עינות צוקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבט עילי על עינות צוקים
בריכת מים מליחים בשמורה החבויה
בית המגורים מתקופת בית שני
המבנה החקלאי ששימש, ככל הנראה, לייצור בושם אפרסמון

עינות צוקים (ערבית عين فشخة - "עין פשח׳ה") היא שמורת טבע מוכרזת לאורך החוף הצפון-מערבי של ים המלח, דרומית לקיבוץ קלי"ה. אורכה של השמורה כ-6.5 ק"מ, והיא מחולקת לשלושה חלקים:

  • חלק צפוני המהווה שמורה סגורה (2,700 דונם).
  • חלק מרכזי הפתוח לקהל ובו מספר בריכות שכשוך ומתקני נופש (500 דונם).
  • חלק דרומי ("השמורה החבויה") בו ניתן לבקר במסגרת סיור מודרך בלבד (1,500 דונם).

בחודש יוני 2008 כילתה שריפת ענק חלקים נכבדים מהשמורה[1], ומאז מתקיימת בה הקפדה ניכרת על הדלקת אש וחונה בה דרך קבע כבאית.על פי רשות הטבע והגנים, זו השמורה הנמוכה בעולם[2].

המעיינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטח השמורה עשרות מעיינות של מים מליחים במליחות משתנה (2.5-3.7 ppt) ובטמפרטורות שונות.נביעתם השנתית הכוללת מגיעה עד 70 מליון ממ"ק וזהו מקור המים הטבעי הגדול ביותר בישראל שאינו מנוצל על ידי אדם[3]. מקור המים בשמורה הוא בגשמים היורדים בהרי יהודה ומחלחלים במשך עשרות עד מאות שנים עד להגיעם לשכבה עוצרת ברום של 390 מ' מתחת לפני הים. בתהליך זה סופחים המים המחלחלים מינרלים שונים המעלים את מליחותם. כתוצאה מירידת מפלס ים המלח בשנים האחרונות נחשפו חופים חדשים אשר היו בעבר מתחת לפני המים. נסיגת חוף הים גורמת למעיינות בשמורה לנדוד מזרחה ודרומה בעקבותיו, שכן מי המעיינות המתוקים יחסית למי הים אינם מתערבבים אלה באלה. עם נסיגת מי הים התת-קרקעיים, זורמים מי המעיינות בעקבותיהם עד למקום המפגש החדש ביניהם, ושם הם פורצים אל פני הקרקע. ערוצי הזרימה והאגמים הוותיקים הולכים ומתייבשים, וחדשים נוצרים במקומם, קרוב יותר לקו המים החדש. מי המעיינות חותרים בקרקעית החרסיתית הרכה ויוצרים מיקרו-קניונים בדרכם לים.

החי והצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבית גידול של מים מליחים, מהווה שמורת עינות צוקים מוקד משיכה למיני חי וצומח ייחודיים, הבולטים על רקע הסביבה העוינת של מדבר יהודה וים המלח. כמו כן מאוקלם באתר עדר הכולל כמה עשרות חמורים, החיים בה ומפלסים שבילים בשמורה.

האתר הארכאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשמורה הפתוחה שוכן אתר ארכאולוגי קטן, שנחפר לראשונה בידי האב רולאן דה וו בשנת 1958, ובשנת 2001 נחקר בידי יזהר הירשפלד. האתר הוא חווה חקלאית מגודרת שבה מבנה מגורים ומפעל להפקת בושם האפרסמון. החווה הייתה פעילה החל במאה ה-1 לפנה"ס, היא חרבה במרד הגדול והייתה נושבת שוב עד למרד בר כוכבא. בחצר שכנו אורוות סוסים ומכלאה לכבשים. הווילה הכפרית הייתה ערוכה סביב חצר פנימית לא מקורה, ותכנונה אופייני לאזור ים המלח בתקופה הרומית. היא עשויה אבני גוויל למעט פתחיה שנבנו באבנים מסותתות, והדלתות והמשקופים עשויים מעץ תמר. ייצור בושם האפרסמון, שנחשב למוצר יקר ערך, כלל את ריסוק ענפי השיח, השריית התמציות שהופקו מענפים אלה, אחסונן ולבסוף בישולן. אל המפעל הובילו תעלות מים ממעיין שנבע מצפון לו ומלאו את מאגר המים הפתוח להשקיית שיחי האפרסמון. תעלת המים הזינה גם את בריכת ההשריה המקורה שבמבנה ואת מקווה טהרה שנבנה עבור העובדים. במבנה נמצא חדר לאכסנת התמציות, אך לא התגלו בו תנורים להשלמת ייצור הבושם. ייתכן שהתנורים שכנו במקום אחר, אולי בקומראן הסמוכה; או שהמקום כלל לא שימש כמפעל לבושם אפרסמון, אלא לייצור סילאן ויין תמרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עינות צוקים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^
  2. ^ אתר רשות הטבע והגנים
  3. ^ לפי חוברת ההסבר באתר.