עזריה רפופורט

עזריה רפופורט
	עזריה רפופורט בתוכנית הילדים בקול ישראל, 1950
לידה	13 במאי 1924; תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה	27 בינואר 1997 (בגיל 72)
מדינה	ישראל
	פרופיל ב-IMDb

קונסול ישראל בניו יורק אורי בן ארי מוסר למפקד המשלחת אל"ם אלי רהב, שלט הוקרה על הביקור המוצלח. בנוכחות שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג, (שלישי משמאל) וקצין העיתונות עזריה רפפורט (שני מימין)

עזריה רפופורט (13 במאי 1924 – 27 בינואר 1997) היה שחקן, עיתונאי, כתב וקריין בקול ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עזריה רפופורט נולד בתל אביב, בנם של אליהו רפופורט, ויוכבד בת הרב צבי לרינמן^[1]. הוריו היו ציונים ילדי העיר ביאליסטוק בפולין שעלו לארץ ישראל בשנת 1919 והיו פעילים בתנועת הציונים הכלליים. את שמו הציע המשורר יהודה קרני (שהיה דודהּ של אמו - אחי אמהּ). הוא למד בבית הספר אחד העם ובגימנסיה "בלפור" בתל אביב. כנער למד בסטודיו למשחק של צבי פרידלנד. היה חבר בהגנה וב-1942 התגייס לצבא הבריטי, בו שירת בפלוגה מס' 20 בבאפס במצרים ובלוב^[2].

בפברואר 1946 השתחרר, נרשם ללימודים בבאוניברסיטה העברית בירושלים והחל לשדר שיחות וחדשות ב"קול ירושלים" ולכתוב בעיתון "הארץ". בזמן המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות גויס על ידי בני מהרשק לפלמ"ח. לאחר שהיה חוזר מפעולה, היה יושב וכותב ידיעות ל"הארץ",^[3] בספטמבר 1948 מונה באופן רשמי לכתב צבאי באזור ירושלים. רפופורט נסע לארצות־הברית עם משלחת צה״ל לציון יום השנה הראשון למדינת ישראל, שם פגש את הבמאי איליה קאזאן, וקיבל רשות לשבת בחזרות ב׳אקטורס סטודיו׳, שם קאזאן ביים את ההפקה הראשונה של המחזה "מותו של סוכן" מאת ארתור מילר^[2].

קריירת משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחזר מהביקור בארצות הברית התקבל לתיאטרון ההבימה ושיחק במחזות: "אותלו", "אילוף הסוררת", "אמא קוראז' וילדיה", "בקץ הימים"^[4], "ברברה בלומברג", "מותו של סוכן" ו"שועלים קטנים"^[5]. ב-1953 עזב את הבימה, שיחק ב"אהל" במחזה "אדם מספר 15"^[6].

כן שיחק במספר בסרטים: בשנת 1952 שיחק בתפקיד יוחנן המטביל בסרט "שלומית"^[7], בשנת 1955 שיחק ב"גבעה 24 אינה עונה" כקצין נאצי לשעבר המשרת בצבא המצרי^[8], בשנת 1956 בסרט "מעשה במונית", ב-1967 השתתף בסרט "האם תל אביב בוערת?", ב-1989 שיחק בסרטו של יהודה ג'אד נאמן "רחובות האתמול", ב-1995 שיחק בסרט "זכרון דברים" בבימויו של עמוס גיתאי.

ב-1958 השתתף במופע לכבוד עשור לישראל בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן^[9], ואחר כך יצאה עם המופע לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית^[10].

ב-1964 הופיע בתפקיד ראשי במחזה בואינג בואינג ב"תיאטרון הורוד".

קריירת תקשורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעזב את תיאטרון הבימה ב-1953 החל לעבוד בעיתון "מעריב" כמבקר תיאטרון, מבקר קולנוע, עורך ובעל טור (גם בחתימת "ר. עזריה")^[2]. כמו כן היה כתב בשבועון "העולם הזה".

בשנות השישים שימש מנחה, מפיק ועורך בקול ישראל ואחר כך גם בטלוויזיה הישראלית^[11]. באותה תקופה גם קריין את הסדרה "אנציקלופדיה לתולדות המוזיקה", שיצאה לאור בהוצאת "מסביב לעולם"^[12].

שימש גם כמנחה בטקסים ובפסטיבלים, בהם "המכבים", "הזמריה" וימי חגיגות העצמאות ובחנוכת משכן הכנסת החדש.

בשנים 1973-1977 שירת רפפורט כנספח תרבות בקונסוליה הישראלית בניו יורק. עבד בצמוד לשגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג ולקונסול ישראל בניו יורק אורי בן ארי^[13].

