עיר דוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°46′25″N 35°14′08″E / 31.77361°N 35.23556°E / 31.77361; 35.23556

מפת עיר דוד

עיר דוד היא אתר ארכאולוגי שבו שכנה ירושלים הקדומה החל מראשית ימיה, בתקופת הברונזה התיכונה, והיא המשיכה להיות מיושבת עד לאמצע ימי הביניים. בשלהי התקופה העות'מאנית חודש היישוב במקום, וכיום האתר הוא חלק משכונת ואדי חילווה שבסילואן, או שכונת "עיר דוד", כפי שהיא מכונה בעברית החל משנות התשעים.‏[1]

האתר מהווה חלק מגן לאומי "סובב חומות ירושלים", האתר מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים ומתופעל על פי חוזה על ידי עמותת אלע"ד.‏[2]

סביבתה של עיר דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולות משוערים של עיר דוד ונקבת חזקיהו

עיר דוד ממוקמת על גבעת העופל, הגבעה הדרום-מזרחית של אגן העיר העתיקה. פסגתה של הגבעה מצויה בגובה 743 מטר מעל פני הים. הגבעה נמצאת כיום מדרום ומחוץ לחומות העיר העתיקה, בלב השכונה הערבית (לשעבר כפר) סילואן (כפר השילוח).

הבחירה להקמת יישוב, לא כל שכן עיר, בגבעה זו, הנמוכה משמעותית מההרים הסובבים אותה (הר הצופים, הר הזיתים ורכס ארמון הנציב) עשויה להראות תמוהה,‏[3] אולם בעיר דוד מתקיימים במידה רבה כל התנאים ההכרחיים לקיומו של יישוב בתקופות הקדומות‏‏.

הגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של ירושלים הקדומה שכנה על שיפוליה הדרומיים של גבעת העופל. מצד מזרח תוחם את עיר דוד נחל קדרון וממערב הגיא המרכזי (אפיקיהם של שני הנחלים היו נמוכים משמעותית בתקופת ייסוד העיר לעומת האפיק כיום), המתחברים בקצה הדרומי של הגבעה בגיא בן הינום. הגבול הצפוני היה פחות או יותר במקום בו עובר היום "כביש העופל" שמחוץ לחומה הדרומית, אם כי מאוחר יותר התרחבה העיר וכללה את הר הבית, ומאוחר יותר התרחבה אף לגבעה המערבית.

מיקום של עיר בתחתית קעורה סגורה אינו מצוי בשום מקום אחר בארץ. ערים היו ממוקמות בדרך כלל על תל בולט מעל לסביבה מישורית, או על שלוחה של הר היורדת אל תוך בקעה. אין שום דוגמה נוספת של עיר שהרים מקיפים אותה מכל הצדדים. עם זאת, למרות שלעין מודרנית נראה כי העיר נשלטת מכל הצדדים, הרי שבהתחשב בטווחי כלי הנשק שהיו מקובלים בתקופת יסודה של העיר, תלילותם הרבה של מדרונות עיר דוד הפכה את הגבעה למוגנת בצורה טובה, למעט הצד הצפוני.

מקורות מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרגלי המדרון המזרחי של הגבעה המזרחית, בערוץ הנחל, נובע המעיין היחיד שסיפק מים לירושלים בימי קדם. שמו של המעיין לא השתמר מימי קדם. במחצית המאה התשע עשרה הוא היה מוכר בשמו הערבי עין אום א-דרג'. מקובל על רוב החוקרים לזהות אותו עם מימי גיחון העליון הנזכר במקרא (דברי הימים ב' לב 30). במרחק כ- 500 מ' מהקצה הדרומי של עיר דוד, במורד נחל קדרון, מצויה באר עמוקה ששמה בערבית 'ביר איוב'. מקובל לזהותה עם עין רוגל הנזכרת במקרא בתיאור קו הגבול בין שבט יהודה ושבט בנימין (ספר יהושע טו 7; יח 16). במקרא מוזכרים מעיינות נוספים בסביבות ירושלים והם 'עין שמש' (יהושע טו 7; יח 17) ו'עין התנין' (נחמיה ב 13), אך לא ברור לאילו מעיינות הכוונה.

דרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים שכנה במרחק גדול מן הדרכים הבינלאומיות הראשיות של ארץ ישראל - "דרך הים" שלאורך חוף הים התיכון, ו"דרך המלך" העוברת בעבר הירדן המזרחית - דרכים שעברו מצפון לדרום וקישרו את מצרים עם סוריה ומסופוטמיה. בציר האורך של הארץ, באזור ירושלים, קיימת רק אפשרות אחת למסלול של דרך מדרום לצפון, והיא דרך גב ההר, לאורך קו פרשת המים הארצי המפריד בין הנחלים היורדים לים התיכון לבין אלה היורדים לים המלח ובקעת הירדן. כל הערים הראשיות של יהודה, כגון שכם, מצפה, בית לחם וחברון נמצאות לאורכה של דרך זאת, מלבד ירושלים הקדומה, הנמצאת במרחק מה מזרחה ממנה.

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרקע החקלאית, אשר בתחילת דרכה של העיר הייתה עיקר הפוטנציאל הכלכלי שלה, מוגבלת בשטחה. בלייתם של סלעי הגיר הקשים יוצרת אדמת טרה רוסה המאפיינת את הרי יהודה ואופיינית לנופים של בליה קרסטית. קרקע זו נוצרה על המדרונות ועל פסגות ההרים, וחלק ניכר ממנה נסחף, מותיר את המדרונות קירחים וסלעיים אך יוצר קרקע פורייה זמינה לחקלאות בעמקי הנחלים.

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה
שבר של לוח טין המהווה מסמך הכתוב בכתב יתדות אופייני למאה ה-14 לפנה"ס בשפה האכדית שהתגלה בחפירות העופל
עיר דוד ביחס לעיר העתיקה

החפירות הארכאולוגיות חשפו שרידים כבר מהתקופה הכלכוליתית, ושרידי בנייה החל מתקופת הברונזה הקדומה ב'. ירושלים מוזכרת לראשונה בעדויות כתובות בכתבי המארות המצריים (המאות 19-18 לפנה"ס). מתקופה זו נחשפו, בין היתר, החומה המזרחית של העיר והשלב הקדום של פיר וורן. מכתביו של מלך ירושלים, עבדיחבה לאמנחותפ הרביעי שליט מצרים באמצע המאה ה-14 לפנה"ס השתמרו במכתבי אל עמרנה. מתקופה זו נחשפו קירות תמך של החלקה המדורגת בשטח G (להלן).

