עוזי אורנן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עוזי אורנן
עוזיאל הלפרין
נולד ב-1923
Uzzi Ornan at home cropped.jpg
תרומות עיקריות
חקר העברית

עוזי אורנן (נולד ב-7 ביוני 1923) הוא בלשן, פרופסור ללשון ולעיבוד שפות טבעיות באוניברסיטה העברית ובטכניון וחבר באקדמיה ללשון העברית. ייסד את "הליגה למניעת כפייה דתית", פעיל למען הפרדת הדת מהמדינה בישראל ומזוהה עם התנועה הכנענית,[1] שאחיו, המשורר יונתן רטוש, הוא מייסדה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורנן נולד בירושלים כעוזיאל הלפרין, בן זקונים ליחיאל היילפרין, מחנך עברי ותומך של חיים ויצמן, ופנינה, גננת עברייה שהשתייכה לפועלי ציון. הוריו, שני אחיו ואחותו עלו ארצה בתחילת העלייה השלישית.

בנעוריו היה פעיל במחתרת האצ"ל. בשנת 1944 נתפס על ידי הבריטים והוגלה למחנות מעצר באריתריאה, בסודאן ובקניה, שבהם נכלא עד לפירוקם לאחר קום המדינה בשנת 1948.

במחנות המעצר לימד דקדוק עברי ובהמשך לכך פרסם את ספר הלימוד "דקדוק הפה והאוזן - ספר לימוד לדוברי עברית". לאחר שובו לארץ החל בלימודי לשון באוניברסיטה העברית, בשנת 1958 קיבל תואר מוסמך על עבודה שכותרתה "מלות היחס בשירתו של ח.נ. ביאליק", בשנת 1965 קיבל תואר דוקטור, על עבודה שכותרתה "הצירופים השמניים בלשון הספרות העברית החדשה, בייחוד על פי הפרוזה של ח.נ. ביאליק".‏[2]. הדוקטורט פורסם מחדש בשנת 2011, בהוצאת כרמל, בשם "הצירופים השמניים בלשון-הספרות העברית החדשה".

התמנה למרצה ולפרופסור ללשון עברית באוניברסיטה זו. ב-‏1979 נבחר כחבר באקדמיה ללשון העברית בה הוא מכהן עד היום, ועמד בראש הוועדה לכללי הפיסוק. ב-1986 פיתח את הכתב הפונמי לעברית, שהתקבל על ידי ארגון התקינה הבינלאומי. ב-‏1987 התקבל כפרופסור אורח בטכניון, בפקולטה למדעי המחשב, והחל בניהול המעבדה לעיבוד שפות טבעיות.

ב-1950 ייסד את "הליגה למניעת כפיה דתית" וכיהן כמזכיר וכיושב ראש עד שנת 1967. ב-1968 הביא לפסק דין שהורה על ביטולו של סעיף בחוזה החכירה של מינהל מקרקעי ישראל, שקבע "על החוכר וכל הבא מזכותו להימנע מכל עבודות בנין ומלאכה בנכס בימי שבת ובחגי ישראל".‏[3] בשנות ה-70 היה יושב ראש התנועה החילונית שנוסדה ב-1976 על ידי יצחק חסון, ובשנות ה-90 היה יו"ר עמותת "אני ישראלי" למען שוויון אזרחי מלא וביטול אפליה דתית ועדתית.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורנן פרסם מאות מאמרים ורשימות בענייני דת ומדינה, חילוניים ודתיים, חינוך וחברה.

  • בין ספריו: "דקדוק הפה והאוזן" ,"מילון המילים האובדות", "המשפט הפשוט", "נטיית הפועל בתרשימי זרימה", "תורת ההגה של העברית החדשה", " המילה האחרונה - מנגנון התצורה של המילה העברית" (זיכה את אורנן בפרס בהט), " ציפורניו של אשמדאי - שמונה פרקים בחילונות", "הצירופים השמניים בלשון-הספרות העברית החדשה".
  • בין מאמריו ורשימותיו הרבים: "שבת בלי כבלים" (1950), "נישואים אזרחיים" (1955), "האם אתה יהודי" (1961).

