווקות ללכת בשערות סתורות (שיער שאינו אסוף), ראה שו"ת יביע אומר (שם). מדבריו שם: "וראיתי להישועות יעקב... אף שהמג"א כתב לאסור בסתורות, העולם נהגו להקל ויש להן על מה שיסמוכו. ע"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר, שאפי' אצל החרדים לדבר ה' הבתולות הולכות בפירוע ראש ובשערות סתורות. ולכאורה יש לומר שאף המג"א יודה להקל במקום שנהגו היתר בדבר".

התיר לנשים אלמנות וגרושות ללבוש פאה נכרית ככיסוי הראש: "עכ"פ כאן [בפאה נכרית] שאף בנשואות יש מקילים, גם ברשות הרבים, בגרושה או אלמנה מיהא יש להקל, ובפרט במקום צורך גדול שהדבר נוגע לעבודתה ופרנסתה" (יביע אומר שם).

התיר לשחרר מחבלים 'עם דם על הידיים' בעבור שחרורו של גלעד שליט.

גישת הרע במיעוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף ביקש לקרב את הקבוצות היהודיות-ישראליות לקיום מרבי של המצוות עד כמה שאפשר. כדי לעשות זאת "הוא מוכן לנקוט מדיניות הלכתית שמצד אחד, תמזער את הפגיעה בדרישות ההלכה, ומצד אחד, יש בה ויתור על קיומה המלא של ההלכה"‏[62]. ניתן לראות זאת במספר פסיקות. כגון, במתן תעודת הכשר למסעדה המגישה מאכלי בשר ומנות חלב‏[63]; שחיטה של עוף שיש בו חשש טרפה[64]; לבישת מכנסים אצל נשים‏[65].

העלמת עין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף בחר בהעלמת עין כאחת מהדרכים להתמודד עם תופעות החורגות מההלכה, במקרים שבהם אם יוקפד לנהוג על פי ההלכה, קרוב לוודאי שלא תקוים ההלכה כלל. במקרים אלה הנחה את בעלי התפקידים להתעלם. כך, למשל, במקרים של טיפוח ציפורני נשים בהקשר של טבילה במקווה[66]; ברכת כהנים על ידי כהן שאינו מנהל אורח חיים דתי‏[67]; שליח ציבור ועלייה לתורה של מי שמתגלח בתער[68][69].

סיני עדיף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף הדגיש את תפיסתו בדבר עדיפותה של מסורת הלימוד הספרדית על זו האשכנזית, באשר הספרדית שמה את הדגש על בקיאות, בשעה שהאשכנזית מעדיפה לעתים את הפלפול. כמו כן העדיף את שיטת הלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. בהספד שנשא לזכר הרב יעקב עדס, רבו בישיבת פורת יוסף הוא אמר:

המנוח הדגול שהיה מורנו ורבנו בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה לימדנו להועיל לעסוק בתורה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא בפלפולי סרק אשר תזרם ורוח תשאם. לצערנו ישנן ישיבות (פוניבז' ועוד) שהלומד ביורה דעה צריך להתחבא בחדרי חדרים פן ירגישו בו ויקראוהו "בטלן" שלמד "פסק" הלכה, וכבושת גנב כי ימצא וכדי בזיון וקצף‏[70].

לטענתו של הרב יוסף, ההתרכזות בפלפול על חשבון הבקיאות מביאה לידי חוסר ידע, דבר המוביל לחומרות הלכתיות, שכן נעלמים מהפוסק אותן פסיקות וגישות מקלות שעליהן הפוסק יכול לסמוך. לדבריו, גם בימינו, שבהם נפוצים ספרים, יש עדיפות לבקיא.

יחסו לקבלה ולחסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף ייחס חשיבות מעטה יחסית בפסיקתו לזוהר ולכתבי הקבלה. הוא השתדל להיצמד לפסיקותיו של רבי יוסף קארו שמיעט לשלב את הקבלה בהלכה. במקרים רבים ניצב הרב יוסף מול הפוסקים והכריז "אין לנו עסק בנסתרות" ודחה את הפסיקות המבוססות על הזוהר ועל הקבלה באופן כללי. עמדה זו עומדת בניגוד למסורת הפסיקה של רוב הפוסקים הספרדים מאז האר"י. בניגוד לעמדתו של החיד"א שקבע כי "אין משיבין אחר האר"י", סבור הרב יוסף כי "לא בשמים היא", וכי אין לאר"י יתרון בתחום ההלכה בזכות מעמדו בתורת הנסתר: "...וכל שכן לפי מה שכתב בספר אגרות התניא (דף צ"ז ע"א) בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה... ואם כן, מה כל החרדה הזאת להניח ד' [דברי] כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האריז"ל]]?"[71]. עם זאת, במקרים שבהם התקבלה דעתו של האר"י בתחום התפילה וכדומה הוא מקבל זאת‏[72].

הרב יוסף פסק כי יהודי שאינו מאמין בספר הזוהר כלל, הוא עדיין יהודי כשר, כיוון שספר הזוהר לא היה ידוע במשך שנים רבות (כאלף שנה בין תקופת רבי שמעון בר יוחאי שלו מייחסים את הזוהר ועד פרסומו בידי רבי משה די לאון)‏[73].

יחסו של הרב יוסף לקבלה, להוראות האר"י ובעקבות כך לפסקי הבן איש חי, הביאו לידי מחלוקת בינו ובין חלק מיוצאי ארצות ערב בארץ, בעיקר מיוצאי יהדות עיראק. פסקי הבן איש חי עמדו בבסיס המחלוקת בינו ובין הרבנים הראשיים, הרב יצחק נסים והרב מרדכי אליהו.