כן נמצא שבר של לוח טין המהווה מסמך הכתוב בכתב יתדות אופייני למאה ה-14 לפנה"ס בשפה האכדית, שפה שהייתה מקובלת באותה תקופה לתכתובות דיפלומטיות בין ממלכות. גודלו של השבר 2.0x2.8 ס"מ, עוביו כסנטימטר אחד והוא מהווה חלק מהשולים השמאליים המרכזיים של לוח מלבני. צורתו של הלוח תואמת את צורתם של לוחות טין אחרים שנתגלו במזרח הקדום ואשר שימשו לכתיבת מסמכים ומכתבים בתקופת הברונזה המאוחרת.‏[4] לטענת מפרסמי הכתובת ניתן לשער שהלוח הוא חלק מחליפת מכתבים שנערכה בין מלכים, ככל הנראה בין מלך ירושלים, ייתכן עבד חבה, לבין פרעה אמנחתפ הרביעי. וכן כי ניתן להסיק כי השבר שנמצא הוא עותק הארכיון של מכתב שנכתב בירושלים ונשלח כנראה למלך מצרים.‏[5]

על פי המקרא, היו הרי ירושלים מחולקים בתקופת השופטים ובזמן מלכות שאול המלך למספר יחידות שבטיות. נחל שורק שימש כגבול השבטי בין נחלת יהודה לנחלת בנימין. עיר דוד, הנמצאת בשטח שמצפון לנחל, נכללה בנחלת בנימין. באותם ימים הייתה ירושלים עיר יבוסית, והיא הפכה לעיר ישראלית לאחר כיבושה על ידי דוד ושר צבאו יואב בן צרויה בשנת 1006 לפני הספירה לערך.

התיישבות ישראלית והתפשטות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים בתקופת בית ראשון

על תחילת ההתיישבות בירושלים בתקופת הברזל אין בידינו מידע מעבר למתואר במקרא, לפי המקרא עם כניסת עם ישראל לארץ וההתנחלות ירושלים נכבשה פעמיים (על ידי יהושע בן נון ושבט יהודה) אך על אף הכיבושים, היבוסים תושבי העיר נשארו לגור בירושלים ולשלוט בה. דוד המלך מחליט עם הפיכתו ממלך יהודה למלך של כל עם ישראל להעביר את בירתו מחברון אל ירושלים. הוא כבש את ירושלים והפך אותה לבירת ממלכת ישראל המאוחדת.

במקרא נזכרות כמה פעמים פעולות הבנייה של דוד בעיר, בין היתר:

  • "ויבן העיר מסביב מן המילוא ועד הסביב" ( ספר שמואל ב, ה, ט) - יש להניח כי דוד הרחיב את העיר המבוצרת צפונה כלפי הר הבית. נראה שהדבר הביא לפריצתה של חומתה הקיימת של העיר מצפון למצודת ציון עד ששלמה בנה את המילוא.
  • ""סגר את פרץ עיר דוד אביו"" (ספר מלכים א, יא כז). ככל הנראה החל דוד בהקמת האקרופוליס החדש לרבות המבנים על הר הבית עצמו.

לא ברור למה הכוונה במושג "מילוא". אולי הכוונה לטרסות שעל המדרון המזרחי של השלוחה הדרומית מזרחית שהיוו קירות תמך למבנים שמעליהם, או דווקא מלשון "עלייה" - המעלה המוביל מעיר דוד אל ההר.

שטחה של עיר דוד היה בקירוב 60 דונם. כהכנה לבניית בית המקדש דוד העלה לעיר דוד את ארון הברית ואף רכש בשנת שלטונו האחרונה את גורן ארונה, אתר המוכר כיום כהר הבית, כדי לבנות עליו מזבח. המזבח היה מנותק מהעיר, על ראש הגבעה. בימי שלמה נבנה על הגבעה בית המקדש והגבעה צורפה לעיר. המקדש וארמון המלך היו מחוץ לעיר המאוכלסת ונוצר רובע חדש בצפון, העופל, עמו הגיע שטחה של ירושלים לכדי 130 דונם בקרוב. עד למאה השמינית לפנה"ס זה היה תחומה של ירושלים.

לאחר מות שלמה התפלגה הממלכה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל, כאשר ירושלים נשארה בירת ממלכת יהודה בלבד. כמתואר בתנ"ך, בנו מלכי ישראל אתרים חלופיים ברחבי הממלכה הישראלית, וזיקתם לירושלים הייתה מועטה. לאחר הכיבוש האשורי של ממלכת ישראל והגליית עשרת השבטים הגיע זרם פליטים גדול לירושלים. העיר התפשטה והקיפה גם את הגבעה המערבית כולה, וכללה ככל הנראה את השטחים הידועים היום כרובע היהודי והרובע הארמני, וכן את הר ציון שמחוץ לחומות העיר העתיקה של היום. בתקופת מלכותו של חזקיהו הוקפה העיר חומה, ונחצבה נקבת חזקיהו אשר הכניסה את מימי מעיין הגיחון לתוך העיר. העיר גדלה בתקופה זו פי ארבעה.

העופל, הר הבית והגבעה הדרום מערבית (הרובע היהודי של היום) אינם חלק מעיר דוד המקורית.

עם חורבן בית המקדש הראשון חרבו גם עיר דוד וירושלים כולה.

עיר דוד בשיבת ציון ובית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחמיה מתאר בספרו: "וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא לַיְלָה... וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵם פְּרוּצִים, וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ. וָאֶעֱבֹר אֶל שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ, וְאֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי". בעקבות כך בנה נחמיה חומה שהקיפה חלקים מעיר דוד.

רק מאוחר יותר כשהחשמונאים שולטים בירושלים העיר מתרחבת והופכת להיות עיר גדולה ביותר, החשמונאים מרחיבים את ירושלים ומחזירים את גבעת עיר דוד כחלק מהעיר ירושלים, אך בניגוד לימי בית ראשון בהם עיר דוד הייתה מרכז העיר עיר דוד הופכת להיות פרבר עוני של ירושלים ומלבד בריכת השילוח המפוארת שבתחתית הגבעה ירושלים מתחלקת לעיר העליונה - העיר העתיקה של ימינו, שם מתגוררים העשירים והשכבה העליונה, והעיר התחתונה שמה מתגוררים דלת העם הפשוטים והפועלים ונמצאת בגבעת עיר דוד.

