עין חמד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תעלת המים
פינת חמד בעין חמד
המבצר הצלבני בעין חמד
אולם במבצר

עין חמד הוא שמם העברי של גן לאומי ושמורת טבע קטנה הצמודה לו. האתר ידוע גם בשמו הלטיני אקווה בלהעברית: "מים יפים") ובשמו הערבי איקבלה שהוא שיבוש השם הלטיני.

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגן הלאומי והשמורה שוכנים בהרי ירושלים באפיק נחל כסלון. הם נמצאים מדרום למחלף חמד בכביש 1, כשבעה ק"מ ממערב לירושלים, בין שלוחת שורש לשלוחת צובה. עין חמד יושבת על תוואי דרך רומית עתיקה שהייתה בשימוש גם בתקופות מאוחרות יותר ונקראה על ידי הצלבנים "דרך אמאוס". הדרך חיברה את אזור השפלה עם הרי ירושלים והתחילה את מהלכה בסמוך לאזור הידוע היום כפארק קנדה, משם עלתה עד אבו גוש ומשם אל הקסטל ואל ירושלים דרך גבעת שאול של היום.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיעדר מחקר או סקר ארכאולוגי יסודי של האתר אין כל מידע על ההיסטוריה של עין חמד עד לתקופה הצלבנית. שליטי ממלכת ירושלים בנו מצודות לאורך הדרך לירושלים על מנת לשלוט על חופש התנועה לירושלים ולאפשר מעבר בטוח לצלינים בדרכם לעיר הקודש. בסמוך למעיינות הנובעים בהרי יהודה נבנו חוות חקלאיות לניצול המים להשקיה.

המבנה הצלבני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגדה הצפונית של אפיק הערוץ נמצאים שרידים מרשימים של מבנה צלבני שגודלו 30 על 40 מטר, שקיר החזית שלו הפונה לכוון דרום מתנשא לגובה 12 מטר. המבנה בנוי מאבנים מקומיות חלקן מסותתות בשוליהן. למבנה מספר שערים ובו שני אולמות מרווחים שתקרתם מקומרת. המבנה ידוע בשם "אקווה בלה" ובערבית דיר אל בנאת (בעברית: מנזר הבנות)

בשנת 1986 נערך סקר במקום על ידי החוקר הבריטי דניס פרינגל המתמחה בתקופה הצלבנית. על פי ניתוח התוכנית האדריכלית של המבנה ובהסתמך על הדמיון למבנים צלבניים אחרים שנמצאו בארץ, הגיעו החוקרים למסקנה, כי המבנה הוא חווה חקלאית מבוצרת ששמרה על מקורות המים באתר- חיזוק לסברה זו הוא בית בד הנמצא בחצר המבנה. מיקומה של עין חמד על אם הדרך לירושלים מעלה את האפשרות ששימשה גם מקלט לעולי רגל בדרכם אל ירושלים ואולי כבית הבראה לפצועים, חולים ומבוגרים. כן מוסיף הסקר וקובע, כי המבנה המבוצר נבנה בתקופת מלכותו של המלך הצלבני פולק מאנז'ו בין השנים 1140 - 1160 תקופה בה נבנו גם המבצרים בצובה ובאמאוס. במקום לא נמצאו שרידים למבני דת וככל הנראה לא הייתה למקום חשיבות דתית - למרות המשתמע משמו הערבי.

חשיבותה המועטה של אקווה בלה משתקפת בעובדה כי אין כמעט תיעוד צלבני המתייחס למקום. המבצר מוזכר במסמך המציע מכירה של מספר נכסים של מסדר ההוספיטלרים וביניהם מוזכר עסקה למכירת "אקווה בלה" לדוכס הונגריה. המבנה הצלבני גובל בצידו הדרומי בשמורת טבע ובית קברות מוסלמי.

הגן והשמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ה-11 בינואר 1968 הוכר שטח של 8.5 דונם הסמוך לגן הלאומי כשמורת טבע. בשמורה, גדלים כ- 50 עצי אלון מצוי, שחלקם מתנשאים לגובה 20 מטרים וקוטר הגזע מגיע עד 1.5 מטר. עצים אלו הם האלונים הגדולים ביותר בהרי ירושלים, בסמוך גדלים עצי אלה ארץ ישראלית, שריד לחורש ארץ ישראלי שכיסה את ההרים בעבר. בתחום החורשה נמצא בית קברות מוסלמי פעיל, המשמש את הכפרים הסמוכים עין ראפה ועין נקובא, בבית הקברות ניצבת מצבת קבורתו של שייח' עבדאללה, ובזכותו נשמרו העצים העתיקים. למרות השכנות הצמודה לא ניתן לגשת לשמורה משטח הגן הלאומי אלא מכביש הגישה לכפר עין ראפה.

רשות הטבע והגנים הקימה סביב המבנה הצלבני את הגן הלאומי ביום 11 בינואר 1968. שטחו 59 דונם ובו אתר נופש מוסדר, כולל מי שתייה, שירותים, מתקני פיקניק ומדשאות. בתחום הגן נובעים מספר מעיינות שכבה קטנים המתנקזים בתעלה לאפיק נחל כסלון.