באחד משיעוריו הביע את הסתייגותו מספרי רבי נחמן מברסלב, מחוללה של חסידות ברסלב. לדבריו הוא אינו לומד ספרים אלה, שתוכנם אינו פסקי הלכה אלא הגיגים‏[74]. לאחר שאמירה זו היכתה גלים הבהיר הרב יוסף שאינו מתנגד לאישיותו של רבי נחמן מברסלב והבהיר את הערכתו אליו‏[75]. הסתייג גם מהנסיעה לקבר רבי נחמן מברסלב באומן, בראש השנה[76].

יחסו למנהג ולמסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף דבק במסורת הספרותית ולא נתן משקל רב למנהגים אשר אינם מעוגנים היטב על אדני ההלכה. דוגמאות לכך ניתן לראות בהתנגדותו לשני מנהגים בבית הכנסת של יהודי צפון אפריקה - עמידה בעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת, ושילוב הציבור במהלך התפילה (למשל, אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, או קריאת הציבור "בסימנא טבא" לפני התחלת הקריאה בספר בראשית). ניסיונותיו של הרב יוסף לשנות מנהגים עממיים מושרשים היטב, קוממו עליו חלק מרבני יהדות צפון אפריקה, דוגמת הרב שלום משאש, הרב יהושע מאמאן, הרב אליהו רחמים זייני והרב שלמה טולידאנו. זה האחרון פרסם בשנים תשס"ב ותשס"ה את "דברי שלום ואמת", קונטרס בן שני חלקים, המבקש להגן על המסורות של יהודי צפון אפריקה.

פסקי הלכה בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התיר נישואים עם קראים, לאחר שלמדו עם רב או רבנית את יסודות התורה שבעל פה, וקבלו על עצמם שמירת מצוות, כולל מצוות דרבנן‏[77].
  • פסק כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, "ומותרים לבוא בקהל ישראל ללא שום גיור, אפילו לא לחומרא"‏[78]. זאת בהתאם לפסיקות קודמות בנושא מהמאה ה-16 ואילך, אך בניגוד לעמדת רוב הפוסקים האחרים באותה תקופה (שסברו כי על יהודי אתיופיה לעבור גיור מלא או גיור לחומרה)‏[79] ובניגוד למדיניות שר הפנים ושר הקליטה דאז[80]. פסיקת הרב יוסף סללה את הדרך להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה‏[81].
  • התיר את כל העגונות של חללי מלחמת יום הכיפורים.
  • התיר לנשים ללבוש מטפחת לראשן המגלה שתי אצבעות (כ-4 ס"מ) מלפנים, בהסתמכו על פסק הלכה של מהר"ם אלשקר, המתיר גילוי שיער שחוץ לכיסוי הראש‏[82].
  • הביע התנגדות נחרצת לחבישת פאה נוכרית ויצא נגד הלובשות אותה‏[83].
  • בהקשר למסירת שטחים;
    • בתקופה שלפני הסכם אוסלו פסק שאפשר למסור לערבים חלקים מארץ ישראל תמורת שלום, משום שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה עומדת בפני פיקוח נפש. לדבריו, על המומחים (ראשי צבא ומדינאים) להחליט האם מציאות מסוימת היא בבחינת פיקוח נפש. הפסק שימש גיבוי הלכתי להסכמי אוסלו ופוליטיקאים מן השמאל הרבו להזכירו גם בהזדמנויות נוספות‏[84].
    • בשנת 2003 כתב כי הפסק האמור אינו תקף עוד: "ברצוני להבהיר בעניין יש"ע. לא פעם הסברתי מכבר כי פסק ההלכה "שטחים תמורת שלום" אינו תקף כלל לרגל המצב הנוכחי. אני התכוונתי אך ורק לשלום אמת... אולם עתה, עינינו רואות וכלות כי אדרבה מסירת שטחים מארצנו הקדושה גורמת לסכנת נפשות. לא לשלום כזה ייחלנו ולא לנער הזה התפללנו..."[85].
  • שלל את דעת המחייבים לגמור הלל בברכה ביום העצמאות[86]. בין השאר נימק את עמדתו: "הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה", אך הוסיף "ומ"מ נראה לענ"ד שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפילת י"ח אין למחות בידם" (יביע אומר חלק ו' או"ח סימן מא).
  • ב-24 במרץ 2008 אשרה הכנסת חוק הקובע כי מוות מוחי הוא מוות לכל דבר. מפלגת ש"ס תמכה בחוק, לאור הוראת הרב יוסף. הרב יוסף שלום אלישיב, מנהיגו הרוחני של הפלג הליטאי פסק שרק מוות לבבי נחשב כמוות, ולאור זאת הצביעו אנשי יהדות התורה נגד ההחלטה. עם זאת, בעקבות הביקורת הליטאית הודיע הרב יוסף שלא יעודד תרומת איברים‏[87] וקרא שלא לחתום על כרטיס אדי. הוא חזר על עמדתו משנת תשכ"ז שאין להשתיל איברים אלא בשל פיקוח נפש מידי ולאחר אישור של גדולי הדור‏[88].
  • בשבט תשע"א פסק כי הגיורים הנערכים בצה"ל תקפים לפי ההלכה.‏‏‏[89] בתגובה פורסמה בשלשת העיתונים היומיים החרדיים מתקפה של רבנים בטענה שפסיקה זו מחריבה את העם היהודי ותגרום להתבוללות‏‏‏[90]. לאחר שפורסמו מודעות רחוב מטעם העדה החרדית והרב אלישיב לעצרת מחאה ומעמד קריעה על הפסיקה, חתם הרב יוסף על מכתב של הרבנים שלום כהן, ראובן אלבז ומשה צדקה המבהיר כי התכוון להכשיר רק את מי שקיבלו על עצמם שמירת מצוות‏[91].
  • זמן כניסת שבת בירושלים - התנגד לקבלת הנוהג של זמן כניסת שבת 40 דקות קודם לשקיעת החמה בירושלים, ודעתו היא כי זו תקנה של הרבנים האשכנזים בירושלים, אך הרבנים הספרדיים קבעו את זמן כניסת השבת כ־20 דקות לפני שקיעת החמה, בדומה לנהוג ברוב חלקי ארץ ישראל‏[92].
  • בשנת 2011 פסק שאין להתיר פיטום אווזים עקב צער בעלי חיים ובעיות כשרות, ושראוי שלא לאכול כבד אווז[93].
  • בשנת 2012 פסק, יחד עם הרב שלמה משה עמאר, כי האינטרנט מסוכן ואסור לשימוש, אך מותר להשתמש בו בזהירות (דרך אינטרנט כשר) לצורכי פרנסה‏[94].

