עליית ביתא ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

עליית ביתא ישראל נולדה מתוך ערגה לציון וירושלים במשך שנות קיומה של העדה היהודית בחבש. בשנת 1848 נשלחה איגרת מביתא ישראל ליהודים שבאירופה ובה נזכר כי העדה מחכה לביאתו של המשיח ולקיבוצם של היהודים. שנה לאחר מכן נשלחו דניאל בן חנניה ובנו משה לארץ ישראל וכך התחילה מסכת התכתבויות בין ירושלים לחבש.

בשנת 1862 התעצם גל ציונות ששטף את הקהילה וזכה לשם עליית תרכ"ב בהנהגת המלקוסה אבא מהרי, לאחר שהקיסר תוודרוס השני התיר ליהודים לעזוב את קיסרותו. עלייה זו נכשלה ותוארה כאסון שבו רבים מתו מרעב ומחלות. המסע שהשאיר צלקת לעדה מנע ממנה עלייה רגלית נוספת אך הציונות המשיכה לבעבע בליבותיהם והתפילות למען ירושלים רק התגברו. הקהילה הדגישה כי העלייה בוא תבוא והיהודים יתאספו מכל העולם לציון.

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:

עליית ביתא ישראל

ב-1949 נערך מבצע מרבד הקסמים שבמהלכו עלו לישראל כחמש מאות יהודים עדנים מג'יבוטי, אריתריאה ושנה לאחר מכן הגיעו לקהילות ביתא ישראל שליחי העלייה ראשונים. ב-1955 עלו 25 נערים לישראל על מנת לעבור הכשרה בכפר בתיה, בשנות ה-60 עלו שאר היהודים העדנים מאריתריאה בעקבות מלחמה שפרצה. בסוף שנות השבעים החלה רשמית עלייתם של ביתא ישראל כאשר שתי קבוצות של כ-200 יהודים הועלו לארץ, לאחר מכן החלה העלייה דרך סודאן ששיאה היה במבצע משה ושבא עלייה זו גבתה את חייהם של כארבעת אלפים נפש. החיסול הרשמי של ההתיישבות היהודית בחבש התרחש בסוף שנות השמונים כאשר עשרות אלפי יהודים נטשו את בתיהם ועלו במבצע שלמה לאחר מכן בין 1992 - 1999 עלו לישראל יהודי קווארה.

ב-1993 החלה עליית הפרס מורה וב-1999 התפרסם מפקד אפרתי שקבע שישנם 28 אלף בני פרס מורה ועל פי זה המשיכה עלייתם. ב-2008 נשארו כ-8,700 איש מהמפקד שעדיין לא עלו לישראל.

עליות מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1862, בימי הקיסר תוודרוס השני, קבע הכהן אבא מהרי כי הגיעה שעת הגאולה והוביל ניסיון עלייה המוני לירושלים. עדת היהודים שהוביל מהרי הגיעה לנהר תכזה שבטיגראי, כשמפלס המים גואה מגשמים. לאחר שלושה ימי המתנה על גדת הנהר, נטה מהרי את מטהו על הנהר ביום הרביעי, בהשראת חציית ים סוף ונהר הירדן בימי יציאת מצרים. כשהמים מיאנו להיבקע, הוליך מהרי את העם לתוך הנהר השוצף באמונה כי חובה עליהם להגיע לירושלים. אלפים טבעו בניסיון העלייה הכושל והניצולים חזרו למושבם באזור טיגראי. חלקם שלא היו בני טיגראי גם התיישבו שם.

1965 - 1979[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות חינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בתי הספר של בית ישראל

לפנים היו פרופ' תאמרת עמנואל, ד"ר יעקב פייטלוביץ' ויונה בוגלה נגד עלייה המונית והיו בדעה כי לפני עלייה שכזו יש לקדם את החינוך. לאחר קום מדינת ישראל הועבר מיזמו החינוכי של פייטלוביץ' לידה ולכך נרתמה המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה. ב-1950 נשלח ד"ר אלכסנדר רוזנפלד מנהלה של הברית העברית העולמית וחבר בועד למען הפלאשים לאתיופיה לברר את מצב הקהילה. לאחר מכן החליטה המחלקה לחינוך לפתוח בתי ספר לביתא ישראל וב-1953 נשלח הרב שמואל בארי כשליחה הראשון של הסוכנות היהודית לקהילה, במקביל המחלקה לגולה מקבלת לשורותיה את יונה בוגלה. באותה השנה מקים הרב בארי את בית הספר העברי באסמרה ולאחר מכן מחליף אותו יהודה סיוון.

