עלילת דמשק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עלילת הדם בדמשק הייתה עלילת דם שהתחוללה בדמשק בשנת 1840 ה'ת"ר, וחוללה זעזוע גדול בקרב יהדות העולם. בעקבות היעלמותם של נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי הואשמו דמויות מפתח בקהילה היהודית בדמשק בחטיפתם וברציחתם לצורך שימוש בדמם לאפיית מצות. בחקירה אכזרית שנוהלה על ידי מושל סוריה ולובתה על ידי הקונסול הצרפתי מצאו את מותם מספר חשודים. העלילה הופסקה הודות להתערבותם של אישי ציבור יהודיים ומדינאים מן המערב.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה תקופה הייתה דמשק כבושה בידי שליט מצרים מוחמד עלי, ידיד הצרפתים, שלחם כנגד הסולטאן העות'מאני שנתמך בידי בריטניה ואוסטריה. הרקע לעלילה היה היעלמותו של נזיר בשם תומאסו, מיסיונר אפוסטולי וכומר במנזר הקאפוצ'יני הצרפתי, יחד עם משרתו המוסלמי, איברהים עמארה, אחרי שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק בא' באדר א' ה'ת"ר (5 בפברואר 1840). ידוע שתומאסו היה מעורב בעסקים מפוקפקים. אבל, זה לא מנע מהקהילות הנוצריות בעיר לצאת בהאשמות, שתומאסו נרצח על ידי היהודים. קונסול צרפת בדמשק, ראטי מנטון, פתח בחקירה נמרצת נגד נכבדי הקהילה היהודית. החקירה התבססה על ההאשמה שהיהודים זקוקים לדם של נוצרי לצורך טקס סודי בזמן אפיית המצות לפסח. ראש ממשלת צרפת, אדולף תיאר, תמך בגלוי בנציגו בדמשק, ובשיחה עם ג'יימס דה־רוטשילד אמר‏[1]

"אם היהודים בימי הביניים אכן שלחו ידם, כמסתבר, ברצח פולחני, מדוע לא יעשו כמוהם יהודי דמשק החשוכים בימינו?"

השתלשלות החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספּר יהודי בשם שלמה חאלק נחשד והובא לחקירה, משום שהמודעה שתלה הנזיר על דלת בית הכנסת, הועברה ונמצאה על הקיר ממול למספרה שלו. בעינויים קשים נאלץ להודות באשמה ונקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה שידם הייתה כביכול במעל: הסוחר דוד הררי ושלושת אחיו, יצחק, אהרון ויוסף, דודם יוסף לניאדו ושני רבנים, משה אבואלעפיה ומשה סלוניקלי. אלו נעצרו מיד, חלקם עונו עד מותם, והאחרים הודו. בחקירת היעלמו של המשרת, איברהים עמארה, הודה מורד אל-פתאל, משרתו היהודי של דוד הררי, בהשתתפות ברצח והצביע על שאר ה"רוצחים": מאיר ומורד פרחי, אהרון סטמבולי, אסלן פרחי (בנו של רפאל) ויצחק פיצ'וטו. שניים נוספים שהואשמו ברצח המשרת, היו יוסף פרחי (אחיו של רפאל) ויעקב אבואלעפיה (אחיו של משה). החשוד המרכזי היה מאיר פרחי,‏[2] אחיו של המדינאי הנכבד חיים פרחי ששימש ראש השרים של מושל עכו אחמד פאשה אל-ג'זאר, שתרם רבות להתיישבות בארץ ישראל בכלל, ולציבור לומדי התורה בפרט, ונרצח כעשרים שנה לפני כן. מאיר פרחי שוחרר לאחר עינויים רבים מחוסר הוכחות. גם רבה של דמשק, רבי יעקב ענתיבי, עבר עינויים קשים, אך הצליח לעמוד בהם מבלי להישבר.‏[3] בינתיים נמצאו עצמות, כנראה עצמות בהמה, ברובע היהודי. הן הוכרזו כעצמות הנזיר ונקברו בטקס חגיגי. השלטונות החלו לחפש את הדם שאוחסן בידי היהודים. הם לא בחלו באמצעים ו-63 ילדים בגילאי 3-10 נחטפו ועונו על מנת לסחוט מהוריהם הודאה.‏[4]