יחסו למדינת ישראל ולאזרחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרב יוסף היה יחס אמביוולנטי בנוגע לראיית הציונות כ"אתחלתא דגאולה"‏[95]. בפסיקה מפורסמת בנוגע לאמירת הלל ביום העצמאות הוא טען שאירע נס לעם ישראל, אך מאחר שהנס לא כלל את כל העם היהודי אלא רק את אלה שישבו בארץ ישראל, אין לומר הלל עם ברכה. טענה נוספת של הרב יוסף היא שעל הנס להיות מחוץ לטבע (כמו, למשל, קריעת ים סוף), ומאחר שמלחמות ישראל אינן מחוץ לטבע, שכן אלה טבען של מלחמות, שמנצחים בהם לפעמים, אין לקבוע הלל עם ברכה. בתשובתו הוא אינו מתנגד לקביעה שמדינת ישראל היא "אתחלתא דגאולה", אלא סבור שאנו בתחילת הדרך לגאולה ולנחלה, ולכן אין לחייב לגמור הלל עם ברכה. הרב יוסף פוסק, אם כך, "שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפילת י"ח אין למחות בידם"‏[96]. עמדה זו ניצבת, בקווים כלליים, בין עמדת הציונים הדתיים המחייבים אמירת הלל, ובין עמדת החרדים שבכלל אינם אומרים הלל.

לאחר שש"ס הואשמה באנטי-ציונות, השיב הרב יוסף בראיון עיתונאי:

"אלה סתם באו לנגח. מה זה אנטי-ציוני? זה הבל הבלים זה מושג שהם בדו מלבם. אני הרי שימשתי עשר שנים רב ראשי - תפקיד ממלכתי בכיר במדינה. במה אנו לא ציונים? אנו מתפללים על ציון, על ירושלים ועל תושביה, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהן. מה זה ציונים? לפי המושגים שלנו, ציוני הוא אדם האוהב את ציון ומיישם את המצווה של יישוב הארץ. תמיד אני מטיף בחו"ל לעלייה, במה הם יותר ציונים מאיתנו?"[97].

בני ישיבות ושירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף סבור שלמלחמות ישראל יש תוקף של "מלחמת מצווה"‏[98]. עם זאת, הוא אינו סבור שבחורי ישיבות צריכים להתגייס לצבא והוא מדריך את שומעי לקחו להישאר ללמוד בישיבה. הוא השמיע בפומבי ביקורת נוקבת ביחס להצעה לגייס בחורי ישיבות לתקופה קצרה. עם זאת, בשיחות אישיות הוא מברך על גיוס בחורים שלא הצליחו בלימודם לנח"ל החרדי‏[99]. בשיעור בינואר 2013 אמר שאם יהיה צורך בכך - יש לרדת מישראל כדי למנוע גיוס בחורי ישיבות‏[100].

נכדו של הרב יוסף הצביע על יחסו החיובי של סבו לחיילי צה"ל, בכך שבכל פתיחת ההיכל הרב עושה "מי שבירך" לחיילי צה"ל‏[101] בנו של הרב יוסף, הרב אברהם יוסף, שירת בצה"ל כרב צבאי במשך כ-13 שנה.

יחסו לחילונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף כינה את דורו "דור החופש והדרור", דהיינו דור שרבים מאנשיו אינם רואים עצמם מחויבים להלכה ולסמכות הרבנית. במציאות זו ערך הרב יוסף הבחנה בין חילונים להכעיס, לבין "חילונים" שראה, למשל, במצרים, אשר לצד מחויבות פרקטית חלשה או לא מלאה, הייתה להם אמונה חזקה באלוהים ובחוקי התורה:

וידעתי בבירור בהיותי במצרים, כי הרבה מן האנשים הללו (העובדים בשבת לצורך פרנסתם), בצאתם מן העבודה, נזהרים שלא לחלל שבת, וכן אינם מעשנים בשבת וכיוצא בזה. וחלק מהם מתפללים בשבת במניין הראשון כדי להגיע למקום עבודתם בזמן, ובמסתרים תבכה נפשם על שהם מוכרחים לחלל שבת לצורך פרנסה‏[102].

את ה"מסורתיים" מבקש הרב יוסף לקרב, כל זאת, בין השאר, בעזרת פסיקה מקילה. למשל, בפסיקתו כי מחללי שבת אינם בחזקת מומרים לכל התורה, דהיינו אינם בחזקת גוי, ולכן אם נגעו ביין אינם פוסלים אותו‏[103], בניגוד לדעת פוסקים חרדים אחרים.