ב-1955 ו-1965 עולים לישראל עשרים ושבעה נערים יהודים ומשוכנים בכפר בתיה. צעירים אלו מוכשרים כשליחים שישובו בהמשך לכפרים באתיופיה וישמשו בהם כמורים מטעם הסוכנות היהודית. ב-1957 נסגר בית הספר באסמרה והוא מועבר לכפר איזווה שבעקבותיו מוקמת מרפאות. בוגרי בית הספר וכפר בתיה מקימים בתי ספר נוספים בשאר כפרי היהודים וב-1958 מועבר בית הספר לכפר אמבובר לאחר התנכלויות מצד השכנים הנוצרים. בשלהי אותה השנה הפסיקה הסוכנות באופן חד-צדדי את ההתקשרות עם שליחיה באתיופיה, בהוראת מחליפו של פרופ' גבריהו בסוכנות היהודית ומקצצת בתקציב הפעילות החינוכית ביותר מחצי. בתי הספר כולם נסגרים למעט זה שבאמבובר. הסחבת נמשכה והסוכנות היהודית הציעה להעביר את הטיפול ביהודים לגורמים שאינם מזוהים ישירות עם מדינת ישראל. ב-1961 מצליח פרופ' נורמן בנטוויץ' להשיג מימון לחינוך מהחברה היהודית להתיישבות.

בדרך לפתיחת העלייה מחבש[עריכת קוד מקור | עריכה]

דצמבר 1979 - מרץ 1985: עלייה כפליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פליטת פיו של משה דיין, הממשל האתיופי ניתק את קשריו עם ישראל גירש את כל הישראלים והחל לרדוף פעילי עלייה וציונים ובכך שימר את מערכת היחסים עם מדינות הליגה הערבית. תוך כדי זה החלה לנטוש את המדינה האליטה היהודית ובראשה יונה בוגלה, אלו שלא הצליחו לברוח נתפסו ונשלחו למאסר. פרדה אקלום, אחד ממורי רשת אורט, ברח וחצה הגבול לסודאן, משם שלח מכתבים לארגונים שונים והמוסד עלה עליהם. במקביל לכך המוסד החליט שיש לבחון את עליית היהודים דרך סודאן וכך היה, סוכני המוסד הגיעו לסודאן ויחד עם אקלום תרו אחר יהודים אחרים שחצו הגבול.

התפרצות השמועה והנהירה מטיגראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדבר הראשון שנעשה הוא הוצאת בני משפחתו של אקלום על מנת שלא יירדפו בגלל פעילותו ובשל כך נשלח שליח אשר הגיע למשפחתו והודיע על מצבו, שלושה מקרובי משפחתו של אקלום עשו את הדרך לחרטום ומשם הוטסו יחד עם 29 צעירים נוספים שאותרו לאתונה ומשם לנמל התעופה בן-גוריון. אלו היו העולים הראשונים בדרך זו. עולים אלו שלחו גלויות למשפחותיהם והודיעו שהגיעו לישראל. המשפחות ובעיקר זו של אקלום, דחפו לצאת באופן רגלי כמו שעשו קרוביהם וכך היה. למשפחה זו הצטרפו שתי משפחות נוספות והם החלו לנוע לכיוון הגבול, הדרך הייתה ארוכה וקשה אך משפחות אלו הגיעו ליעדן. בו בזמן המוסד דרש להפסיק את איתורם של יהודים בסודאן ולא ידע על ההסתננות של יהודים מאתיופיה לסודאן. הסוכן דני לימור ופרדה אקלום המשיכו בפעולות וזיפו מסמכים של יהודים שהיו לכאורה בסודאן כל זאת על מנת לא לעצור את הפעילות, המשפחות שהגיעו לסודאן הוטסו לאתונה ומשם לישראל.

משפחות אלו שלחו גלויות למשפחותיהם שנותרו בחבש, השמועות וההצלחה של המשפחות שהלכו לסודאן התפשטה ביישוב היהודי בטיגראי ומשפחות רבות התארגנו למסע הרגלי על עבר הגבול. דרכם העיקרית של היהודים בטיגראי עברה דרך אזור וולקאיט ששם שכנה קהילה יהודית אשר קיבלה אותם בברכה וגם שם החלה השמועה להתפרץ ויהודים אלו החלו גם הם להצטרף למסע. שמועות אלו התפרצו וכך החלה דרכם של אלפי יהודים מטיגראי וולקאיט אשר הגיעו לגדריף, משם המוסד לקחם לחרטום וכך הוטסו לישראל. אלפי היהודים שהגיעו מטיגראי היו נטל על הפעילות של המוסד והוא החליט להכניס לפעולה את צה"ל. היהודים שהגיעו בהמוניהם הוטסו ישירות ממחנות הפליטים גדריף ואום רקובה על ידי חיל האוויר לישראל וחלקם אף נלקחו אל הים האדום ומשם בספינות חיל הים הגיעו לנמל אילת. המוסד ראה כי אין באפשרותו לעצור את גל העלייה והחל במבצע משה. עד לתחילת מבצע משה עלו לישראל כ-5,000 יהודים.

