עומר בן אל-ח'טאב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכי אסלאם
אסלאם
Mosque02.svg
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים · כל הערכים

עֻמַר בִן אלְחַ'טַּאבערבית: عمر بن الخطّاب; 586-644) היה הח'ליפה השני, שלט בשנים 644-634 - עלה לשלטון לאחר מותו של אבו בכר.

עומר נחשב למייסד האימפריה המוסלמית. הוא השלים את ההשתלטות על חצי האי ערב, לחם נגד הביזנטים וכבש את ארץ ישראל, סוריה, עיראק ומצרים. עומר היה כובש ירושלים, ומסגד עומר בירושלים קרוי על שמו.

לפני מותו מינה אבו בכר את עמר בן אלח'טאב כיורש הח'ליפות. דרך זו של העברת השלטון, המכונה "עהד" (عهد), לא הייתה נפוצה בתרבות הערבית של הימים ההם. מינוי יורש לשליט נעשה בדרך-כלל באמצעות מועצה ("שורא") או על-פי קרבת משפחה. על-פי המסורת השיעית, המינוי היה פסול שכן הוא חסם את הדרך לעלייתו של עלי בן אבי טאלב, יורשו הלגיטימי של מוחמד בעיני השיעים, כשליט על המוסלמים.

עומר היה מנהיג מוכשר ומנוסה והיו לו כינויים כגון "אלפארוק" (המיטיב להבדיל בין אמת לשקר), "צאחב אלדרה" (בעל השוט המחמיר והקפדן) ו"אמיר אלמא'מנין" ("אמיר המאמינים", כינוי שהפך מאוחר יותר לכינוי מסורתי שכיח לח'ליפה).

בעת שלטונו של אבו בכר, היה עומר האישיות החזקה שעמדה מאחוריו, ואולי אף מאחורי הנביא שנהנה מהתאסלמותו. אישיותו היוותה דוגמה ומופת למאמינים - הוא היה צנוע, עניו ומסתפק במועט, ביתו היה פתוח לכול, ושלטונו דמה לשלטון השייח' בתקופת ה"ג'אהליה".

שלטונו של עומר נמשך עשר שנים, שבמהלכן הונחו היסודות לאימפריה המוסלמית: עומר הרחיב את שטחה של האימפריה על ידי כיבוש חלק מן האימפריה הביזנטית וחיסול הממלכה הפרסית הסאסאנית. הוא הביא לארגון אדמיניסטרטיבי של השטחים הכבושים, ולארגון פנימי בתוך מעמד הכובשים. למעשה הוא הוכיח עצמו בכול כשליט מוכשר וכמנהלן גדול.

עומר נרצח במסגד בשעת התפילה על ידי עבד פרסי שעול המסים הכעיסו. לפני מותו הספיק עומר למנות מועצה של שישה בוחרים (ה"שורא"), שעליה פקד למצוא מועמד מתאים. השורא בחרה את עות'מאן בן עפאן לח'ליפה השלישי באסלאם.

המבנה החברתי-כלכלי בתקופת עומר הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל מקום שאליו הגיעה התפשטותה של האימפריה המוסלמית על ידי כיבוש צבאי, השתכנו הערבים בערים שהיו למעשה מחנות צבא שכונו "אמצאר". הערים הוקמו הן בערים עתיקות והן באזורים חדשים. סביב המחנות הללו התגודדו תושבי הארץ סביב השליטים כדי לספק להם כל צרכיהם ולהתפרנס מהם.

בעקבות התפשטותה והתרחבותה של האימפריה המוסלמית, ראה עומר צורך בקביעת כללים שיבטיחו מעמד נאות לכובשים ולשליטים הערבים, וישמרו על מעמדם הלאומי בקרב העמים הנכבשים.

בעקבות הסכסוכים בין השבטים, שנשמרו גם בתוך הערים הללו, אסר עומר על הערבים לרכוש קרקעות מחוץ לחצי האי ערב כדי לשמור על הנחלות הקיימות כרכוש הכלל.

השכבה הצבאית ששכנה בערים המרכזיות הנזכרות לא שלטה בכוח הדת אלא בכוח הלאומיות או הגזע.

בן האזורים הכבושים שהתאסלם לא נכנס לאותו מעמד כמו המוסלמי ה"מקורי", אלא נקרא "מולא" (ברבים "מוואלי"). כמו בימי ה"ג'אהליה". לא היה די בקבלת האסלאם אלא היה צורך להצטרף כנספח לאחד משבטי ערב. מעמדם של המתאסלמים היה נמוך בהרבה מזה של המוסלמים ערבים, דבר שגרם בתקופות מאוחרות יותר למרידות רבות.[דרוש מקור]

עד סוף השלטון האומיי לא קיבלו המוואלי תפקידי פיקוד, שלטון ושיפוט, הם לא זכו בחלק מן השלל, לא יכלו לשרת בחיל הפרשים המכובד והערבים נזהרו מלהתחתן איתם.

