עידן התבונה (ספר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוד הכותרת של החלק הראשון של הספר במהדורה האנגלית הראשונה

עידן התבונה: חקירה של תאולוגיה אמיתית ופלאית הוא חיבור מאת ההוגה הרדיקאלי תומאס פיין, אשר מותח בקורת על דתות ממוסדות וטוען שישנן סתירות פנימיות בתנ"ך ובברית החדשה. הספר פורסם בשני כרכים בשנים 1794, ו-1807.

החלק הראשון של הספר עוסק בעיקר בשלילת הפילוסופיה של האמונה הדתית המבוססת על התנ"ך או על הברית החדשה. בחלק זה מסביר פיין את הפילוסופיה שמאחורי התפיסה הדאיסטית. בחלק השני לספר עוסק המחבר בעיקר בביקורת מקרא - ניתוח הטקסט התנכ"י וכתבי הקודש הנוצריים בחיפוש אחר סתירות, חוסר עקביות וסימנים לעריכה מאוחרת.

הספר הפך לרב מכר בארצות הברית, שם הביא להתעוררות דאיסטית קצרת ימים. הקהל הבריטי, לעומת זאת, שחשש מפני הקצנה פוליטית נוספת בעקבות המהפכה הצרפתית, קיבל את הספר בצורה עוינת יותר.

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

'עידן התבונה' הציג טיעונים דאיסטים מקובלים, לדוגמה טענת השחיתות בכנסייה הנוצרית וביקורת על מאמציה להשיג עוצמה פוליטית. פיין הטיף להסתמכות על היגיון במקום על התגלות אלוהית, ושלל טענות שישנם ניסים. הוא ראה בתנ"ך טקסט ספרותי רגיל ולא ספר שנוצר בהשראה אלוהית. עידן התבונה אינו אתאיסטי כי אם דאיסטי: הוא תומך בקידום של דת טבעית וטוען כי יש אל-בורא.