התייחס בשלילה לחילונים נעדרי אמונה לחלוטין. עוד אמר: "מי שחושב מחשבות אוון על בחורי הישיבות וקורא אותם פרזיטים, הוא מנוול, אפיקורוס... מותר להרוג אותו"[104].

לעתים התבטא הרב גם כנגד לבוש לא צנוע בקרב החילונים. בשו"ת יביע אומר, אף העלה את הסברה שלפיה חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים נהרגו בשל עוונותיהן של בנות הלובשות חצאיות קצרות. וכך אמר: "ראיתי לנכון להסביר בקצרה חומרת הדברים בלבישת חצאיות קצרות כאלה, כי מלבד המכשלה הגדולה שנגרמת לאנשים המסתכלים בבנות הלובשות חצאיות קצרות בגילוי שוק וירך, ובהכרח מלבוש שחץ זה מושך תשומת לב, ועין רואה והלב חומד, ומגרות יצר הרע באנשים, ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא... הנה בעוונותינו הרבים אלפי בחורים של צה"ל נהרגו במערכה של מלחמת יוהכ"פ האחרונה, הי"ד, ומי יודע אם לא בעון החמור הזה" (שו"ת יביע אומר, חלק ו', יו"ד, סימן י"ד).

היחס למערכת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יוסף התנגד להליכה לבתי המשפט הישראלים, מאחר שאינם דנים על פי דין תורה. התנגדותו תואמת את עמדת הרבנות החרדית בישראל וגם זו של חלק מרבני הציונות הדתית (דוגמת הרב הרצוג והרב יעקב אריאל) הרואה בהליכה למערכת המשפט הישראלית איסור מדאורייתא. הרב יוסף כתב:

""ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון היא לבתי המשפט החילוניים והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור על פי דין תורתנו הקדושה - התובע את חבירו בבתי משפט שלהם גדול עוונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם והטור והשולחן ערוך, שכל הדן בערכאות [בתי משפט] שלהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו"" (שו"ת יחוה דעת חלק ד' סימן ס"ה)

הרב יוסף נמצא בקרב המחנה הרבני המתון בהחילו על המקרה הישראלי את הכלל דינא דמלכותא דינא, ומכאן שאסור להעלים מס וכיוצא בזה. אך בעניינים שבין אדם לחברו הוא אינו מתיר לפסוק בניגוד לדיני התורה.

בפברואר 1999 התבטא הרב יוסף נגד בית המשפט העליון:

"אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם, בשבילם ברא את כל הייסורים שבעולם. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שיפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? ילד שלנו בן 8-7 שנה יודע ללמוד יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם, מי עשה אותם שופטים, אלא שר המשפטים, צר ואויב הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים רשעים כאלה. כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו‏[105]"

בעקבות התבטאות זו עתרה התנועה למען איכות השלטון בישראל לבג"ץ, בתביעה שיורה להעמיד לדין את הרב יוסף. בג"ץ דחה את העתירה‏[106] בהסתמכו על עקרון חופש הביטוי, אך מתח ביקורת על דבריו של הרב יוסף. הנשיא אהרן ברק כתב בפסק דינו:

"דבריו של הרב עובדיה יוסף, קשים הם. תוכנם של הדברים פוגע. הוא פוגע במעמדו של הרב עובדיה יוסף עצמו. הוא פוגע באמון ציבור תומכיו בבית המשפט. לא כך מתבטא גדול בתורה ומנהיג פוליטי. לא זהו המסר שדיין לשעבר - המבין והיודע את מורכבותו של התפקיד השיפוטי - צריך להעביר לקהל המתדיינים"

באוגוסט 2009, בעקבות הרשעתו של השר שלמה בניזרי, תקף הרב יוסף את שופטיו של בניזרי, ואמר "צר לנו מאוד על משפט העוול שנעשה לידידנו רב הפעלים, שעוסק בכל ימיו בלהרביץ תורה ולהאדירה. אוי לנו שיש לנו בית משפט מעוות כזה. אין להם לא דת, לא דין, לא מאמינים בשום דבר"[107].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחיו, נעים ואליהו עובדיה, היו חברים באצ"ל.
ב-1944 נישא למרגלית (ה'תרפ"ז-1927 - י"ט באב תשנ"ד, 27 ביולי 1994), לבית פטאל. נולדה בחאלב, סוריה. לאחר פטירתה, הוקמו בתי ספר וסמינר "בית מרגלית" על שמה, ברשת מעיין החינוך התורני.

ילדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב עובדיה משתתף בטקס הכתרת בנו, הרב יצחק יוסף לראשון ציון בתשרי תשע"ד, כחודש לפני פטירתו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כף החיים - הרב יוסף השלים את כתיבת הספר (חלק יורה דעה) על פי בקשת משפחתו של המחבר, הרב יעקב חיים סופר.
  • משא עובדיה - ספר שנערך ויצא לאור על ידי מוסד הרב קוק. הספר מכיל את נאומיו של הרב שנאמרו במשך ארבעים וחמש שנה, בכנסים שהיו במוסד הרב קוק.
  • פיתוחי חותם - ספר מפתחות על פי סדר השו"ע לכל ספרי הרב עובדיה יוסף שנתחבר על ידי בית המדרש הספרדי בניו יורק, כעת יצאו שני ספרים, אחד הלכות שבת ואחד הלכות איסור והיתר.
  • מעין אומר - סדרת ספרים ובהם תשובות קצרות לשאלות בעל פה. נכתבו על ידי מזכירו האישי במשך 22 שנה, הרב יהודה נקי, 13 כרכים

ספרים שנערכו על פי פסקיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ילקוט יוסף פסקי דינים - הכרך הראשון של סדרת הספרים ילקוט יוסף שחיבר בנו הרב יצחק יוסף (לימים הרב הראשי לישראל) מסכם הלכות מספרי אביו. לאחר כרך זה יצאו לאור עוד למעלה משלושים כרכים של "ילקוט יוסף", בהם מביא המחבר רבים מפסקי אביו.