יצ'למו צ'נת ומבצעי ההטסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מבצע משה, מבצע שבא

העלייה הישירה מאתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית כנסת (מסגיד) נטוש בכפר יהודי שהפך לאתר תיירות עם עזיבת תושביו בשנת 1991. מבצע ההעברה לאדיס אבבה בשנים 1988-1991 שם קץ ליישוב היהודי הכפרי באתיופיה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע שלמה

בין נובמבר 1988 למאי 1991 הועברו כ-15,000 יהודים, מרביתם כפריים מהרמה האתיופית בצפון המדינה, באוטובוסים לאדיס אבבה, בירת אתיופיה. מבצע זה, במימון קהילות יהודיות בארצות הברית ובקנדה, שם קץ ליישוב היהודי הכפרי באתיופיה. הם שוכנו במחנות פליטים בהמתנה להיתרי עלייה לישראל. שירותי הרפואה בעיר לא תפקדו ורבים מהיהודים במחנות לקו במגוון רחב של מחלות, בהן מלריה, צהבת ושחפת. רופאים ישראליים הכשירו סייענים פרא-רפואיים מקרב הקהילה היהודית והעניקו בעזרתם שירותים רפואיים לכ-4,000 משפחות יהודיות. תוכנית זו, לצד תוכנית חיסונים לכ-20,000 מבוגרים וילדים, הצליחה להפחית את שיעור התמותה בקרב יהודי אתיופיה הממתינים לעלייה.

בשנים 1987-1990 התהדקו הקשרים בין ממשלות אתיופיה וישראל, שסיפקה לאתיופיה מערכות נשק וייעוץ צבאי בתמורה להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. ישראל ואתיופיה הסכימו על העלאת חמש מאות יהודים בחודש תמורת עזרה כלכלית, חקלאית והספקת ציוד בריאותי. בראשית 1991 עמד שלטונו של מנגיסטו היילה מרים בפני התרסקות נוכח כוחות המורדים שהתקרבו לאדיס אבבה. הדחתו הקרובה של מנגיסטו עוררה את החשש כי גורלם של אלפי היהודים שהמתינו בעיר לעלייה ארצה נתון בסכנה. בהתאם לכך החלה ממשלת ישראל (בראשות יצחק שמיר) בניהול משא ומתן, בתיווך ארצות הברית, עם השליט האתיופי, במטרה לסכם על הוצאתם המהירה של היהודים מאתיופיה לישראל.

בסוף מאי 1991, ימים ספורים לפני נפילת אדיס אבבה בידי המורדים, נמלט מנגיסטו מאתיופיה ומצא מקלט בזימבבואה. המשא ומתן בין הצדדים הואץ ולבסוף הושגה הסכמה בין בכירי שלטונו של מנגיסטו לבין ישראל, על העלאתם של יהודי אתיופיה ארצה תמורת כ-35 מיליון דולרים ומקלט בארצות הברית לכמה מבכירי השלטון.

לאחר גיבוש ההסכמה בין שתי המדינות, הורתה ממשלת ישראל לצה"ל לפתוח במבצע הצלה אווירי לחילוצם של יהודי אתיופיה, שעליו פיקד אמנון ליפקין-שחק. במהלך כ-34 שעות (בין 24 ל-25 במאי 1991) טסו כ-30 מטוסי נוסעים ומטען בין נמל התעופה בן-גוריון לנמל התעופה באדיס אבבה והעלו כ-14,400 מיהודי אתיופיה. במבצע השתתפו גם הג'וינט, "המוסד" ולוחמים מיחידת שלדג שאבטחו את אזור נמל התעופה.

1993–היום: עליית הפרס מורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרס מורה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ילמה שמואל, הדרך לירושלים: ראשית העלייה מאתיופיה וקליטתה, רשפים, 1995
  • אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000
  • מיכה פלדמן, יציאת אתיופיה, הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, 1998
  • גד שמרון, הביאו לי את יהודי אתיופיה, 1998
  • יובל ארנון־אוחנה, הגדת יציאת אתיופיה: הנה קם עם ומתחיל ללכת : ילדים כותבים את קורות מסעם הרגלי מאתיופיה דרך סודאן לירושלים, ‏משרד הביטחון,‏ 2005
  • Louis Rapoport, Redemption song: the story of Operation Moses, Harcourt Brace Jovanovich, 1986, ISBN 0151761205
  • Ruth Gruber, Rescue: the exodus of the Ethiopian Jews, Athenuem, 1987, ISBN 068911771X
  • Graenum Berger, Rescue the Ethiopian Jews!: a memoir, 1955-1995, J.W. Bleeker Hampton Pub. Co., 1996, ISBN 0963564110
  • Alisa Poskanzer‏, Ethiopian exodus: a practice journal, Gefen Pub. House, 2000, ISBN 9652292176
  • Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002, ISBN 9780275970000
  • Asher Naim, Saving the lost tribe: the rescue and redemption of the Ethiopian Jews, Ballantine Books, 2003, ISBN 0345450817
  • Stephen Spector, Operation Solomon: the daring rescue of the Ethiopian Jews, Oxford University Press, 2005, ISBN 0195177827
  • Jerry L. Weaver and Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, ISBN 9789652293657

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]