עיר דוד לאחר חורבן בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים כולה, ואיתה גם עיר דוד, נהרסה בחורבן בית שני בשנת 70 ולא יושבה מחדש אלא ב-135, כשהקיסר הרומי אדריאנוס הקים במקומה של ירושלים עיר רומית אלילית וקרא לה על שמו, איליה קפיטולינה. נראה כי האזור של עיר דוד נשאר מחוץ לתחומי העיר הרומית.

בתקופה הביזנטית גדל תחומה של העיר והיא התפשטה להר ציון ולעיר דוד. בצפונה של עיר דוד נחשפו מבני מגורים מהתקופה הביזנטית. עיקר השרידים מן התקופה הביזנטית מצויים ממערב לשער הקדום של עיר דוד, הוא "שער הגיא". מבני המגורים של השכבה הביזנטית המאוחרת מצטיינים באיכות בנייתם והם היטיבו להשתמר.

כנסיית השילוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית השילוח: בשנים 1894-1897 נחשפו על ידי בליס ודיקי שרידיה של כנסיית השילוח שנבנתה כנראה באמצע המאה ה-5 לספירה על ידי הקיסרית אאודוקיה.

הכנסייה הוקמה לזכר סיפור הנס של ישו שהחזיר לעיוור את ראייתו בבריכת השילוח כפי שמתואר בבשורה על פי יוחנן ט 1-7:

כאשר עבר בדרכו ראה איש עור מיום הולדו. שאלו אותו תלמידיו: 'רבי, מי חטא שהוא נולד עור? הוא או הוריו?' ענה ישוע: 'לא הוא חטא ולא הוריו; אין זה אלא כדי שיגלו בו פועלי אלוהים. עלינו לפעל את פועלי שולחי כל עוד יום. יבוא לילה ואז לא יוכל איש לפעול. בעודני בעולם אני אור העולם.' אחרי אמרו זאת ירק על האדמה ועשה טיט מן הרוק; מרח את הטיט על עיני העור ואמר אליו: 'לך ורחץ בברכת השלוח' [שפירושו שילוח]. הלך ורחץ, ובא כשהוא רואה".

הכנסייה הוקמה מצפון לברכת השילוח וחלקיה נשתמרו היטב, לעתים עד לגובה העולה על 2.5 מטר. הכנסייה, שמידותיה 16 מטר ברוחב על 28 מטר באורך, נחלקה לאולם תווך ושתי סטראות על ידי ארבע אומנות רבועות. הסיטראות רוצפו בפסיפסים מעוטרים בדגמים שרווחו בתקופה הביזנטית. הכניסה לכנסייה הייתה מצפון וירדו אליה דרך אטריום (חצר פנימית) ונרתקס מדורג ממנו עברו לכניסה דרך סטיו. הסטרא הדרומית נפתחה אל ברכת השילוח במעין סטיו פתוח.

כפר סילואן בשלהי המאה ה-19
עיר דוד בראשית המאה ה-20

הכיבוש הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים נכבשה על ידי הערבים ב-638 לספירה. בשלב מוקדם של התקופה הערבית הקדומה התירו השליטים ליהודים, לראשונה זה כמה מאות שנים, להתיישב בירושלים ולהקים בה שכונה יהודית. שכונה זו הייתה כנראה בגבעת עיר דוד, למרות שעל מיקומה המדויק עדיין חלוקות הדעות. יש מעט מאוד עדויות ארכאולוגיות מהתקופה המוסלמית הקדומה בעיר דוד.

כבר הפאטימים, במאה ה-11, צמצמו את גבולות העיר מדרום, הקימו חומה בתוואי חדש (שנשמר מאז ועד היום), והותירו את עיר דוד מחוץ לגבולות העיר. במאה התשיעית הקימו יהודים קראים את שכונתם בצד המערבי של המדרון וכינו את שכונתם בשם "צלע האלף" על פי הפסוק בספר יהושע[6]: "צלע האלף והיבוסי היא ירושלים". שכונתם כונתה גם בשם "שכונת בני המזרח". ישובם זה התקיים כמה מאות שנים. ‏‏‏[7]

כפר סילואן במאות האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סילואן

בתקופה המוסלמית המאוחרת, לאחר גירוש הצלבנים, התפתח על גבעת עיר דוד ועל הגבעה ממול כפר ערבי, סילואן, ששמו הוא כנראה שיבוש של "שילוח", המעיין הזורם בתחומי עיר דוד. עם יציאת העיר החוצה מהחומות החל מאמצע המאה ה-19, סופח הכפר לתחומי העיר והפך לשכונה.

כאשר עלו ארצה יהודים מתימן בשנת 1882 (עליית "אעלה בתמר"), הם התגוררו בתחילה בירושלים בחוסר כל וללא קורת גג. עסקנים יהודים ריחמו עליהם ורכשו עבורם חלקת אדמה במדרונות הכפר הערבי סילואן על גבי נחל קדרון. בשנת 1884, שוכנו במקום יהודי תימן וזהו היישוב הראשון של התימנים בתקופת העליות. המקום נקרא "כפר השילוח", על-שם המעיין הסמוך. בעלי הקרקעות קיוו כי התושבים התימנים ילמדו את עבודת האדמה ויספקו תוצרת חקלאית לתושבי ירושלים, אך אלו העדיפו לעבוד מחוץ לכפר. מאורעות הדמים, בהם פגעו הערבים ביהודים החל משנת 1920, צמצמו את האוכלוסייה בכפר, ובשנת 1936 (מאורעות תרצ"ו), התנפלו ערבים על הנותרים, פגעו בהם ושדדו את רכושם. התושבים עזבו את המקום סופית.

חידוש הנוכחות היהודית בעיר דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינור דוד - סמל עמותת אלע"ד - בכניסה לאתר

בשנת 1986 קמה עמותת אלע"ד ("אל עיר דוד") במטרה לחזק את הקשר היהודי לירושלים ולבסס את הנוכחות היהודית בעיר דוד. העמותה פועלת להשגת מטרותיה על ידי תיירות, חפירות ארכאולוגיות, חינוך ומחקר, וכן בעזרת רכישת בתים וקרקעות מתושבי סילוואן, או שכירתם מחברת עמידר, על מנת לשכן בהם יהודים.

