עיבוי בוז-איינשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המחשה של עיבוי בוז-איינשטיין

עיבוי בוז איינשטיין (נקרא לעתים עיבוי בוזה-איינשטיין) היא תופעה המתרחשת בבוזונים(כלומר חלקיקים עם ספין שלם) ובה מספר רב של חלקיקים נדחס ברמת היסוד (הרמה בעלת האנרגיה הנמוכה ביותר) של מערכת קוונטית, כאשר הטמפרטורה שואפת לאפס המוחלט. התופעה קרויה על שם הפיזיקאים סאטינדרה נאת בוז ואלברט איינשטיין שתיארו אותה מבחינה מתמטית (התפלגות בוז-איינשטיין) עשרות שנים לפני שנצפתה בפועל. לתופעה זו ישנה חשיבות ניסיונית ביצירת מצבים קוונטים קוהרנטיים ובפיזיקה של חומר מעובה. עיבוי בוז-איינשטיין הופק ונצפה לראשונה במעבדה בניסוי שביצעו אריק קורנל וקרל ויימן ב-1995. הם השתמשו בגז של אטומי רובידיום, שקורר לטמפרטורה של 170 ננו-קלווין (אחד חלקי מיליארד של קלווין), ובמצב זה חלק רב מהאטומים אכן קרס לרמת היסוד.

תאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיבוי בוז-איינשטיין נובע מסטטיסטיקת בוז-איינשטיין המתארת כיצד מתפלגת אוכלוסייה של בוזונים בין רמות אנרגיה שונות כתלות בטמפרטורה. התפלגות זו יכולה לתאר התנהגות של פוטונים ולמעשה נוצרה כהכללה שלה להתנהגות זאת. בדומה לפרמיונים, הבוזונים הם חלקיקים זהים שלא ניתן להבחין ביניהם, ולכן הדבר היחיד שניתן לתאר הוא מספר החלקיקים המאכלסים כל רמת אנרגיה (או "מצב" קוונטי) אך לא ניתן לומר איזה חלקיק נמצא באיזו רמה. בניגוד לפרמיונים, המקיימים את עקרון האיסור של פאולי, אין הבוזונים מוגבלים מבחינת אכלוס, ומספר רב של בוזונים יכולים לאכלס את אותה רמת אנרגיה. הבוזונים (חלקיקים כדוגמת פוטונים או אטומי הליום-4) מצייתים להתפלגות בוז-איינשטיין הנתונה על ידי

\ f( \epsilon ) = \frac{1}{\exp{ \left( \frac{\epsilon - \mu} {k_B T } \right)} - 1 }

כאן \ f הוא האכלוס הממוצע (או צפיפות האכלוס) של רמת אנרגיה בעלת אנרגיה  \epsilon , \ \mu הוא הפוטנציאל הכימי, \ k_B הוא קבוע בולצמן ו-\ T היא הטמפרטורה.

כאשר מקררים בוזונים לטמפרטורה נמוכה מאוד, מאחר שהם יכולים לחלוק אותו מצב קוונטי, שיער איינשטיין שאותם חלקיקים ייפלו (או "יִתְעַבּוּ") למצב הקוונטי בעל האנרגיה הנמוכה ביותר המותר במערכת. במצב כזה, הבוזונים מפגינים התנהגות שונה ונוצר מצב צבירה חדש של חומר, הנקרא "גז בוזונים מנוון".

הטמפרטורה הקריטית שמתחתיה מתרחש העיבוי (בגז במרחב תלת-ממדי ללא פוטנציאל חיצוני) ניתנת לחישוב מהתאוריה. כאשר מבצעים אותו מקבלים שהיא

T_c=\left(\frac{n}{\zeta(\frac{3}{2})}\right)^{2/3}\frac{h^2}{2\pi m k_B}

כאן \ n היא צפיפות החלקיקים, \ m מסת הבוזון, \ h הוא קבוע פלאנק, ו-\ \zeta היא פונקציית זטא של רימן.

גילוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על נוזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1938 גילו פיוטר קפיצה (Pyotr Kapitsa), ג'ון אלן (John Allen ) ודון מייזנר (Don Misener) שהליום-4 נהפך לסוג חדש של נוזל - על נוזל - כאשר הטמפרטורה שלו נמוכה מ-2.2 קלווין. להליום על-נוזלי יש מספר תכונות השונות מנוזל המוכר בטמפרטורות גבוהות, ביניהם היכולת לזרום ללא צמיגות וחיכוך פנימי וכן קיומן של מערבולות מקוונטטות. מהר מאוד הבינו שעל-הנוזליות של ההליום מתרחשת הודות לעיבוי בוז-איינשטיין של מולקולות ההליום-4, שהן בוזונים. תכונות רבות של על נוזל מופיעות גם בגז בוזוני מנוון שיצרו קורנל, ווימן וקטרל (ראו בהמשך). למרות זאת, ההליום העל נוזלי איננו גז בוזוני מנוון, מאחר שהוא סוג של נוזל ולא גז, והאינטראקציות בין החלקיקים בו חזקות עד כדי כך שיש לתקן את המודל המקורי של בוז ואיינשטיין על מנת לתארה ולהסבירה כיאות.

הניסוי של קורנל ווימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיבוי האמיתי הראשון שנצפה במעבדה נוצר בידי אריק קורנל, קרל ויימן במעבדת JILA ב-5 ביוני 1995. הם יצרו את העיבוי על ידי קירור אדים דלילים שהורכבו מ-2000 אטומי רובידיום-87 עד לטמפרטורה של 170 ננו-קלווין באמצעות קירור לייזר וקירור באידוי מגנטי. טכניקת קירור הלייזר הומצאה על ידי קלוד כהן-טנוג'י וויליאם פיליפס, עליה הם זכו בשנת 1997 בפרס נובל לפיזיקה.

כעבור 4 חודשים, בניסוי בלתי תלוי הצליח וולפגנג קטרל (Wolfgang Ketterle) מ-MIT ליצור גז בוזונים מנוון של נתרן-23. בעיבוי זה היו פי 100 יותר אטומים מזה של קורנל, דבר שאפשר לו לצפות בתופעות חשובות הנובעות ממכניקת הקוונטים (למשל, התאבכות קוונטית). ב-2001 זכו קורנל, ווימן וקטרל בפרס נובל לפיזיקה על הישגם ביצירת עיבוי בוז-איינשטיין במעבדה.

בעקבות זוג ניסויים מוצלחים אלה, החל גל של ניסויים שמטרתם ליצור עיבוי של מערכות פיזיקליות שונות. בנובמבר 2003 הצליחה קבוצה שהורכבה מוולפגנג קטרל, דבורה ג'ין ורודולף גרים, ליצור גז בוזונים מנוון המורכב ממולקולות.

קשיים ביצירת גז בוזונים מנוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיבוי בוז-איינשטיין הוא מצב מאוד שביר ולא יציב, בהשוואה למצבי צבירה נפוצים יותר. אינטראקציה של הגז עם העולם הסובב אותו - קטנה ככל שתהיה - יכולה לחמם את הגז מעבר לטמפרטורה הקריטית של העיבוי, וכתוצאה מכך להרוס את העיבוי ולהתחמם לגז רגיל.

כרגע נחקרות דרכים כיצד לנצל את גז הבוזונים המנוון למחקרים פיזיקליים נוספים וליישמו באופן מעשי. אחד הניסיונות הוא להשתמש בגז בוזונים מנוון כמנגנון ליצירת מצבים קוונטים קוהרנטיים רבים, שכן במצב העיבוי כל האטומים נמצאים ברמה האנרגטית הנמוכה ביותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]