מעיינות עין חמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Aquabella.jpg
הגאולוג ליאו פיקרד (בחולצה לבנה) בודק קידוח מים בעין חמד (1964~)

עד לשנת 2009 נהנה הגן מנביעה טבעית מארבעה מעיינות שכבה קטנים חלקם ישירות מאפיק הנחל וחלקם מנקרות קטנות. הנביעות התאחדו לפלג שאורכו 400 מטר. בחלקו העליון של הגן היו שתי נביעות קטנות, ובהמשך נוספה נביעה מתחת לכביש ירושלים תל אביב המנדטורי. מים אלו נאגרו מאחורי סף עשוי מאבן ויוצאים דרך נקב אל תעלה בנויה המזרימה אותם במורד הנחל. הנביעה הגדולה ביותר בגן היא עין חמד, הנמצאת בגדה הדרומית ועל שמה קרוי גם הגן. נביעה זו זרמה בכל ימות השנה. לפי סיפורים הנפוצים בפי תושבי הכפרים הערביים באזור במים אלו טמונים כוחות להגברת האון הגברי וסגולה ללידת בנים. לאחר שנות הבצורת הרצופות בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת ומאז מספקים אנשי רשות הטבע והגנים את המים לבריכות באמצעות מערכת סגורה, ממאגר שאוגר את מי הגשמים והמעיינות בימות החורף מוזרמים המים על ידי משאבה שמעלה את המים באפיק הזרימה בגן ומחזירה אותם אל המאגר.‏[1]

במספר מקומות הוקמו לאורך אפיק הזרימה סכרים היוצרים בריכות. הגדולה שבהן גודלה 20 על 20 מטר ועומקה כמטר. בתוך בריכה זו מצויים שני בורות מים שנאטמו אחרי 1948. בורות אלו נובעים ומצטרפים אל אפיק הזרימה בנחל. ממערב לבריכה זו נבע מעיין ניקבה קטן, אורך הנקבה כ 8 מטר וצורתה ריבוע שצלעותיו 80 על 80 סנטימטר. המים יצאו אל בריכה עגולה חצובה בסלע שקוטרה מטר וחצי תעלה חצובה מוליכה את המים מהבריכה אל האפיק.‏[2]

רשות הטבע והגנים הכשירה תעלות וסכרים בתוך הנחל. המים זורמים לאורך האפיק ובכל ימות השנה ונאגרים במאגר מים תת-קרקעי במורד הגן וממנו הם מוזרמים חזרה בתעלות ובבריכות ומשמשים להשקיית הגן.

נחלת יצחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליד הכניסה לשמורה ישנה גבעה ועליה בית אבן ששימש נווה קיץ לקונסול הצרפתי בירושלים. ב-1925 נקנה המקום על ידי יהודי בשם יצחק פלר. המקום נקרא "נחלת יצחק" או "קריית יס"ף" (יצחק סגל פלר). בשנת 1936 שימש המקום כנקודת אימון של הנודדת. בשנים 1937 - 1938 הייתה במקום תחנת נוטרים שאויישה על ידי אנשי פלוגת הגיוס של בית"ר בירושלים שנקראה "פלוגת הכביש". בקרבת מקום הייתה מחצבה והנוטרים הביתרי"ם היו יוצאים בלילות לשמור עליה מפני חבלות וגנבות ופטרולים מזוינים היו נשלחים מן הפלוגה לסייר בכביש. עד מהרה הפכה התחנה ה"ליגלית" לבסיס אימונים והדרכה של אצ"ל. מרתפי הבית שימשו מטווחים לירי ב"כלים קטנים" ופיצוצי סלעים במחצבה שמשו הסוואה לאימונים בזריקת רימונים.

הערבים היו פותחים באש על כלי רכב עבריים שנסעו בכביש הראשי ירושלים - תל אביב. ב-26 בדצמבר 1937 נערכו בכביש בסביבה שלוש התקפות על כלי רכב עבריים.

ב-27 בדצמבר 1937 ירד אחד הנוטרים, יחזקאל אלטמן (בן-חור), לכביש ופתח באש על אוטובוס ערבי, משאית ומכונית של משטרת אבו גוש. באוטובוס נהרג ילד ערבי. הפעולה לא קבלה את אישור מפקדת אצ"ל.

הבריטים פתחו בחקירה ועצרו אותו. הוא הובא למשפט בבית הדין הצבאי בירושלים ונידון למוות בתלייה.כעבור שבוע המיר הגנרל ארצ'יבלד ויוול, מפקד הצבא הבריטי במזרח התיכון את עונשו למאסר עולם. הוא שוחרר מכלאו לאחר שש שנים.

בשנת 1994 אושר לבנות במקום קוטג'ים ליחידות נופש של "מלון דירות". היזמים מכרו את הקוטג'ים למגורים ולאחר דיונים משפטיים ארוכים חייב בית המשפט העליון את המשפחות שגרו במקום להתפנות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מירון בנבנשתי, מבצרי הצלבנים, קריית ספר בע"מ, 1965
  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005
  • יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
  • יעקב אליאב: מבוקש, הוצאת מעריב, עמ' 47 - 49, 1983

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה גלעד, באטמן בעין חמד: 7 מקומות לצפייה בעטלפים, באתר הארץ, 18 במאי 2012
  2. ^ ‏מנחם מרקוס, הרי ירושלים סקר נוף, הוצאת רשות שמורות הטבע 1993 עמוד 67 ‏

קואורדינטות: 31°47′46.28″N 35°7′31.78″E / 31.7961889°N 35.1254944°E / 31.7961889; 35.1254944