עובדיה ספורנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468 (ה'רל"ח)-1473 (ה'רמ"ג) - נפטר לאחר 1550( ה'ש"י)) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה, למספר ספרי מקרא נוספים (בהם שיר השירים וקוהלת) ופירוש לפרקי אבות. פירושיו מבוססים על הפשט ולשונו קצרה ובהירה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספורנו נולד בעיר צ'זנה, אביו, ר' יעקב ספורנו, נזכר בתשובות המהרי"ק. בנוסף ללימודי דת למד ספורנו גם לימודים כלליים ובכללם פילוסופיה, מתמטיקה, בלשנות ורפואה. הוא שלט בלטינית ובערבית אך עיקר עניינו היה בעברית, עבורה חיבר ספר דקדוק לבקשת מושל Tossignano והיה מורהו לעברית של ההומניסט יוהנס רויכלין בעת ביקורו באיטליה (1498 - 1500).

ב-1524 הוא נזכר כאחד מראשי "קהל רומא" שנפגשו עם דוד הראובני. אך נאלץ לנדוד בין ערי איטליה עד שהתיישב בבולוניה עם אחיו חננאל. בבולוניה יסד בית דפוס עברי ושימש כרופא. בבולוניה הגיע לשיא פרסומו וענה לשאלות חכמים מכל רחבי איטליה כולל מפרארה הסמוכה שהייתה ידועה בחכמיה. שמו הגיע עד חצר אנרי השני, מלך צרפת, לו הקדיש את ספרו הפילוסופי "אור עמים" ושלח לו את פירושו לספר קהלת.

השקפתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ישראל והעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספורנו הוא מפרש עממי, לא אליטיסטי ומאמין ש"כולם זוכים לחיי העולם הבא כי כל אחד יצדק באיזה חלק מהתורה והמצוות" (פירושו לפרקי אבות, ו' י"א), בניגוד בולט לרמב"ם למשל. דעתו שהחכם הוא בעל ערך רק אם הוא בעל מעלה מוסרית, בלי קשר לחריפותו או בקיאותו, עוברת כחוט השני בכל הגותו[1]. החוכמה ועמדת המנהיגות הציבורית של התלמיד החכם לשיטתו היא זכות אך גם חובה שאחריות רבה בצידה: "חיוב הדור מוטל על נשיאו" (שמות י"ב י"ט). ייתכן שהדרישות המוסריות והביקורת שמותח ספורנו על נשיאי העם בנוגע לאחריותם לעדתם מושפעים מן המתיחות ששררה בקהילות איטליה בין פשוטי העם לבין מנהיגי הקהל (ה"תקיפים").

בהקדמה לפירושו לתורה מציג ספורנו את העמדה לפיה מטרת התורה היא להדריך את האדם באשר הוא אדם. רק משנכשל מין האדם, בחר אלוהים באומה הישראלית. ספורנו חוזר ומדגיש שהבחירה בישראל משמעותה אחריות, היא איננה זכות אלא חובה. בפירוש לשמות י"ט ה' ("וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ.") מציין ספורנו: "חסידי אומות העולם יקרים אצל ה' בלי ספק... חביב אדם שנברא בצלם... ובזה הודעת, שכל המין האנושי סגולה אצלך". תכלית ההיסטוריה היא לא ניצחון עם ישראל על העמים אלא הכרת העמים באמונת ישראל.

ספורנו ספג רדיפות אנטישמיות בעיר הולדתו וראה נכוחה שגם כאשר הגויים מיטיבים עם ישראל הם עושים זאת רק לשם תועלת ארצם הזקוקה לכשרון היהודי. מאידך, הוא נהנה ברומא מהנהגתם הנאורה של האפיפיורים לאו העשירי וקלמנס השביעי, שנתנו אמון ברופאים היהודים, התירו להדפיס את התלמוד והעניקו ליהודי רומא זכויות אזרחיות.