בנו של הרב עובדיה, הרב דוד יוסף, הקים מכון להוצאת ספרי הלכה על פי פסקי אביו, כשהוא עורכם הראשי. במכון יצאו:

  • הלכה ברורה - כעין משנה ברורה, י"ג כרכים
  • תורת המועדים - אוצר הלכות ומנהגי מועדי ישראל, ה' כרכים
  • ציונים והערות- על דברי הרמב"ם בשו"ת "פאר הדור"
  • תורת הטהרה - הלכות טהרת המשפחה לפי פסקי אביו מספר טהרת הבית.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרות שירים נכתבו על הרב יוסף. דמותו עמדה במרכז תעמולת הבחירות של מפלגת ש"ס וברבים מזמריריה. בחוליו האחרון כתבו והלחינו מעריציו מספר שירים העוסקים במצבו, בהם "חיים עובדיה יוסף" מאת בני אלבז, "שר התורה שר ישראל" מאת אבישי ואיציק אשל. לאחר פטירתו הוציא אבי בן ישראל את השיר "מי יורה לנו דעה", בריו חקשור את השיר "נפלה עטרת ראשנו" ושמואל יונה את השיר "הנשמה"‏[108].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יואב פלד (עורך), ש"ס - אתגר הישראליות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001
  • רונן קדם ושאול מייזליש, הרב עובדיה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002
  • ניצן חן ואנשיל פפר, מרן - עובדיה יוסף, הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2004
  • צבי אלוש ויוסי אליטוב, בן פורת יוסף - חייו, משנתו ומהלכיו הפוליטיים של הרב עובדיה יוסף, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2004
  • בנימין לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005
  • אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, הוצאת עם עובד, 2006
  • אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007
  • חיים שמעון רביע, מלך ביופיו, הוצאת מכון ממלכת המזרח ביתר עילית, תשס"ט
  • מעדני המלך, חלק א' סיפורים מקורות חייו בלשון שסיפרם בשיעוריו, תשע"א. חלק ב' השקפה מוסר והלכות לנשים, מתוך שיחותיו. חלק ג' מוסר, והדרכה ללומדי תורה, תשע"ג.
  • משה סופר, המנהיג, פרקי מופת - תרפ"א-תשע"ד ביוגרפיה מלווה בתמונות, מסמכים ויומנים אישיים, שני כרכים, תשע"ב-תשע"ד
  • הרב יעקב ששון (נכדו), אביר הרועים, ביוגרפיה מקיפה וניתוח השקפתו של הרב, הוצאה עצמית, 2012; חלק שני: "כתוב חזון" בהוצאת מאור ישראל, ירושלים 2014
  • הרב יעקב צדקה, פוסק הדור - פרקי חיים וסיפורים בתוספת תמונות וקטעי עיתונות, עמותת 'קול יהודה', תשע"ב
  • חיים שיין, הרב עובדיה יוסף והנשיא אהרן ברק - מדינת היהודים שלב הסיכומים, שערי משפט, 2006
  • אליהו שטרית (משמשו של הרב יוסף), רבנו, 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודותיו

כתבות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרסי ישראל - תש"ל, באתר משרד החינוך
  2. ^ מרבית יהודי עיראק נקראו בשמם ובשם אביהם ללא המילה "בן". מסורת זו לא נמשכה בארץ ישראל, כך ששם האב הפך לשם המשפחה. שם משפחת אביו היה לכן עובדיה, וזה גם היה שם משפחת האישה והילדים. אחיו של הרב עובדיה יוסף, למשל, נקרא נעים עובדיה. שמו הפרטי של הרב הוא "עובדיה יוסף". ראו על כך: אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 52; הרב יצחק יוסף, אנציקלופדיה תלמודית, כרך ל' עמוד 1
  3. ^ "הרב עובדיה שלא הכרתם" - עדינה בר שלום, בראיון לאתר כדורינט
  4. ^ מקורות אחדים מציינים שעלה ב-1923, בהיותו בן 3. ראו: נרי הורוביץ. 2006. הרב עובדיה יוסף - השנים המעצבות, בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב: הוצאת עם עובד. וכן: רונן קדם ושאול מייזליש, הרב עובדיה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002.
  5. ^ בפתיחה כתב: "בהיות שהייתי בן תשע שנים השמעתי לרב הגאון הגדול מעוז ומגדול כבוד קדושת שם תפארתו ר' שלמה עבו שליט"א ולרב הגאון ר' עמרם בלוי את המשניות של מסכת שבת, פסחים, אבות, סוכה, מכות, וגם גמרא מסכת בבא מציעא פרק שניים אוחזין בטלית, ופרק אלו מציאות והמפקיד והזהב - בעל פה, לכן נתנו לי הספר הזה במתנה כדי ללמוד בו ואנוכי הדל העירותי כאשר השיגה ידי". מובא אצל בנימין לאו, 'ממרן עד מרן'.
  6. ^ בחיבור נוסף שכתב באותה שנה הוא חתם עבדי' יוסף בן יעקב יצ"ו, יבי"ע אומר. יבי"ע הם ראשי התיבות של שמות במהופך, ו"יביע אומר" הוא שמה של יצירתו ההלכתית המרכזית (מתוך הפסוק "יום ליום יביע אומר").
  7. ^ מסופר שהוא נאלץ לעזוב את הישיבה כדי לעזור לאביו בחנות המכולת. הרב עטייה (ועל פי גרסה אחרת: תלמידים ששלח) הגיע למכולת וביקש מאביו שיחזירו לישיבה בשל כוח הלימוד שלו. ראו: בנימין לאו ממרן עד מרן, ולגרסה אחרת, ניצן חן ואנשיל פפר, מרן - עובדיה יוסף, הביוגרפיה
  8. ^ בני לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005. לגרסה המקדימה את התחלת מתן השיעורים מגיל 16, ראו: נרי הורוביץ. 2006. הרב עובדיה יוסף - השנים המעצבות, בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב: הוצאת עם עובד
  9. ^ אבישי בן חיים, סופשבוע, 29 בדצמבר 2007
  10. ^ בני לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005
  11. ^ פטאל, שהיה איש מיוחס, לא היה מאושר בתחילה משידוך זה, מאחר שמשפחתו של הרב יוסף הייתה ענייה ולא מיוחסת, אבל לבסוף התרצה
  12. ^ נרי הורוביץ. 2006. הרב עובדיה יוסף - השנים המעצבות, בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב: הוצאת עם עובד
  13. ^ קימי קפלן, 2006. החרדיות המזרחית והדת העממית: שני מקרי מבחן בתוך אביעזר רביצקי (עורך) ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, הוצאת עם עובד, 2006, הערה 24.
  14. ^ מרן: עובדיה יוסף, הביוגרפיה, עמודים 101 - 102
  15. ^ במכתב שמופיע בהקדמה לכרך ב' של יביע אומר, כתב הרב שלמה זלמן אוירבך על הרב יוסף: "אחד מגדולי התורה שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים", זאת כשהרב יוסף באמצע שנות השלושים לחייו.
  16. ^ ראו סרט מארכיון המדינה: http://www.youtube.com/watch?v=BUSIooCGaC0&feature=c4-overview&list=UUyeZ3LVU_0ZIP-Pj_xFDDbQ
  17. ^ 'הפרדס', כסלו תשל"ג, עמוד 28
  18. ^ בנימין לאו, ממרן עד מרן מתאר זאת כך: "הדימוי הקרוב ביותר לטיב היחסים בין שני אישים אלו הוא יחסי שאול ודוד: תערובת של קרבה גדולה עם קנאה שמביאה לשנאה".
  19. ^ יביע אומר חלק ח, אבן העזר סימן י"ב; מכתב שפורסם אצל: מיכאל קורינאלדי, המעמד האישי של הקראים, ירושלים תשמ"ד, עמוד 139; הובא גם אצל: בני לאו, 'על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה', בתוך: מרדכי בר-און (עורך), אתגר הריבונות, ירושלים 1999, עמוד 226
  20. ^ יאיר אטינגרהקרב שאחרי שביתת הנשק ביום כיפור, באתר הארץ, 5 במאי 2014.
  21. ^ שמות שניים מספריו החשובים של הרב יוסף לקוחים מתהילים, יט', ג': "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת".
  22. ^ אביעזר רביצקי, 2006. מבוא, בתוך אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, תל אביב: הוצאת עם עובד, עמוד 12
  23. ^ הרב עובדיה: כל ההתבטאויות, באתר ynet‏, 15 ביוני 2000
  24. ^ אפרת פורשר ואבישי בן-חיים, "הרב עובדיה יוסף רק ייחל למותו של שרון", באתר nrg מעריב, 9 במרץ 2005
  25. ^ ענת רואה, היועץ תקף את דברי הרב עובדיה על השואה, באתר ynet‏, 6 בספטמבר 2000
  26. ^ אמנון מרנדה, סערת עובדיה: "חיילים נהרגו כי לא שמרו מצוות", באתר ynet‏, 27 באוגוסט 2007