  • האמונה הדאיסטית: פיין טוען כי הוא מאמין באל יחיד ומקווה לאושר מעבר לחיים אלו, הוא מאמין כי חובתו של האדם היא ליצור חברה המבוססת על צדק, חמלה, אהבה ובשוויון בין בני האדם. פיין מצהיר כי אינו מאמין בדוגמות (קרידה) המקובלות על הדת הנוצרית, היהודית, המוסלמית או כל דת אחרת, זאת כיוון שכל דת מאורגנת מיועדת לשעבד ולהפחיד את בני המין האנושי על מנת להשתלט על מוקדי הכוח והכסף.
  • הנבואה: לפי פיין, בניגוד לדעה הרווחת, נבואה בלשון התנ"ך משמעותה שירה או פיוט, לדוגמה כתוב כי שאול המלך פגש קבוצת נביאים המתנבאים בעזרת כלי נגינה, כך בספר מלאכים א, פרק י פסוק ה' נכתב "וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה, וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים", פיין מפרש מכן שנביא בשפת התנ"ך הוא למעשה משורר או נגן, לפיכך, ספרי הנבואה הם ברובם יצירות פואטיות ותפקידם אינו באמת לחזות את העתיד, אלא לתת ייצוג אומנותי-שירי לדעת הנביא.
  • התגלות אלוהית: לפי פיין, דתות טוענות כי הוטלה עליהן המשימה להפיץ את בשורת האל בעולם בזכות התגלות האל למייסד הדת: אצל היהודים התגלה יהוה למשה, למוחמד ניתן הקוראן אל ידי המלאך, וישו שהוא למעשה אל נגלה אל השליחים לאחר מותו. כך הסיק שלפי כתבי הקודש ההתגלות האלוהית אינה אפשרית לכל אדם אלא רק ליחידים, אשר יכולים לספר לחסידיהם על ההתגלות שקרתה להם ולהעביר את המידע על ההתגלות בכתב או בעל פה לכל בני האדם, אך הם מצידם אינם חווים התגלות אלא רק שמועה על התגלות, ואינם חייבים להאמין באמיתותה. כך, הבחירה אם להאמין בהתגלות האלוהית למשה, ישו, או מוחמד, נתונות בידיו של האינדיבידואל. על האינדיבידואל להחליט בעצמו מה סביר יותר - שהאל דיבר ישירות לנביאים או שהעדות להתגלות היא שקרית.
  • הברית החדשה: לפי פיין הברית החדשה היא מסמך שלא נכתב על ידי ישו, אלא על ידי חסידיו שנים רבות לאחר מותו. מאחר שהברית החדשה לא נכתבה על ידי ישו, לא היה למחבריה כל יכולת לדעת על אופי לידתו, אלא הם המציאו את סיפור העיבור האלוהי. כדי להשלים את הסיפור המופלא הומצאה תחייתו של ישו מן המתים, אלא שהתחיה כפי שהיא מסופרת בברית החדשה מתבססת על שבעה או שמונה אנשים שטוענים שראו את ישו, פרט להם אין כל מקורות חיצוניים לתחייתו של ישו.
  • ישו: לפי פיין ישו היה אדם בעל מעלות טובות והמוסריות לה הטיף הייתה מן הסוג המטיב ביותר, אלא שישו עצמו מעולם לא כתב את חזונו ואנו נאלצים להסתמך על דבריהם של חסידיו לגבי זיכרונות אמיתיים או בדויים מישו, שנים רבות לאחר מותו. כמו כן אמר שחזונו המוסרי לא היה ייחודי, אלא קדמו לו הוגים כמו קונפוציוס והפילוסופים היוונים. פיין הוסיף וטען שסיפור לידתו של ישו לפיו נולד מהפריה בין מריה לאלוהים הוא הד למעלליו של האל היווני זאוס, על פי המיתולוגיה שהייתה מקובלת מאוד בתקופתו של ישו, אבי האלים נהג להזדווג עם נשים ובכך ליצור אלים למחצה בעלי יכולות מיוחדות. מכן סיפור לידתו של ישו אינו ייחודי בנוף לתקופה ולמקום, כך, היהודים שדחו את המיתולוגיה ההלניסטית דחו גם את סיפורו של ישו. פיין טוען כי ישו היה בן האלוהים במובן שכל אדם הוא יציר הטבע ולכן כל אדם במובן מסוים הוא בן האלוהים.
  • ביקורת מקרא: בחלק השני של הספר מתרכז פיין בביקורת טקסטואלית של התנ"ך והברית החדשה. ראשית טען פיין שלא ייתכן שספרי החומש נכתבו על ידי משה, זאת משום שבסיום ספר דברים נכתב על מותו וקבורתו של משה, עובדות שלדבריו לא היו יכולות להיכתב על ידי משה. מחבר הספר אף הוסיף כי מקום קבורתו של משה אינו ידוע "עד היום הזה" ומכאן שהפסוק נכתב שנים רבות לאחר מות משה. ראיה נוספת לעריכה מאוחרת מצא פיין בכך שבסיפור ספר בראשית על מלחמתו של אברהם נגד חמשת המלכים כתוב כי אברהם רדפם עד העיר דן. אך עיר זאת קרויה על שם נינו - דן מבני יעקב. לדבריו זהו אנכרוניזם המעיד שספר בראשית אינו קדום לימי השופטים, מאות שנים לאחר ימי משה.

השפעת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הטיעונים של פיין היו זמינים במשך זמן רב קודם לכן עבור האליטה המשכילה, אבל על ידי הצגת הרעיונות באופן ברור ותוקפני כלפי הכנסייה והדת הממוסדת, הוא גרם לדאיזם להיות דבר מושך ונגיש לאוכלוסייה הרחבה. הספר גם היה זול, והיה לכן גם נגיש למספר גדול יותר של קוראים. הממשלה הבריטית שחששה שהספר יתרום להפצת רעיונות שנתפסו בשעתו כמהפכניים אסרה על הפצתו בטיעון שמדובר בספר תועבה. רשויות המשפט בבריטניה העמידו לדין מספר בעלי בתי דפוס ומוכרי ספרים שניסו להדפיס או להפיץ את הספר האסור.

הספר גרם לכך שפיין, שהיה בשעתו אחד התורמים החשובים להקמתה של ארצות הברית ואחד ההוגים הפופולריים ביותר בקרב תושבי המושבות האמריקאים, הפך להיות 'אישיות בלתי רצויה'. הוא הוכרז כאתאיסט (מילת גנאי באותם ימים), ספריו נשרפו בפומבי והוא נתקף והוחרם. בקבורתו נכחו רק שישה אנשים. הנוצרים הדתיים סירבו לקבור אותו בבית קברות נוצרי, כך שהוא נטמן באחוזתו בלה-רושל.

גל הדאיזם שהספר יצר בארצות הברית היה קצר, אולם הרעיונות של פיין היוו השראה להוגים בריטיים רבים במהלך המאה ה-19 וסגנונו הרטורי שרד גם לתוך המאה ה-21, בכתיבתם של כותבים מודרניים כמו כריסטופר היטצ'נס ויוצרים כמו מייקל מור.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]