עליזה גרינברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עליזה גרינברג
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 3 בנובמבר 1926 (בת 97) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט

עין טור מלכא

בת עין
עיסוק משוררת
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אורי צבי גרינברג עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים 5
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עליזה גרינברג (נולדה בכ"ו בחשוון ה'תרפ"ז, 3 בנובמבר 1926), הידועה בשם העט שלה עין טור מלכא, היא משוררת ישראלית.

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליזה גרינברג נולדה כעליזה גורביץ, בת לרוזה ודוד גורביץ ואחות לרות תמיר (רעייתו של שמואל תמיר). היא גדלה בשכונת תלפיות שבירושלים. גורביץ החלה לכתוב שירים כבר בנעוריה, ובהיותה בת 15 פורסמו שניים משיריה.

בהיותה בת 17 נפצעה בגבה בעת טיול, והפציעה הגבילה את כושרה הגופני. ידידה מרדכי שלו, שהתגורר ברחביה, הצטרף ללח"י בשנת 1945, ובעקבותיו הצטרפה אף היא ללח"י, ואחדים משיריה פורסמו בעיתוני הלח"י. בהוראת לח"י עבר שלו לתל אביב, ובעקבות געגועיו לעליזה עברה גם היא לתל אביב, והשניים התגוררו בחדר שכור ברחוב המלך ג'ורג'. במלחמת העצמאות שירתה עליזה גורביץ-גרינברג בבית חולים צבאי לכוחות הלח"י בליפתא שבירושלים. לאחר ההפוגה השנייה בקרבות מלחמת העצמאות עברה לתל אביב. בהיותה בתל אביב התוודעה למשורר אורי צבי גרינברג, שהיה נערץ עליה, בפגישתו עם לוחמי לח"י. הפגישה נערכה בבית משפחת ייבין, אצלה התגורר המשורר. בצאתה מהבית הוא אמר: "זאת היא האישה!". אמירה זו נודעה לעליזה גרינברג רק כעבור שנים מפיו של זאב ייבין, בן המשפחה.

היא נישאה למרדכי שלו בסוף 1948, וכעבור שנה התגרשו בהסכמה, לאחר שעליזה בגדה בבעלה הטרי ופיתחה קשר רומנטי עם המשורר אורי צבי גרינברג, שהיה מבוגר ממנה ב-30 שנה.

בשנת 1950 נישאה לאורי צבי גרינברג, והייתה נשואה לו עד למותו בשנת 1981. במהלך שבע שנות נישואיהם הראשונות נולדו לבני הזוג חמישה ילדים: חיים צבי, בת שבע שלום ציון, רבקה חבצלת לב ציון, יוכבד רחל בת ציון ודוד יהונתן. הזוג התגורר זמן מה בתל אביב, אחר כך בירושלים, ובשנת 1954 עברו להתגורר ב'שיכון ותיקים' ברמת גן, בבית שבנו על מגרש שהעניקה העירייה למשורר.

שם העט "עין טור מלכא" ניתן לה על ידי בעלה, על-שם היישוב היהודי "טור מלכא" (הר המלך), שהתקיים בימי חורבן בית שני סמוך לירושלים, במקום שבו נמצאת כיום שכונת א-טור.

שם-עט נוסף שהשתמשה בו הוא "בת עין"[1].

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 זכתה במשותף עם דן מירון בפרס עקביהו מטעם המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן.

בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום השירה.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שירת הבארות, 1972.
  • קן של זרדים, תל אביב, 1989.
  • אשמורה השלישית, רישומים: אורי צבי גרינברג, תל אביב, 1989.
  • שובי נפשי לתכלתך, אסיף של שירים, כולל את שלושת הספרים הקודמים ואוסף שירים חדש - שער חריסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004.
  • בִּין בינותינו, 2016.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים שפרסמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי צבי גרינברג: הארות לשירתו, נדפס בהמתכונת והדמות, תש"ס 2000.
  • בלי הפרדה בין הלירי והמדיני: הארות לספר אקדמות לאצ"ג - דן מירון, נדפס במאזנים, ע"ז, 2, תשס"ד 2004. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • הארות לשירת אורי צבי גרינברג: "אהבת-נפש-בשמת-עלומנו", נדפס במאזנים, ס"ד, 3, תש"ן 1990. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • שירי "כרוניקה שחורה/קרע הברית" מתוך "ספר הקטרוג והאמונה", נדפס בצפון, ה', תשנ"ח 1998.
  • "שירת המורדים": הארות לשירת אורי צבי גרינברג, נדפס בנתיב, 11, 3, תשנ"ח 1998.
  • במלואת מאה ועשרים שנה להולדתו של אורי צבי גרינברג, נדפס בדחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ספריה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקסים גילן, אנתולוגיה של שירה עברית. למרחב, 30 אוקטובר 1959.