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוזי אורנן הוא אחיהם של המשורר יונתן רטוש ושל הבלשן פרופ' צבי רין. אחותם, הסופרת מירי דור, מתה בצעירותה, בשנת 1945.

לאורנן שלשה ילדים מנישואיו הראשונים. אורנן ואשתו הראשונה התגרשו בגירושים אזרחיים ברפובליקה הדומיניקנית. לאחר פרידתו מאשתו עבר לחיות עם הבלשנית מיכל אפרת כידועים בציבור, וב-1994 נישאו בנישואים אזרחיים בארצות הברית. נולדו להם בן ובת.‏[4] בשנים האחרונות הוא מתגורר ביישוב נופית שבצפון.

השקפת עולמו בנושאי דת ומדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעותיו ופועלו, כפי שבאו לידי ביטוי בפרסומים הרבים, מצדדים בהפרדת הדת מהמדינה, תוך התייחסות חרדה להתגברות הכפייה הדתית וגידול כוחם של גופים שמרניים בישראל. בין פעולותיו: היוזמה לרישום "ישראלי" בסעיף הלאום בתעודת הזהות, תמיכה במתן אזרחות ישראלית לכל המעוניין בכך ללא קשר להשתייכות דתית, והתנגדות לברית מילה.

דעותיו של אורנן בנושאי דת ומדינה מוצגות ללא כחל וסרק, לעתים תוך שימוש במונחים לוחמניים ומתגרים. את לוז דעתו הגדיר בעצמו באחד הראיונות:

אני מאמין שאני אדם. מאמין בשוויון ערך האדם, בשוויון בין בני אדם; כופר לחלוטין בקיומם ובהתערבותם של כוחות על-אנושיים כלשהם, למעט כוחות טבע אקראיים, כאוטיים. אני אתאיסט מוחלט. כולנו אחראיים וערבים זה לזה. רעיון 'העם הנבחר' הוא הבל ורעות רוח. אין לי אפיפיור כלשהו, ועלי לפעול ללא לאות וללא הרף להגביר את החיוב ולהדוף את השלילה שבתוכנו. נקודה.[1]

אורנן תומך בהפרדת הדת מהמדינה ומתנגד בחריפות לכפייה דתית, ולמי שמייצג בעיניו כפייה כזו. כשנשאל איך יש למחות נגד הכפייה הדתית, ענה: "צריכה להיות מרידה בדברים האלה, מרידה ממש, עם תליות על עמודי חשמל".‏[5] בהמשך הראיון אמר: "זה לא ילך בלי זה ואני לא חוזר בי. אלימות נגד הדתיים תשכנע אותם לא ללכת בדרך הזו"... "להכות במלוא מובן המילה, על ידי חרם כלכלי, על ידי הסרת המחסומים בכבישים בכוח בשבתות, ועל ידי זה שיזרקו אותם מן הכבישים"‏[5]. בהמשך הוסיף אורנן ופירט שלל דרכים מעשיות להשגת חזונו, כגון הימנעות מניהול משא ומתן עם מוסדות דתיים, הימנעות מהליכה לרבנות לשם נישואים או גירושים ומציאת תחליפים כמקובל בחוץ לארץ. אורנן טען שהדתיים הגיעו להישגים תוך הפעלת כוח, כגון מניעת התחבורה בשבתות וחגים בכבישים מסוימים על ידי יידוי אבנים, לכן הציע להפעיל כוח נגדי, כדי לחדש את הנסיעה באותם כבישים.