החל משנת 1997 מפעילה העמותה עבור רשות הטבע והגנים את 'הגן הלאומי עיר דוד', המהווה חלק מ'גן לאומי סובב חומות ירושלים'. וסגור בשבת. בעקבות העברת הפעלת הגן לידי עמותת אלע"ד תרמה העמותה לשימוש הציבור כמה מבנים בעיר דוד, כמו 'בית הצופה', שהפך לנקודת תצפית ואולם להקרנת חיזיון אורקולי. האתר נחשב לאחד האתרים הפופולריים בירושלים.‏[8] וכתוצאה מפעילות העמותה ושיווק מסיבי הביאו לעלייה חדה במספר המבקרים במקום בשנים האחרונות. בשנת 2008, למשל, ביקרו בגן הלאומי עיר דוד כ-400 אלף איש, מספר שיא בכניסות לגן לאומי בירושלים.

העמותה משקיעה משאבים רבים בחינוך לחיזוק הקשר לירושלים במגזרים וקהלים שונים, וכן בהגברת הידע במחקר ירושלים הקדומה. בין קהלי היעד הבולטים של העמותה בתחום זה נמצאים חיילי צה"ל, שאלפים מהם ביקרו בעיר דוד ובסביבתה בשנים האחרונות, במסגרת פרויקט 'מוריה' של חיל חינוך.‏[9] בשנת 2001 הקימה העמותה את מכון מגלי"ם (המכון הגבוה ללימודי ירושלים)‏‏ כמכון מחקר והוראה, שמטרתו להעמיק את הידע על אודות ירושלים בתחומי היסטוריה, ארכאולוגיה ותנ"ך.‏[10] מדי שנה מקיים המכון את 'כנס מחקרי עיר דוד', שהוא הכנס הארכאולוגי הגדול בישראל, שבו מציגים החופרים והחוקרים את החידושים העדכניים ביותר בחקר ירושלים. השטח של החפירות הארכאולוגיות בעיר דוד מנוהל על ידי העמותה, אשר מממנת את רובן. ממצאי החפירות הרבים מתפרסמים בכלי התקשורת ובכנס השנתי של מגלי"ם.

אחת מפעולותיה העיקריות של העמותה היא השבת היישוב היהודי לעיר דוד, תוך קידום ופיתוח ההתיישבות היהודית באגן הקדוש כולו. העמותה רוכשת ושוכרת מיום הקמתה נכסים, קרקעות ובתים בעיר דוד ובאזורים נוספים‏[11] בכמה דרכים: איתור נכסים השייכים ליהודים בעיר דוד ומאבק משפטי במחזיקים בהם, בדרישה לפנותם על מנת להחזירם לבעליהם המקוריים; קנייה ושכירת נכסים שהוכרזו נכסי נפקדים על ידי האפוטרופוס מהרשות לפיתוח ומחברת עמידר; וכן שכנוע ערבים תושבי סילואן למכור את בתיהם ליהודים. בשנת 2010 התגוררו בבתים שבבעלות האגודה כ-75 משפחות יהודיות.

החפירות הארכאולוגיות בעיר דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיר דוד היא האתר שבו נערכו חפירות על ידי המספר הגדול ביותר של משלחות ארכאולוגיות בישראל. הדבר נובע ממקומה של העיר הקדומה בחקר המקרא. אלה המשלחות והחוקרים שחפרו באתר בציון שנות החפירה:

ארכאולוג ארכאולוג עונות חפירה עונות חפירה
צ'ארלס וורן 1867
קונרד שיק 1886 1890
הרמן גותה 1881
פרדריק ג' בליס ארצי'בלד דיקי 1897-1894
מונטגיו פרקר לואי-איג ונסאן 1911-1910
ריימון וייל 1914-1913 1924-1923
רוברט מקאליסטר ג'ון גארו דנקן 1925-1923
ג'ון וינטר קרופוט ג'רלד פיצ'ג'רלד 1928-1927
קתלין קניון 1967-1961
יגאל שילה 1985-1978
רוני רייך אלי שוקרון 2010-1995
אילת מזר 2005 ואילך
דורון בן עמי יאנה צ'חנוביץ 2007 ואילך

כמו כן נערכו במשך השנים בדיקות מצומצמות במקומות שונים. אלה נערכו בידי:

ארכאולוג ארכאולוג עונת בדיקה
א' מסטרמן 1901
דוד אדן-ביוביץ' 1977
אלון דה-גרוט 1993
יעקב ביליג 1994
דן בהט 1998
צבי גרינהוט 2005-2004
רנה אבנר 2004
רוני רייך גיא בר-עוז 2005
דוד עמית יונתן אדלר 2006

הממצאים בעיר דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן לאומי "עיר דוד"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטח G בעיר דוד
החלקלקה המדורגת בשטח G

בעיר דוד מספר אתרי חפירה, השטחים סומנו עם השנים בצורות שונות על ידי החופרים השונים, אך כיום נהוג להתייחס לאתרים השונים על פי האזורים שהוגדרו בחפירותיו של יגאל שילה. החשובים שבהם - שטח G (קריית השלטון), מבנה האבן הגדול, נקבת חזקיהו ופיר וורן. שטחי חפירה נוספים אינם מפורטים כאן, אך ניתן לקרוא עליהם ברשימת הקריאה שלהלן.

מבנה האבן הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבנה האבן הגדול בעיר דוד

בכניסה לגן הלאומי נחשף בשנת 2005 מבנה אבן גדול הקבור תחת נדבכים מתקופת בית שני ומהתקופה הביזנטית. לדעת החופרת אילת מזר הוא נבנה בראשית המאה העשירית לפנה"ס, והיא אף מעלה את ההשערה לפיה שימש המבנה כארמונו של דוד המלך, חוקרים אחרים חלוקים על תארוך זה והם מקדימים אותו למאות ה-13-12 לפנה"ס.

מבנה תמך מדורג גדול ממדים נחשף ממערב למבנה האבן, בתחום שטח G. יש המתארכים אותו לשלהי המאה ה-13 עד תחילת המאה ה-12 לפנה"ס, אחרים משייכים אותו למאה העשירית לפנה"ס, תקופת דוד המלך.