בניגוד לאחריות המוסרית הכללית אותה הוא תובע מן היהודי, ספורנו איננו מטיף להתערבות פעילה. היהודי לא אמור להיכנס בריב בין גויים ו"ליישר אורחותם בתוכחות מוסר" (פירושו לשמות ב' י"ז) אלא הוא מחויב להציג דוגמה אישית נעלה ומוסרית, לשמור את החוקים ולשאת ולתת ביושר גם עם נוכרים רמאים[2].

יחסו להשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הפירוש למקרא, ספורנו כותב לעם ולא למשכילים ומטרתו לחנך, לא להרשים משכילים אחרים בידיעותיו המדעיות או להתפלמס עמם. על אף שלמד והשכיל, אין ספורנו מעודד את ההשכלה הכללית לציבור הרחב. הדיון הנרחב ביותר בנושא מצוי בפירושו לפרקי אבות. בפירוש למשנה "דע מה שתשיב לאפיקורוס" הוא כותב: "הנה בשקידת תלמוד תורה בלבד ולא בזולת זה תמצא בה תשובה מספקת לכופרים." (פרקי אבות ב' י"ט) ובפירוש למשנה "הפוך בה והפוך בה" הוא כותב: "הפוך בתורה להבין ולהביט נפלאות ממנה ולא תצטרך לספרי פילוסופי האומות וחוקריהם" (ה' כ"ה).

שיטתו הרעיונית של הפירוש מוסברת על ידי ספורנו במילים הבאות:

Cquote2.svg

להבין ולהורות במופתים שכליים את מציאות האל יתברך. מזה החלק העיוני הוא להתבונן בדרכי טובו ורחמיו על כל מעשיו ובפרט על המין האנושי, אשר ברא בצלמו ובדמותו למען ישתדל המעיין בבחירתו להידמות לבוראו ככל האפשר.

Cquote3.svg
– סוף הפרק הראשון של המבוא לפירוש התורה

כלומר, הדרך השכלית, המחקרית, להגיע ולאשש את מציאות האל היא להתבונן במעשיו, להכיר בכך שהם טובים, מושלמים ורחומים ומכאן להגיע למסקנה השכלית שהאל קיים. מסע שכלי זה איננו נחלתם של חכמים בלבד, אלא הוא פתוח לכל.

השכלתו של ספורנו כרופא ניכרת בפירושיו, הוא מציין כי לשרה נעשה נס כפול, הן של לידה בגיל מבוגר והן של לידת בן זכר, "שלא כמנהג המולידות בעת זקנה שיולידו על פי רוב נקבה". כמו הוא מנסה להתאים את הכתוב על שחין מצרים עם הידוע לו על התפשטות מגפות בזמנו (שמות ט' ח'; דברים ז' ט"ו). כמו כן הוא מספק טעמים רפואיים להבנת דיני הזב בפרשת מצורע.

ספורנו קושר את הידיעות המדעיות לתיקון המידות, מושגים שהיו מוכרים למדע של זמנו מוסברים בדרך מדעית ומוסקות מהן מסקנות רציונליות לגבי משמעותן לאדם. ממושגים לא מוכרים למדע ("פלא בלתי טבעי") נעשה ניסיון ללמוד על דרך האלגוריה. כך למשל בפירושו לקשת בענן שנגלתה לנח בבראשית ט' י"ג הוא כותב "נלאו חכמי המחקר לתת טעם לסדר צבעי הקשת... תהיה אות לצדיקי הדור שדורם חייב... ויתפללו ויוכיחו וילמדו דעת את העם". מצד שני על מעשי החרטומים הוא פוסק שהם "אחיזת עיניים בלבד" (שמות ז' כ"ג).

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת חייו של עובדיה ספורנו על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף ולק, ר' עובדיה ספורנו, הפרשן ההומניסט מתוך: כיום אתמול, הוצאת ששר, אוניברסיטת בר-אילן ומכון ליאו בק, 1997. עמ' 193
  2. ^ יוסף ולק, ר' עובדיה ספורנו, הפרשן ההומניסט מתוך: כיום אתמול, הוצאת ששר, אוניברסיטת בר-אילן ומכון ליאו בק, 1997. עמ' 206