דברי אורנן על תלייה על עמודי חשמל גררו מחאה במליאת הכנסת, ופנייה ליועץ המשפטי לממשלה, שנדחתה.[6] בראיון שנערך עשר שנים לאחר הראיון הראשון, הוא ציין כי "זה היה דימוי ציורי", אך הדגיש כי אינו חוזר בו, והוסיף: "איני מאמין שאפשר יהיה להיפטר מהדתיים ללא שימוש בכוח ברוטלי", וכי "יש להפר חוקים בגלוי... לפרוץ את המחסומים בכוח. זו בפירוש אלימות, אבל אסור להיבהל ממנה... מלחמת תרבות לא מספיקה כאן. צריך לצאת למלחמה ממשית"‏[7]. מאוחר יותר הבהיר שמעולם לא אמר "צריך לתלות חרדים על עמודי חשמל", ושדבריו סולפו, משום ש"מרד מכוון נגד השלטון, נגד המשטרה, נגד הצבא" ו"אין לו שום קשר לפוגרום נגד יהודים".‏[8]

לפי השקפתו של אורנן, בארץ ישראל, בעת החדשה, נוצר לאום חדש, הלאום הישראלי המתבסס על הטריטוריה ועל השפה העברית, ללא קשר לדת היהודית ומשום כך הוא רואה את עצמו בן לאומה הישראלית וכאתאיסט אינו רואה עצמו יהודי, כי היהדות בעיניו היא רק דת. יתר על כן, במדינת ישראל אורנן רואה מאבק בין הלאום הישראלי, שלפי השקפתו אינו תלוי דת ובין היהדות המנסה להשתלט על אורחות החיים המקומיים. אורנן רואה את הלאום הישראלי כלאום פתוח, שהצטרפות אליו לא תלויה בדת. לדעתו של אורנן, על פי תיקון חוק השבות 1970 אין בישראל "יהודים חילונים" והוא נאבק למען קבלת הכרה בכך שיש לאום "ישראלי", כדי לאפשר לאזרחים ישראלים החפצים בכך להירשם במרשם האוכלוסין כישראלים ולא כיהודים[9]. בהקשר זה הצהיר אורנן: "אני לא יהודי. אין לי שום קשר ליהדות. אני ישראלי, וזו ארצי".‏[7]

אורנן שואף למדינת ישראל שתושביה יודעים שהיא מדינת כל אזרחיה, מדינה דמוקרטית ושוויונית, שאין בה הבדלים לפי מוצא, דת או השקפות עולם, מדינה בה יש הפרדה בין דת למדינה ובה כל הילדים לומדים בבתי ספר עבריים ממלכתיים, לפי תוכנית לימודים אחידה והכל משרתים בצבא. הוא הציע להגיע לכך בצורה הדרגתית.

ביקורתו של אורנן מופנית גם כלפי המפלגות החילוניות, שמאז דוד בן-גוריון ועד עכשיו, במאבקן הפנימי, כדי לשמור על השלטון בידן, וכדי להשיג את תמיכת הדתיים הן הביאו לכך "שהיהדות השתלטה על כל חלקה טובה בחיינו, היא מחנכת את הנוער לצרות אופקים, לשנאה כלפי כל מי שאינו יהודי, לתחושת 'אתה בחרתנו', שהיא רעל גזעני קטלני, לחוסר דמוקרטיה, ואת כל הדברים הללו היא עושה בתמיכת השלטון החילוני."‏[7]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עוזי אורנן בוויקישיתוף

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אנחנו כנענים, שיחות עם פרופ' עוזי אורנן. סביבות 33, דצמבר 1994
  2. ^ "הוראת הלשון בארץ - כהוראת כימיה לפי מושגי ימי הביניים", דבר, 29 ביוני 1965
  3. ^ בית המשפט המחוזי הורה למחוק "סעיף השבת" מחוזה לחכירת קרקע, דבר, 1 באפריל 1968
  4. ^ באתר אורנים
  5. ^ 5.0 5.1 דורית אליו, "היום צריך לרכז את הכח נגד העדה החרדית", על המשמר, 20.1.1984
  6. ^ בג"ץ 2423/00 עמותת מנוף - מרכז להסברה יהודית נגד היועץ המשפטי לממשלה ועוזי אורנן, ניתן ב-30.3.2000
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 אילן לוטנברג, "להיפטר מהדתיים בכוח", מוסף חדשות, 30.10.1992
  8. ^ עוזי אורנן, להיות חסר דת בישראל, באתר "חדשות מחלקה ראשונה", 24 במאי 2011.
  9. ^ עוזי אורנן, אין בישראל יהודים חילונים, באתר "חופש"