קריית השלטון - שטח G[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המדרון שמזרחית למבנה האבן הגדול הוקמו מבנים מפוארים בתקופת הבית הראשון, אשר הממצאים שהתגלו בתוכם מעידים על המעמד הגבוה של הדיירים שאכלסו אותם. המבנה הגדול שבהם מכונה "בית אחיאל", משום ששם זה נמצא על גבי שברי חרס שנחשפו באתר. בסמוך לבית התגלתה אסלת אבן שהייתה מותקנת בראש בור ספיגה. האסלה מוצגת כיום מימין למבנה, והיא מעידה על רמת החיים הגבוהה של תושביו. בחפירות שנעשו מתחת לאסלה, הצליחו ארכאולוגים לזהות את סוגי המאכלים שתושבי ירושלים של תקופת בית ראשון אכלו, בין השאר הצליחו לזהות שרידים של עצמות דגים מהנילוס במצריים, דבר המלמד על קשרי מסחר ועל מעמד גבוה.

מימין למבנה, באחד החדרים שנחשפו, התגלתה שכבת אפר עבה ברצפת החדר המכונה משום כך "החדר השרוף", המעידה על חורבן העיר ירושלים על ידי נבוכדנצר בשנת 586 לפני הספירה. באתר התגלו גם ראשי חיצים המעידים על הקרב שהתחולל באזור. סגנון החצים שנמצאו זהה לחיצים אשר נמצאו בלכיש, שם נערך קרב קשה במסעו של סנחריב בשנת 701 לפנה"ס הספירה.

בגבול השטח נחשפה חומה המתוארכת לימי נחמיה, אשר בימיו הצטמצמו תחומי העיר ושטח אתר זה נותר מחוץ לחומה. מדרום לחומה התגלה מגדל חשמונאי מהמאה ה-2 לפנה"ס אשר שימש כחלק מביצורי "החומה הראשונה" כפי שהיא מכונה בכתבי יוסף בן מתתיהו.

החומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרומו של השטח בולט יסוד של מגדל שנבנה על חורבות מבנים שנהרסו עם חורבן בית המקדש הראשון. לפיכך החומה הזו היא מתקופת בית שני, אותה חומה שיוספוס פלביוס מכנה "החומה הראשונה". העדות הארכאולוגית מצביעה על כך שהחומה נבנתה החל מימי שיבת ציון. היא הוקמה בראש המדרון המזרחי שנותר מעתה מחוץ לתחומי העיר המבוצרת, עובדה שמתיישבת יפה עם המסופר במקרא המתאר את מסע הלילה של נחמיה, אותו הוא ערך עם הגיעו לירושלים.

"ואצאה בשער הגיא לילה ואל פני עין התנין ואל שער האשפות ואהי שבר בחומת ירושלים אשר הם פרוצים ושעריה אכלו באש. ואעבר אל שער העין ואל ברכת המלך ואין מקום לבהמה לעבר תחתי. ואהי עלה בנחל לילה ואהי שבר בחומה ואשוב ואבוא בשער הגיא ואשוב" ( (נחמיה ב, יג-טו)).

זהו תיאור של מסע שראשיתו בשער הגיא, משם יורד נחמיה לבריכת השילוח וכשהוא שב ועולה במדרון המזרחי אין הבהמה יכולה לעבור. ואכן בכל המקומות שנחפרו במדרון המזרחי התלול נתקלו מיד במפולת אבן אדירה. נחמיה הגיע כנראה למסקנה שאין לו האמצעים הדרושים לפינוי ושיקום ההריסות בקטע קשה זה, והוא בנה את החומה בראש המדרון. חומה זו המשיכה לשמש בכל ימי בית שני ובתקופה הביזנטית.

בית אחיאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית אחיאל

בית אחיאל הוא מסוג בית ארבעת המרחבים האופייני לימי בית ראשון. המבנה, שפתחו מצד דרום נחשף בחפירות בשלמותו, אך בהמשך החפירה היה צורך לפרק את מחציתו המזרחית כדי שניתן יהיה לחשוף את הנמצא מתחת לרצפתו. בשחזור החלק נעשה שימוש בחומרים מודרניים כפסי מתכת ובטון, כדי להדגיש את החלק המשוחזר. המבנה מכונה "בית אחיאל" משום שנמצאו בו שני אוסטרקונים הנושאים שם זה. המבנה נהרס בחורבן בית ראשון.

מצפון לבית אחיאל בנויים שני תאים. בדרומי ביניהם, הסמוך לבית אחיאל, נמצאה אסלת בית שימוש חצובה מאבן שקועה ברצפה ומתחתיה בור שקיעה.

החדר השרוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצפון לתאים עוברת סמטה שמעברה השני נחשפה פינה של מבנה נוסף הקרוי "החדר השרוף". המבנה השתמר למלוא קומתו הראשונה. מהסמטה מובילות מדרגות לקומה השנייה של המבנה. כאשר נשרף הבניין בחורבן התמוטטה הקומה העליונה וכיסתה את רצפתו. נמצאו גם שרידי רהיטי עץ, הראשונים מימי בית ראשון שנמצאו בארץ. בתוך השרידים נמצאו עשרות ראשי חיצים מברזל ומברונזה, המשמשים עדות לקרב שהתחולל כאן.

בית הבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קירות התמך תמכו במבנים הבנויים על המדרון התלול. ממבנה ששכן בטרסה אחת נמוכה מזו של בית אחיאל נחשפה רק רצועה צרה. במקום נמצאו 49 בולות, פיסות טין קטנות שנלחצו והודבקו אל החוטים הקושרים את הפפירוסים. על הטין הודבקה טבעת חותם. זהו המקבץ הגדול ביותר של בולות שנמצא. אופן ההשתמרות המעולה של הבולות יכול להעיד על האש החמה שבערה ברחבי העיר ושימרה את פיסות הטין. על רוב הבולות מופיעים שמות של אנשים תוך אזכור שם אביהם. ככל הנראה מדובר ברשימה של חלק חשוב מהפקידות הגבוהה בשנים האחרונות לקיום ממלכת יהודה. באחת הבולות ניתן מופיע שמו של גמריהו בן שפן, הנזכר בספר ירמיהו בזמנו של יהויקים מלך יהודה.