עומר קבע היררכיה נוספת בין הערבים עצמם. הוא העתיק את מוסד ה"דיוואן" הפרסי - משרד האוצר שתפקידו הראשוני היה תשלום קצבה משלל הכובשים. הראשונים בין מקבלי הקצבאות היו בני משפחת הנביא, אחריהם ה"מֻהאג'רון" וה"אנצאר" – חברי הנביא, ובתחתית הרשימה בני השבטים, החיילים. ה"מוואלי" לא זכו לכל קיצבה ממשלתית אף על פי שתרמו לכיבושים.

בני האוכלוסייה המקומית אשר לא התאסלמו היו "אהל אלדִ'מה" - בני חסות. מעמד זה יועד במקור רק לבני הדתות המונותאיסטיות, אך בלחץ המציאות ניתן מעמד זה גם לכתות אחרות.

בני החסות היו במידה רבה אוטונומיים - נשארה להם זכות השיפוט על פי דתותיהם, וארגונם הקהילתי אוּשר. חובתם היחידה הייתה תשלום מס גולגולת ומס קרקע – שהיו מסים מקובלים מאוד. מס הקרקע הוטל גם על מוסלמים בעלי קרקעות, ואילו מס הגולגולת הוטל אך ורק על לא-מוסלמים כתמורה להגנה שוהענקה להם על ידי המוסלמים - דהיינו, התחייבותה של האימפריה האסלאמית להגן עליהם ולשומרם בחסותה.

על-פי המסורת, עומר הוא שהנהיג את התאריך המוסלמי, המתחיל בשנת ה"הג'רה" של מוחמד לאלמדינה (622).

השמדת ספריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אבן חלדון, עומר היה אחראי להשמדת ספריות רבות בפרס:

"כשכבשו הערבים את ארץ פרס ומצאו בה ספרים רבים, כתב המצביא סעד אבן אבי-וקאץ אל החליף עומר בן אל חטבא וביקש ממנו רשות לשמור את הספרים ולהעבירם לידי המוסלמים. עומר ענה לו במכתב: 'זרוק אותם למים; אם יש בתוכנם משום דרך הישר, הרי כבר היטיב אלוהים להורות לנו את דרך-הישר; ואם תוכנם הוא בגדר תעייה, כבר שמר אותנו אלוהים מפניה'. ספרי הפרסים נזרקו איפוא למים או לאש, ומדעי הפרסים אבדו ולא הגיעו אלינו"

– עבד אל רחמאן אבן-חאלדון, "אקדמות למדע ההיסטוריה (מוקדמה)", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1966, עמ' 328

תיאור זה (יחד עם מקורות אחרים) התגלגל ככל הנראה לטענה לפיה הערבים השמידו את ספריית אלכסנדריה, טענה שנחשבת כיום לשגויה על ידי רוב החוקרים‏[1].

ירושלים ומעמד היהודים בה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי חוזה עומר תעודה שמעמדה ההיסטורי לא ברור, התחייב עמר לבישוף סופרוניוס, כי זכויות הנוצרים בירושלים יכללו מניעה של מגורי יהודים בה. בעוד אשר קיימת מחלוקת באשר להיסטוריות של התעודה עצמה, הרי שהיא זכתה לשימוש תכוף בטענות ערביות (ראה אנטי ציונות). נוסח התעודה הוא כלהלן:

"בשם האל הרחמן והרחום. זאת מה שנתן עבדאללה עמר אמיר המאמינים לתושבי איליאה [=איליאה קפיטולינה] בעניין ביטחון: נתן להם ביטחון לנפשותיהם, רכושם וכנסיותיהם וצלביהם, [חוליהם] והבריאים שלהם ושאר העדה. כי לא ישכנו בכנסיותיהם והן לא תרסנה ולא יחסר מהן דבר ולא תהיה עליהם כפיה בענייני דתם, ולא ינזק מהם איש, ולא ידור באיליאה עמם אף אחד מהיהודים."

– יהושפט הרכבי, כיצד הוסברה העמדה הערבית נגד ישראל בצבא המצרי, הוצאת משהב"ט 1968, עמ' 51 (כחלק ממערכי שיעור לאינדוקטרינציה אנטי-ציונית בצבא המצרי בשנות השישים)

לפי מקור אחר, עומר לא הסכים להמשיך את האיסור על ישיבת יהודים בעיר ולכן כינס נציגים מהם ומהנוצרים לדיון על כמות היהודים שתורשה לגור בעיר. הנוצרים הציעו מקסימום 50 משפחות והיהודים דרשו לפחות 200. בסוף עומר פסק פשרה שמקובלת על שני הצדדים: 70 משפחות. לבקשתם ניתן להם להתיישב בדרום העיר, באזור גבעת העופל, שהחל מאז החל להיקרא בשם "שוק היהודים". הם העדיפו לגור שם בשל "קרבת הקודש ושעריו, וכן מי השילוח לטבילה".‏[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עומר בן אל-ח'טאב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ מקור מן הגניזה הקהירית, מובא אצל דן בהט באטלס ירושלים, עמ' 76 עמודה ימנית