  27. ^ אילן מרסיאנו, "ההוריקן – עונש לבוש על שתמך בהתנתקות", באתר ynet‏, 7 בספטמבר 2005
  28. ^ ריקי רט, "לש"ס יש מנהיגה - קוראים לה יהודית יוסף", באתר nrg‏, 9 באוקטובר 2013
  29. ^ http://www.kikarhashabat.co.il/הרב-חיים-עובדיה-יוסף-בן-גורגיה.html
  30. ^ http://news.walla.co.il/?w=/90/2680496 ידיעה על פטירתו של הרב עובדיה יוסף באתר וואלה
  31. ^ הרב עובדיה יוסף הובא למנוחות: "המנהיג הסתלק, אך מורשתו חיה" חדשות 2, 7 באוקטובר 2013
  32. ^ הרב דוד יוסף צורף למועצת החכמים של ש"ס, באתר כיכר השבת, 13 באוקטובר 2013
  33. ^ 33.0 33.1 אבישי בן חיים, אין עוד מלבדו, באתר nrg‏, 29 בדצמבר 2007
  34. ^ מוטי לוי, גיורי צה"ל: האשכנזים נגד הספרדים, באתר וואלה!, 18 בפברואר 2011
  35. ^ אבישי בן חייםמתיחות בגזרת הרב עובדיה והרב אליהו, באתר nrg‏, 15/4/2007
  36. ^ מקור: הקלטת אודיו שפורסמה ביוטיוב על ידי אנונימי
  37. ^ בפני משלחת רבני חב"ד, ב-28 במרץ 2012, ראו וידאו מהפגישה
  38. ^ הרב שלום וולפא, שמן ששון מחבריך חלק שני, עמוד 176 - 180
  39. ^ יחווה דעת, חלק שישי, סימן ט"ז
  40. ^ תשל"א, עמוד ר"ז
  41. ^ שו"ת יביע אומר חלק ה - אורח חיים סימן לז: "... והגאון ר' בנימין מרדכי נבון ז"ל... כתב וז"ל: שאע"פ שיש לבני גלות אשכנז פעה"ק ירושלים ת"ו בית דין קבוע בפ"ע, וקהלה קבועה בפ"ע, חייבים לעשות כאן כמנהג בני עדות הספרדים... גם בנ"ד דינא הכי, שאף שבזמן הרב גנת ורדים היה להם קהל בפ"ע וב"ד בפ"ע, הרי אחר כך מרוב החובות ועלילות הגוים ברחו כולם ולא נשאר עד אחד מבני אשכנז, ואפילו כשהיה בא אחד להשתטח על קברי הצדיקים היה בא בהחבא ובאישון לילה מפני רשעת הגוים. ויותר ממאה שנה עברו שלא דרכה רגל אשכנזי פעה"ק ירושלים, עד שמקרוב בא הרב המופלא ר' מענדל אשכנזי מתלמידי הגר"א מווילנא ז"ל, והוא היה הראשון שבא לדור פעה"ק ואחריו באו מעט מעט עד שנעשו לקהל גדול, ה' עליהם יחיו, ואעפ"כ כי יהיה להם דבר למשפט באים לפני דייני העיר הספרדים, אלא שזה שנתיים ימים שרבתה המחלוקת בעוה"ר, והושיבו ב"ד מעדת האשכנזים, וא"כ מאן נימא לן דבכה"ג מותרים לשנות ממנהגי הספרדים שפוסקים עפ"ד מרן ז"ל. וכמ"ש מהרשד"ם הנ"ל. ע"כ".
  42. ^ רצון ערוסי, התנגשות הדינים בפסיקת ההלכה הבינעדתית בישראל, עבודה לשם תואר דוקטור בפילוספיה, בר-אילן תשמ"ז
  43. ^ שהרי מסורות ספרדיות ואשכנזיות שהביאו אתם העולים לארץ ישראל שואפות לדחות את המסורות ה"ילידיות", במעין "קולוניאליזם הלכתי"
  44. ^ צבי זוהר. "להחזיר עטרה ליושנה" - חזונו של הרב עובדיה, בתוך יואב פלד (עורך), ש"ס אתגר הישראליות, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2001, עמוד 199
  45. ^ צבי זוהר, האירו פני המזרח, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"א, עמוד 351
  46. ^ צבי זוהר. "להחזיר עטרה ליושנה" - חזונו של הרב עובדיה, שם, עמוד 209
  47. ^ ביקורת: יצחק בצלאל, ‏חכמי המזרח בפנים מאירות, קתדרה 108, יולי 2003, עמ' 192
  48. ^ בני לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005
  49. ^ אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007. עמוד 49
  50. ^ אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007. עמוד 50
  51. ^ בנימין לאו, 2003, תמורות בעולם ההלכה הספרדי, בתוך חרדים ישראלים - השתלבות בלא טמיעה?, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד: ירושלים, עמוד 11 - 30
  52. ^ "עיקר מצוַת טלית קטן ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות". שולחן-ערוך, אורח-חיים, ח', י"א
  53. ^ "מנהגינו שגם הציציות מכוסות תחת הבגדים. וכן נהגו גדולי הדורות הספרדים". ילקוט יוסף, קיצוש"ע, או"ח, ח', מ"ב
  54. ^ שולחן-ערוך, אורח חיים, כ"ה, י"א
  55. ^ ילקוט-יוסף קיצוש"ע או"ח, כ"ה, ע"ו
  56. ^ אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמוד 91
  57. ^ צבי זוהר, תשס"א, האירו פני המזרח, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמוד 343
  58. ^ בני לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, עמוד 94
  59. ^ אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007. וראו גם: פישר, שלמה וצבי בקרמן (2001), "כנסייה" או "כת"? בתוך: פלד, יואב (עורך), ש"ס אתגר הישראליות, תל אביב: ידיעות אחרונות, עמ' 321 - 342
  60. ^ יביע אומר, ג', יו"ד י"ט‏. העניין נידון באריכות גם בילקוט יוסף - שביעית, תש"ס, עמ' תרל"ט.
  61. ^ [1]
  62. ^ אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 95
  63. ^ יביע אומר, ד, יו"ד ז‏
  64. ^ יביע אומר, ו, יו"ד ג
  65. ^ יביע אומר, ו', יו"ד יד
  66. ^ יביע אומר, ב' יו"ד יג