החלקלקה המדורגת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה חשבה קתלין קניון שחפרה במקום כי המבנה המדורג הוא חלק מהביצור של בית שני, היות שהיה ליד החומה החשמונאית. עם הסרת הרצפות של "בית אחיאל" על ידי משלחת שילה התגלה כי המבנה המדורג ממשיך להופיע מתחת לרצפות כאשר קירות "בית אחיאל" בנויים ישירות על גביו, לפיכך הוא מוקדם לבית אחיאל המתוארך למאה ה-8 לפנה"ס. על סמך הקרמיקה המתייחסת למבנה המדורג יש לתארכו למאות ה9-10 לפנה"ס לימי דוד ושלמה. מבנה זה הוא קיר תמך, זהו המבנה הגדול ביותר שנתגלה עד כה מתקופה זו. החלקלקה תמכה במבנה שניצב בראשה, כנראה בביצור האקרופוליס. כאשר התמוטט הקיר בחלקו, בנו על יסודותיו את בית אחיאל במאה ה-8 לפנה"ס. ייתכן שהדבר משקף את הדרישה ההולכת וגוברת לשטח בנייה בתוך העיר המבוצרת, אולי בעקבות זרם פליטים מממלכת ישראל והירידה בחשיבות האקרופוליס הישן לאחר הקמת האקרופוליס החדש במעלה הר הבית.

המצודה הכנענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה המדורג בנוי על מסד המורכב ממערכת של קירות שיוצרים "ארגזים" ממולאים בקירות אבן. המסד מתוארך לפי חרסים למאות ה-13-14 לפני הספירה, לתקופה הכנענית המאוחרת. ככל הנראה זהו מסד למצודה, אולי מצודת ציון. הארכאולוגית אילת מזר מזהה את המקום עם ארמונו של דוד המלך. הסיבות לכך הם שבחפירות מתחת למקום נמצאו כותרות פרוטו-כנעניות, המזוהות עם המלוכה הישראלית (נמצאו כאלה בערי מלוכה כדוגמת דן, גזר ומגידו). בנוסף, נמצאו בולות עם שמות מלכים מבית דוד, דבר המלמד שהמקום עבר בירושה לכל היותר.

מפעלי המים בעיר דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעיין הגיחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גיחון

מעיין הגיחון הוא מקור המים העיקרי של ירושלים הקדומה (עיר דוד), וסביר להניח כי הוא זה שקבע את מיקומו של היישוב הראשוני במקום. מעיין הגיחון הוא בעל אופי קרסטי (מעיין שנוצר עקב פעולות המסת אבן הגיר על ידי מים) סיפוני. מימיו נקווים בתוך חלל המסה קרסטי. לאחר שהחלל מתמלא במי משקעים מאגן הניקוז שלו, הוא מתרוקן בפתאומיות דרך פתח צר, ומשום כך נביעתו אינה רצופה, אלא הוא מגיח ומתייבש לסירוגין. תופעה זו הקנתה למעיין את שמו. ספיקת המעיין, לפי המדידות החדשות, היא סביב 1,500 מ"ק ליום בממוצע.

במהלך השנים נבנו לצד המעיין מתקנים שמטרתם לנצל את המים ביעילות רבה יותר, ותעלות השקיה שהוזרמו מהגיחון איפשרו חקלאות שלחין.

פיר וורן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פיר וורן
פיר וורן: אזור המגדלים ובריכת האגירה מתקופת הברונזה

פיר וורן הוא מפעל המים הראשון של ירושלים והקדום שבין שני מפעלי המים מימי בית ראשון. הוא נתגלה ותואר לראשונה על ידי צ'ארלס וורן ב-1867. משלחת החפירות בהנהלת שילה ניקתה וחקרה את פיר וורן בין השנים 1981-1979. מחקר זה לווה במחקר גאולוגי שבוצע על ידי דן גיל. בשנים 1998-1997 נחקר פיר וורן והשטח שלמרגלותיו בידי רוני רייך ואלי שוקרון, שהגיעו למסקנות חדשות לגבי הפיר. לטענתם הפיר, שהוא פרט גאולוגי טבעי בסלע לא היה גלוי ולכן גם לא היה נגיש, ואין לו כל קשר תפעולי עם מפעל המים שגילה וורן. רייך ושוקרון גילו במרחק קצר בסמוך ברכה חצובה עמוקה והראו כי המנהרה הובילה לשם, וכי שם נשאבו המים.

תיאור הפיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה אל הפיר היא דרך מנהרה באורך של עשרות מטרים. בראשה ישנו פיצול קטן אל מערה טבעית, אך עיקרה הוא מנהרה משופעת בה חצובות מדרגות תלולות היורדות גובה של כ-8 מטר לכיוון צפון מזרח. המנהרה נמשכת אחרי המדרגות עוד כמה מטרים עד הגיעה אל שטח מעט רחב יותר, שבתחתיתו שוכן הפיר האנכי. המנהרה עצמה ממשיכה בקיר המזרחי, בגובה של כשלושה מטרים מעל מפלסה עד נקודה זו (המעבר לשם היום - דרך סולם). הבדל מפלסים זה נועד כנראה להקשות את המעבר על אויבים שעלולים היו לחדור למפעל המים שמחוץ לעיר.

תאוריה קודמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המים של העיר היה במעיין הגיחון שנמצא מחוץ לאזור המבוצר. לאנשים לא הייתה גישה חופשית למים בזמן מצור. פיר וורן בא לענות על בעיה זו ולאפשר גישה למקור המים על ידי תושבי העיר. לפנים חשבו כי פיר וורן הוא אותו "צינור" מסתורי המוזכר בספר שמואל ב':

"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ, וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה. וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן, הִיא עִיר דָּוִד. וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר" (שמואל ב ה, ו-י)

וכן:

"וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַ‍ִם הִיא יְבוּס, וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדָוִיד לֹא תָבוֹא הֵנָּה, וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִיד. וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר, וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ. וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד, עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ עִיר דָּוִיד. וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב מִן הַמִּלּוֹא וְעַד הַסָּבִיב, וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר. וַיֵּלֶךְ דָּוִיד הָלוֹךְ וְגָדוֹל, וַיהוָה צְבָאוֹת עִמּוֹ." (דברי הימים א יא, ד-ט).
שני השלבים בהתפתחות פיר וורן על פי רייך ושוקרון

הסברה הייתה שבעת מצור, כשנזקקו תושבי העיר למי המעיין המצויים מחוץ לחומה, נכנסו תושבי העיר לתוך המנהרה בתוך העיר, יצאו מחוץ לעיר בחסות המנהרה, הגיעו לפיר החצוב בסלע, שאבו מים וחזרו לעיר ללא פגע.

