עוגן מתיחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שרטוט הדגמה
עוגן מתיחה מסוגנן בקלויסטר של קתדרלת סנט-טרופים בארל (צרפת)
עוגני מתיחה באבן ישראל

עוגן מתיחה הוא מרכיב בהנדסת מבנים, שנועד לחיזוק קירות מבנים לפני המצאת הבטון המזוין או לשם חיזוק קירות מבנה עתיק קיים ללא הריסתו.

קירות מבנה, שנבנו מקבילים זה לזה נוטים עם השנים וזעזועי קרקע שונים להתרחק זה מזה תוך תנועה איטית ביותר של "נפילה" כלפי חוץ, דבר שעלול להביא להתמוטטות המבנה. על מנת למנוע את התרחקות הקירות זה מזה הומצא עוגן המתיחה.

העוגן מורכב ממוט או כבל פלדה המושחל לאורך המבנה מצד לצד ובולט מחוץ לגבולות הקיר, משני צידי המבנה. בחלקים הבולטים מחוץ לקיר חרוטה הברגה. על ההברגות מבריגים אומי פלדה ו"מותחים" אותם באמצעים מכניים. כך נוצר לחץ חיצוני על הקיר המונע ממנו להתמוטט כלפי חוץ.

בעקבות רעידת האדמה של 1927 התגלה שבתים שנבנו בשיטה זו בירושלים לא התמוטטו, בעוד בתים שלא היו בנויים כך נסדקו ואף התמוטטו. לפיכך הגדירו השלטונות הבריטים בתקן הבנייה את השימוש בעוגני מתיחה.

אומי הפלדה החיצוניים נראים מן הרחוב, לפיכך החליטו אדריכלים להפוך אותם למרכיב קישוטי. כך ניתן לראות בשכונות נחלאות בעיקר, ובשכונות נוספות בירושלים אומים של עוגני מתיחה עגולים, מרובעים, בדוגמת פרפרים, ספירלות, צורות X, S, 8 ועוד.

עוגני מתיחה משמשים גם כיום לשימור מבנים‏‏, באופן שלא ישנה את חזותם.[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים תקופות וסגנונות - שכונות ומבני ציבור יהודיים מחוץ לחומות 1860 - 1914, ירושלים 1983

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ראו למשל יגאל גבזה‏, פריקים של שימור - דירה בשוק הפשפשים ביפו 18/07/2001