  67. ^ יביע אומר, ז או"ח טו
  68. ^ 1. יחוה דעת, ב, טז
  69. ^ אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמוד 110-114
  70. ^ בנימין לאו, אורתודוקסיה ליטאית בגוון מזרחי בתוך שלמון יוסף, אביעזר רביצקי ואדם פרזיגר (עורכים) אורתודוקסייה יהודית - היבטים חדשים. הוצאת מגנס: ירושלים. עמוד 518 - 519
  71. ^ ‏יביע אומר, חלק ב' אורח חיים סימן כה
  72. ^ בני לאו, ממרן עד מרן, עמוד 322, 324, 370
  73. ^ שו"ת "מעין אומר" חלק א' עמוד רכ"א
  74. ^ אבישי בן חיים, הרב עובדיה נגד הרבי נחמן, באתר ynet‏, 17.10.00
  75. ^ ‫הרב עובדיה יוסף מבהיר: אני לא נגד רבי נחמן מברסלב חלילה!‬‎ - YouTube
  76. ^ http://video.yahadoot.com/8971
  77. ^ יביע אומר חלק ח, אבן העזר סימן י"ב; מכתב שפורסם אצל: מיכאל קורינאלדי, המעמד האישי של הקראים, ירושלים תשמ"ד, עמוד 139; הובא גם אצל: בני לאו, 'על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה', בתוך: מרדכי בר-און (עורך), אתגר הריבונות, ירושלים 1999, עמוד 226, מעין אומר ח"ח אישות סימן ב
  78. ^ דבריו של הרב יוסף בתוך: אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמוד 157
  79. ^ הרב אליהו בירנבוים, חיבוק הלכתי לאחים כי העור, באתר דעת
  80. ^ מנחם ולדמן, דעת חכמי ישראל על יהודי אתיופיה,‏ תחומין, כרך ד', (תשמ"ג) 1983
  81. ^ איינאו פרדה סנבטומבצע משה, באתר הארץ, 7 במרץ 2006
    הרב עובדיה יוסף ז"ל והכרתו ביהודי אתיופיה, באתר "ישראל - הסיפור המתועד" של ארכיון המדינה
  82. ^ יביע אומר, חלק ד' אבן העזר סימן ג'. זאת בניגוד לפוסקים אחרים, הסוברים שאין קשר בין פסיקת מהר"ם אלשקר ובין היתר זה
  83. ^ יביע אומר חלק ה, אה"ע ה במילואים;ביחס למנהג גור; באתר נענע10
  84. ^ "מסירת שטחים מא"י במקום פיקוח נפש", תחומין, י (תשמ"ט) עמוד 47-34; משנתו המדינית של הרב עובדיה יוסף", אנשיל פפר וניצן חן, הוצאת כתר‏
  85. ^ עזרי אור, מאמר אורח, הרב עובדיה דווקא כן התנגד להחזרת שטחים, באתר וואלה!, 8 באוקטובר 2013
  86. ^ יביע אומר, ו או"ח מא‏
  87. ^ יאיר אטינגרמת הרב עובדיה יוסף, מהפוסקים החשובים בדורות האחרונים, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2013
  88. ^ באתר "הלכה יומית"
  89. ^ קובי נחשוני, הרב עובדיה יוסף אישר את גיורי צה"ל, באתר ynet‏, 14.01.11
  90. ^ קובי נחשוני, הליטאים: "בצה"ל מלמדים כפירה ולא מצוות", באתר ynet‏, 16.01.11
  91. ^ [2]
  92. ^ זמן הדלקת נרות שבת, אתר הלכה יומית
  93. ^ יהודה שלזינגר, ‏הרב עובדיה: אסור לאכול כבד אווז, באתר "ישראל היום", 25 במרץ 2011
  94. ^ קובי נחשוני, הרב עובדיה: חובה מהתורה להתנתק מהאינטרנט, באתר ynet‏, 26 בינואר 2012
  95. ^ בני לאו, היחס למדינת ישראל ולאזרחיה בכתבי הרב עובדיה יוסף, בתוך אביעזר רביצקי (עורך) ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים. עם עובד: תל אביב. עמוד 284 - 326
  96. ^ יביע אומר, ו' או"ח מ"א
  97. ^ מתוך מעריב, 6 בדצמבר 1992. הובא אצל: רוני באום-בנאי, 2001, תנועה חרדית-ציונית? בתוך יואב פלד (עורך), ש"ס אתגר הישראליות, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, עמוד 212 - 213
  98. ^ למשל יחווה דעת, ב יד
  99. ^ בני לאו, היחס למדינת ישראל ולאזרחיה בכתבי הרב עובדיה יוסף, בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ש"ס: היבטים תרבותיים ורעיוניים, עמוד 301-298
  100. ^ הרב עובדיה: "אם נגויס נרד מהארץ", "חדשות 2", 7 בינואר 2013
  101. ^ אתר "הלכה יומית"
  102. ^ יביע אומר, יו"ד סימן י"א, עמוד קצ"ז
  103. ^ יביע אומר, א' יו"ד א'
  104. ^ נחמיה שטרסלר, כן. פרזיטים, באתר הארץ
  105. ^ http://www.news1.co.il/Archive/001-D-338074-00.html
  106. ^ פסק דין בג"ץ 3087/99
  107. ^ רונן מדזיני, הרב עובדיה יוסף: השופטים של בניזרי - כופרים, באתר ynet‏, 19 באוגוסט 2009
  108. ^ זוכרים את הרב עובדיה יוסף בשירים, מאקו. שירי הרב עובדיה: משדר מיוחד, כיכר השבת.


הראשונים לציון

משה גלנטימשה בן שלמה אבן חביבאברהם בן דוד יצחקיבנימין הכהן מעליאליעזר נחוםניסים חיים משה מזרחיישראל יעקב אלגאזירפאל בן רבי שמואל מיוחסחיים רפאל בן אשררפאל משה בולהיום-טוב אלגאזימשה יוסף מרדכי מיוחסמרדכי הלוייעקב משה עייאשיעקב קוראלרפאל יוסף חזןיום טוב דאנוןשלמה משה סוזיןיונה משה נבוןיהודה נבוןחיים אברהם גאגיןיצחק קוב'וחיים נסים אבולעפיהחיים דוד חזןאברהם אשכנזירפאל מאיר פאניז'יליעקב שאול אלישריעקב מאיראליהו משה פאניז'ילנחמן בטיטומשה יהודה בן רבי יוסף פרנקונסים יהודה דנוןחיים משה אלישריעקב מאירבן-ציון מאיר חי עוזיאליצחק נסיםעובדיה יוסףמרדכי אליהואליהו בקשי דורוןשלמה עמאריצחק יוסף