ההתערבות הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמועה הגיעה אל יהדות העולם, אך תחילה ידה הייתה קצרה מלהושיע. רבים, הן מקרב עם ישראל והן מקרב האומות, עשו רבות למען הצלת החטופים: בהשתדלות משה מונטיפיורי נאות גם הסולטאן העות'מאני, אף שהפרשה לא הייתה בתחומו, לנקוט בפעולה ולהכריז כי חל איסור מוחלט על הפצת עלילת הדם. בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם בלט המשורר הגרמני, היהודי המומר היינריך היינה, שהתגורר בפריז, ודיווח על הלכי הרוח האנטישמיים בה. גם ממשלת אנגליה עשתה הרבה להצלת המעונים החפים מפשע. פעולות אלה היוו נקודת מפנה עבור העם היהודי בעת החדשה. הן חיזקו את הקשר בין יהודי המזרח לאחיהם בארצות אירופה. בסופו של דבר, בסיוע הקונסול האוסטרי, הצליחה משפחת רוטשילד להניח ידה על מסמכים שתיעדו את הפרשה, והפיצה אותם בעיתונות הבינלאומית. בדעת הקהל העולמית התחוללה סערה. משלחת יהודים צרפתיים בראשות אדולף כרמייה פעלה אצל שליט מצרים, מוחמד עלי, ודרשה ממנו להתערב, ואכן, שבעת האסירים שנותרו בחיים שוחררו לבסוף, אחרי חודשים ארוכים של עינויים. מושל דמשק הוצא להורג[דרוש מקור].

בשנת 1983 (תשמ"ג) בשלהי ימי מלחמת לבנון ושנה אחרי גמר הנסיגה מסיני ותחילת "הנורמליזציה" עם מצרים, פרסם שר ההגנה הסורי, מוסטפא טלאס, ספר בשם 'מצות ציון', שבו הוא חוזר על עלילת דמשק, לפיה יהודי דמשק רצחו את הנזיר תומאסו כדי להשתמש בדמו. בשער הספר נראה ציור אנטישמי טיפוסי של יהודי אוכל ילד רצוח, ובהקדמה נכתב שהדברים מקרינים גם על ימינו, ואין לעשות שלום עם היהודים, שלא כמו אנואר סאדאת ש"מכר את נשמתו לשטן".‏[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי אהרן גינצבורג, חמת דמשק, קניגסברג תר"ך-1860.
  • יעקב ענתבי, בספר אביר יעקב, נדפס בסוף הספר: באור החיים מאת רבי חיים כפוסי, ירושלים תרפ"ט-1929, עמ' 198-218
  • יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2003.
  • אלון חילו, מות הנזיר, 2004. - מאת רומן היסטורי בתקופת רקע עלילת דמשק.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ frankel, The Damascus Affair: "ritual murder", politcs, and the jews in 1840, 1997, p.136. באנגלית הציטוט המלא הוא כך: "that the jews in the middle ages were fanatical enpugh to have required nothing if not christian blood for thier passover. that the jews in east still maintain suchsuperstitions"[1].
  2. ^ ספר "חמת דמשק", קניגסברג תר"ך, עמ' 20.
  3. ^ אביר יעקב, עמ' 200 והלאה.
  4. ^ חמת דמשק, עמ' 25.
  5. ^ [http://www.adl.org/css/mix_blood_libel.asp ספרות המבוססת על מקורות מעורבים - עלילת הדם המוכרת: מצת ציון, ספרו של מוסטאפה טלאס (אנגלית, אתר הארכיון של הליגה נגד השמצה)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]