תאוריה חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת רייך ושוקרון הפיר מעולם לא שימש לשאיבת מים. החציבה המקורית בתקופת הברונזה התיכונה נעשתה בסלע ה"מלכה" הנוח, והמנהרה עברה מעל לפיר בלי להגיע אליו. המנהרה הגיעה לבריכת אגירה שהייתה מחוץ לחומות והייתה מוגנת בשני מגדלים. במאה השמינית לפני הספירה העמיקו את המנהרה בסלע הקשה וגילו את הפיר. (פער של כאלף שנים בין החלק העליון לחלק התחתון של המנהרה). לאחר ההעמקה לא השתמשו בפיר, אלא נטשו את המפעל כולו. לראיה מצביעים רייך ושוקרון על שבבי סלע שנותרו מהשלב השני של החציבה, וכוללים אך ורק את שכבת הסלע הקשה (כלומר ההעמקה בסלע הקשה לא נעשתה יחד עם חפירת המנהרה בסלע הרך). את השבבים ניתן לתארך, בעזרת חרסים שנמצאו במקום, למאה השמינית לפני הספירה. העובדה כי נותרו שבבים ופסולת שלא נוקו מצביעים על עזיבה פתאומית של האתר.

מוצא נקבת חזקיה בראשית המאה ה-20
בריכת השילוח, 1934

נקבת חזקיהו (נקבת השילוח)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 701 לפנה"ס, צר על ירושלים סנחריב האשורי. חזקיהו המלך הכין את העיר למצור הצפוי.

"ואת בקיעי עיר דוד ראיתם כי רבו, ותקבצו את מי הבריכה התחתונה. ואת בתי ירושלים ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה ומקוה עשיתם בין החומותים למי הבריכה הישנה" (ישעיהו כב ט'-יא').

היו אלה ללא ספק צעדים של שעת חירום, שננקטו לפני סכנה מתקרבת ובשעת הכנות למלחמה. המקרא מתאר שני מפעלים חשובים שחזקיהו עשה לקראת המלחמה: ביצור העיר והבאת המים לעיר על ידי נקבת חזקיהו.

"ויתר דברי חזקיהו וכל גבורתו ואשר עשה את הבריכה ואת התעלה ויבא את המים העירה" ( (מל"ב כ כ)).

"וירא חזקיהו כי בא סנחריב ופניו למלחמה על ירושלים. ויועץ עם שריו וגבריו לסתום את מימי העינות אשר מחוץ לעיר ויעזרהו. ויקבצו עם רב ויסתמו את כל המעיינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ לאמור: למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים. ויתחזק ויבן את כל החומה הפרוצה ויעל על המגדלות ולחוצה החומה אחרת, ויחזר את המילוא עיר דוד, ויעש שלח לרב ומגינים" ( (דברי הימים לב)).

הגיחון נמצא מחוץ לחומות עיר דוד. במצב זה המעיין חשוף בפני האויב (לשימושו, למניעת מים מהנצורים או הרעלת המקור). מטרת חציבת הנקבה הייתה להעביר את מי המעיין שמחוץ לעיר אל בריכת-אגירה בתחומי העיר (בגיא הטירופיאון). מהכתובת שנמצאה בנקבה ניתן להבין כי היא נחצבה בו זמנית משתי קצותיה לאורך יותר מ-500 מטר. הפרש הגבהים בין מעיין הגיחון למוצא המנהרה בצד השני של עיר דוד בבריכת השילוח הוא 33 ס"מ בלבד והשיפוע הממוצע של המנהרה הוא 0.7 פרומיל בלבד. זהו הישג הנדסי מרשים. הוצע כי החציבה נעשתה לאורך סדק שדרכו נבעו המים אולם תאוריית הסדק הקרסטי הרציף עורערה על ידי מחקר גאולוגי נוסף של עמוס פרומקין, שעל פיו חוצבי הנקבה איתרו חללים קרסטיים מקומיים וחיברו ביניהם.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כתובת נקבת השילוח

נקבת חזקיהו הובילה את המים מאפיק נחל קדרון בצדה המזרחי של העיר לאפיקו של גיא הטירופיאון בצדה המערבי של העיר. בנקודת המפגש של שני הצוותים נמצא ממצא אפיגרפי נדיר, כתובת נקבת השילוח, המתארת את המפעל והמפגש:

Cquote2.svg

[תמה] הנקבה וזה היה דבר הנקבה: בעד [מנפים החצבם את]//הגרזן אש אל רעו ובעוד שלש אמת להנק[ב נשמ]ע קל אש ק//רא אל רעו כי הית זדה בצר מימין ומ[שמ]אל ובים ה//נקבה הכו החצבים אש לקרת רעו גרזן על גרזן וילכו//המים מן המוצא אל הברכה במאתיים ואלף אמה ומ[א]//ת אמה היה גבה הצר על ראש החצב[ם].

Cquote3.svg

הכתובת נמצאת כיום במוזיאון ארכאולוגי באיסטנבול.

מכתובת זו מובאת[דרוש מקור] ראיה לאורך יחידת המדה אמה, מאחר שהכתובת מעידה כי המרחק מן המוצא אל הבריכה הוא אלף ומאתים אמה, ומכיוון שאורך הנקבה הוא כ533 מטרים הרי שאורך האמה הוא כ-44.4 ס"מ.

בעבר היו שפקפקו בתארוכה של המנהרה לזמן חזקיהו, וראו בה מפעל חשמונאי, אך דעה זו נסתרה מבדיקות פחמן 14 שהוכיחו את שיוכה לתקופת חזקיהו.‏[12] עם זאת, עדיין קיימים חוקרים המטילים ספק בשיוכה של המנהרה למפעליו של חזקיהו בזמן המצור, בין השאר עקב אי-התאמתה של פעולת נקיבה אטית ומתוכננת לזמן מלחמה. לדעה זו, מפעל הנקיבה, יחד עם מפעלי מים אחרים מאותה תקופה, נועד למטרת השקיית גן המלך המפואר, ייתכן שבהשפעת גני נינוה. גם לדעה זו, נחצבה המנהרה בערך בתקופת חזקיהו [1].

בית הכנסת מתקופת בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כתובת תאודוטוס
כתובת תאודוטוס, נמצאת כיום בחדר הכניסה למוזיאון רוקפלר

בדרום עיר דוד, בסמוך ל"קברי עיר דוד" ול"בית מיוחס", התגלתה כתובת יוונית, המתוארכת למאה הראשונה לספירה. הכתובת התגלתה על ידי משלחת ריימונד וויל שחפרה במקום בשנים 1913-1914.