בתחילת שנות השמונים שימש עוזר ראש עיריית רמת גן להסברה ולתקשורת^[14].

ב-1987 הנחה את טקס הענקת פרסי ישראל יחד עם גילה אלמגור.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1952 נישא לרותי זקהיים, שחקנית בהבימה, ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים: חנני, יעל והעיתונאית טלי ליפקין-שחק. רותי ועזריה רפופורט הם דודיה של הזמרת עדנה לב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא עזריה רפופורט בוויקישיתוף

עזריה רפופורט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
עזריה רפופורט, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
עזריה רפופורט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
עזריה רפופורט, דף שער בספרייה הלאומית
עזריה רפופורט, באתר "ארכיון הבימה"
מיקרופון פתוח "בלי מחיצות", דבר, 20 באוקטובר 1977

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ יוכבד רפופורט, מעריב, מודעת אבל, 12 בינואר 1972; דוד תדהר (עורך), "הרב צבי לרינמן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5212. לרינמן היה בנו של איש העלייה השנייה יעקב מאיר לרינמן (דוד תדהר (עורך), "יעקב מאיר לרינמן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 462)
^ ¹ ² ³ משה זונדר, מה אומר לך השם עזריה רפופורט, חדשות, 28 ביולי 1989
^ עופר אדרת, במלחמת העצמאות, הכתב הצבאי של "הארץ" השתתף בלחימה בירושלים, באתר הארץ, 25 באפריל 2023
^ חיים גמזו, "בקץ הימים" ־ ב"הבימה", הארץ, 23 ביוני 1950
^ בנימין בנאימו, שועלים קטנים" / ב"הבימה", קול העם, 14 בדצמבר 1951
^ חיים גמזו, <<אדם מספר 15>> - ב<<אהל>>, הארץ, 1 בינואר 1954
^ עם שלומית " בעכו ", דבר, 17 באפריל 1952
^ אפרים ירון, פרק חדש בסרט הישראלי, זמנים, 30 באפריל 1954
^ חנה זמר, הופעת הישראלים בתכנית סאליבן, דבר, 4 בנובמבר 1958
^ לאן הובילה שיירת סאליבן, "העולם הזה", גיליון 1120 מ-18 במרץ 1959, עמוד 10
^ השבוע הבא בטלוויזיה, על המשמר, 18 באוקטובר 1968
^ אבנר בהט, ספרים לתולדות המוזיהה, על המשמר, 23 באפריל 1971
^ רויטל ברכה, איזה גוב... היו שם היו מועמדים, חדשות, 16 באוקטובר 1991
^ אדם ברוך, נלבישך שמלת בטון ומלט, כותרת ראשית, 12 באוקטובר 1983

[1] יוכבד רפופורט, מעריב, מודעת אבל, 12 בינואר 1972; דוד תדהר (עורך), "הרב צבי לרינמן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5212. לרינמן היה בנו של איש העלייה השנייה יעקב מאיר לרינמן (דוד תדהר (עורך), "יעקב מאיר לרינמן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 462)

[חדשות1-2] ¹ ² ³ משה זונדר, מה אומר לך השם עזריה רפופורט, חדשות, 28 ביולי 1989

[3] עופר אדרת, במלחמת העצמאות, הכתב הצבאי של "הארץ" השתתף בלחימה בירושלים, באתר הארץ, 25 באפריל 2023

[4] חיים גמזו, "בקץ הימים" ־ ב"הבימה", הארץ, 23 ביוני 1950

[5] בנימין בנאימו, שועלים קטנים" / ב"הבימה", קול העם, 14 בדצמבר 1951

[6] חיים גמזו, <<אדם מספר 15>> - ב<<אהל>>, הארץ, 1 בינואר 1954

[7] עם שלומית " בעכו ", דבר, 17 באפריל 1952

[8] אפרים ירון, פרק חדש בסרט הישראלי, זמנים, 30 באפריל 1954

[9] חנה זמר, הופעת הישראלים בתכנית סאליבן, דבר, 4 בנובמבר 1958

[10] לאן הובילה שיירת סאליבן, "העולם הזה", גיליון 1120 מ-18 במרץ 1959, עמוד 10

[11] השבוע הבא בטלוויזיה, על המשמר, 18 באוקטובר 1968

[12] אבנר בהט, ספרים לתולדות המוזיהה, על המשמר, 23 באפריל 1971

[13] רויטל ברכה, איזה גוב... היו שם היו מועמדים, חדשות, 16 באוקטובר 1991

[14] אדם ברוך, נלבישך שמלת בטון ומלט, כותרת ראשית, 12 באוקטובר 1983

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]