תרגום לעברית של הכתובת:

תֶאודוטוס בן וֶטֶנוס כוהן וראש בית כנסת, בנו של ראש בית כנסת, נכדו של ראש בית כנסת, בנה את בית הכנסת לשם קריאת התורה ולימוד המצוות, ואת האכסניה והחדרים ומתקני המים לשם הארחת הנצרכים מן הנכר, שאותה ייסדו אבותיו והזקנים וסימונִידֶס

בסמוך למקום גילוי הכתובת נחשף מקווה טהרה גדול, וייתכן שהוא שימש כחלק ממתקני המים המוזכרים בכתובת.

חניון גבעתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חניון גבעתי (עיר דוד)

ממצאים נוספים נחשפו בחפירות שנערכו באתר חניון גבעתי המצוי אף הוא בתחומי עיר דוד, ממול הכניסה הראשית לגן הלאומי וממערבה לו. בעיר דוד נמצאה חלקה הדרומי של תעלת הניקוז בעיר דוד, שהיא תעלת ניקוז משלהי בית שני הממוקמת מתחת לרחוב המרכזי המרוצף והמדורג שחצה את העיר ירושלים, בסמוך לכותל המערבי בצפון ועד לבריכת השילוח שבעיר דוד בדרום.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסי לוי, שאלו שלום ירושלים - מסלולי טיולים, ירושלים בימי הבית הראשון והשני, יד יצחק בן צבי, תשמ"ו, ירושלים.
  • סדרת עידן: דוד עמית, רבקה גונן, ירושלים בימי בית ראשון: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן-צבי, 1990, ירושלים.
  • ריכב רובין, "ירושלים וסביבותיה - השפעת התנאים הפיזיים על יישובה של ירושלים", בתוך: שמואל אחיטוב ועמיחי מזר (עורכים), ספר ירושלים, כרך א, יד יצחק בן-צבי, 2000, ירושלים, עמ' 12-1. ‬
  • ירושלים וכל נתיבותיה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים.
  • הלל גבע, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, "עיר דוד".
  • עמיחי מזר, "הספקת מים ומפעלי מים בימי בית ראשון", ספר ירושלים: תקופת המקרא, תש"ס, עמ’ 232-195.‬
  • אילת מזר, החפירות בעיר דוד 2005.
  • אילת מזר, ארמון המלך דוד, הוצאת שהם, ירושלים, 2009
  • איג וינסאן ורוני רייך (מתרגם), ירושלים של מטה, מכון מגלי"ם, ירושלים, 2008
  • אהרון הורביץ, מגלים את עיר דוד, מסע אל הראשית, הוצאת מגלי"ם, המכון הגבוה ללימודי ירושלים, 2009
  • דורון בן עמי, "מורדותיה הצפון-מערביים של עיר דוד בתקופת הברזל, נתונים ראשוניים", ארץ ישראל - ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 104-95

דוחות חפירה

  • דו"חות החפירה של משלחת קניון בירושלים התפרסמו לאחר מותה כחלק מהסדרה "British Academy monographs in archaeology" של האקדמיה הבריטית תחת הכותר "Excavations by K. M. Kenyon in Jerusalem 1961-1967". כרכים 2, 3, 4 ו-5 (בחלקו) עוסקים באזור עיר דוד.
  • דו"חות החפירה של משלחת שילה התפרסמו כחלק מסדרת "קדם" של המכון לארכאולוגיה של האוניברסיטה העברית והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, בכרכים 19, 30, 33, 35, 40 ו-41. מלבד הכרך הראשון, כל הכרכים פורסמו לאחר מותו של שילה.
  • רוני רייך, אלי שוקרון ועמרי לרנאו, תגליות חדשות בחפירות עיר דוד - ירושלים, קדמוניות, 133, 2007, עמ' 40-32
  • Ronny Reich, Excavating the City of David, Where Jerusalem's History Began, Israel Exploration Society, Jerusalem, 2011, 368 pp., 208 figs.; ISBN 978-965-221-082-1

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרים רשמיים

כתבות ומאמרים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מירון רפופורט, עסקה אפלה בסילוואן, סעיף 2.4.1. - "השליטה מעל לקרקע", עמותת עיר-עמים, מאי 2009, עמ' 16-18.
  2. ^ עקיבא אלדרמה עלול לקרות כשהמאבק בין הפלסטינים לעמותות ימין מתחמם במקום הנפיץ בעולם, "האגן הקדוש" בי-ם?, באתר הארץ, 03 באפריל 2009. תת-כותרת: "השלט הוחלף". מירון רפופורט, עסקה אפלה בסילוואן, פרק 1 - "רקע היסטורי", עמותת עיר-עמים, מאי 2009, עמ' 7.
  3. ^ ‏ בספר תהילים עובדה זו מוזכרת דווקא כשבח לעיר: "ירושלים הרים סביב לה, וה' סביב לעמו". זאת אולי מפני שההרים מסתירים את מיקום העיר מאויביה. ‏
  4. ^ האוניברסיטה העברית, המכתב הראשון מירושלים: חוקרים מהאוניברסיטה העברית גילו את התעודה העתיקה ביותר שנכתבה בירושלים, הידען, 12 ביולי 2010
  5. ^ Eilat Mazar, Wayne Horowitz, Takayoshi Oshima and Yuval Goren, A Cuneiform Tablet from the Ophel in Jerusalem' Israel Exploration Journal 60:1 (2010), pp. 4-21
  6. ^ יהושע פרק י"ח פסוק כ"ח
  7. ^ אברהם יערי - הקשרים בין יהודי פרס וארץ ישראל באתר דעת
  8. ^ למשל, בשנת 2005 היא נכללה בעשרת האתרים הארכאולוגיים הפופולריים בישראל. ראו: דרור מרמור, מעריב עסקים, "מצעד החפירות", דבר עבר, גיליון 9 - נובמבר 2005.
  9. ^ פרויקט מוריה
  10. ^ אתר מכון מגלי"ם
  11. ^ מירון רפפורט, מתנחלים השתלטו על שני מתחמים מאוכלסים במזרח י-ם, באתר הארץ, 3 באפריל 2006
  12. ^ מי חצב את נקְבת השילוח בירושלים?, באתר ynet