עלי בן חוסיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עלי בן חוסיין
(658; מדינה שבערב הסעודית
 - 713; מדינה שבערב הסעודית) (בגיל 54)
שם בשפת המקור علي بن حسين
מקום קבורה בית הקברות אל-באקי במדינה
בת-זוג פאטמה
שושלת האימאמים השיעים
כינוי זָין אל-עאבדין (תכשיטם של המאמינים), אמאם סג'אד (האימאם המשתטח לתפילה)
אב חוסיין בן עלי
אם שאחר באנו
האימאם השיעי ה-4
תקופת כהונה 680 - 713
הקודם בתפקיד חוסיין בן עלי
הבא בתפקיד מוחמד אל-באקר

עלי בן חוסיין (658 - 713) (בערבית: علي بن حسين) המכונה גם עלי בן חוסיין זין אל-עאבדין (בערבית: علي بن حسين زين العابدين; משמעות השם: היפה / הטוב שבמאמינים) היה האימאם השיעי הרביעי. הוא בנו של חוסיין בן עלי, ונינו של הנביא מוחמד. השיעים מחשיבים את עלי כאחד האימאמים האדוקים ביותר, ובעל ידע נרחב בתחום האסלאם.

מוצאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלי בן חוסיין נולד ב-658 באל-מדינה (אם כי מספר היסטוריונים טוענים כי נולד בכופה, כיום בעיראק). השיעים מאמינים כי אמו, שאחר באנו, הייתה בתו של הקיסר הסאסאני האחרון. לכן, לעתים מכונה עלי אבן אל-ח'יארתין (בנם של השניים הטובים ביותר) - כלומר, הן משבטו של הנביא, שבט קורייש מהערבים, והן מהשליטים הפרסים, מקרב הלא ערבים. לטענת השיעים, לאחר נישואיה לחוסיין הפכה למאמינה אדוקה, והתפללה בקביעות.

הגרסה השיעית טוענת כי אמו של עלי הובאה למדינה במהלך ח'ליפותו של עמר בן אל-ח'טאב, שהיה מעוניין למוכרה. עלי אבן אבו טאלב הציע במקום זאת לאפשר לה לבחור בין הגברים המוסלמים, וזה שייקח אותה, ישלם מקופת המדינה. עמר הסכים, והיא בחרה בבנו של עלי, חוסיין. דיווחים שונים מוסרים כי היא מתה זמן קצר לאחר לידתו של עלי, שהיה בנה היחיד‏[1]. הוא היה בן כשנתיים כשסבו עלי אבן אבו טאלב נהרג (בן 12 כשדודו חסן אבן עלי מת, ובן כ-20 כשאביו נהרג).

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו הראשונה של עלי הייתה בת דודתו פאטמה, בתו של האימאם השיעי השני, חסן אבן עלי. היא הייתה אמו של האימאם השיעי החמישי, מוחמד אל-באקר. הוא גם נישא בתקופות שונות לשפחות שלו‏[2]. בסך הכול נולדו לו 15 ילדים, מהם 11 בנים, וארבע בנות.

הקרב בכרבלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקרב המפורסם בכרבלא, חוסיין ומרבית בני משפחתו נהרגו. עלי שרד, שכן היה רתוק למיטה וחולה מכדי להילחם. לטענת השיעים, עלי ביקש מאביו חוסיין להצטרף ללחימה, ולמסור את חייו למען אללה, אולם חוסיין טען כי למען האסלאם על עלי להיוותר חי, לדאוג לנשים ולילדים במשפחה ולהפיץ את המסר השיעי בעולם.

לאחר הקרב, כוחות הח'ליף מבית אומיה אסרו אותו, את הנשים והילדים והעבירו אותם לכופה ואחר כך לדמשק (מרחק כולל של כ-750 ק"מ). שם הפך לאסיר של הח'ליף יַזיד (הראשון). לטענת מקורות שיעיים, חייליו של הח'ליף התייחסו לעצורים באכזריות כאל משרתים או חיות. מספר רב של מקורות שיעיים מתארים כיצד נכבל עלי לגמל, ולעתים הוכרח ללכת יחף על האדמה המדברית הלוהטת. לאחר פחות משנה, עלי שוחרר ופרש למדינה, שם המשיך ללמוד וללמד על האסלאם. לגרסת השיעים, עלי שהה במעצר זמן קצר יחסית, בשל עימות במסגד בדמשק שנערך בין עלי לח'ליף יַזיד, שגרם לסורים לתמוך בעלי. יַזיד, שפחד ממהפכה בשל ביקורת על מעשיו למשפחת הנביא מוחמד, שחרר את האימאם.

על פי המסורת השיעית, בכל עת בה הניחו לפניו אוכל ושתייה, היה עלי פורץ בבכי. כאשר שאל אותו המשרת, יום אחד, האם לא כדאי להפסיק עם האבל, ענה לו עלי: " ליעקב הנביא היו 12 ילדים, ואלוהים גרם לאחד מהם להיעלם. עיניו הפכו ללבנות מרוב בכי, שערותיו הלבינו מרוב צער, גבו הפך לשפוף מרוב קדרות, למרות שבנו היה חי בעולם הזה. אני ראיתי כיצד אבי, אמי, דודי, ו-17 מבני משפחתי נשחטו מול עיני. כיצד יכול האבל שלי להיפסק?". חדית' שיעי אחר מספר כי כל פעם שהונחו מולו מים, היה בוכה מפני שהיה נזכר בצמא של הלוחמים השיעים בכרבלא.

לימודי הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיעים מחשיבים אותו לאדוק בין האימאמים, וחדית'ים רבים מתארים את תפילותיו הארוכות[3], הזכאת שנתן בסתר, והנסים שחולל‏[4].
בשל אדיקותו, ידוע עלי בכינוי "זין אל-עאבדין" (תכשיטם של המאמינים). לטענת השיעים, היה זה עלי אבן אבו טאלב שהעניק את הכינוי לנכדו, כשהיה פעוט. השיעים גורסים כי עד מותו של סבו עלי כשהיה בן שנתיים, עלי הקטן בילה זמן רב עמו, ומגיל שנה אף החל לחקות את עלי כשהתפלל. לאחר מכן עד גיל 12, העביר חלק ניכר מזמנו עם דודו חסן אבן עלי (האימאם השיעי השני). מסורת שיעית מספרת כי כבר בגיל צעיר אהב להתפלל, ונהג להתעורר באמצע הלילה, כדי להתפלל עד עלות השחר‏[5].

תקופתו כאימאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך תקופתו של עלי כאימאם השיעים בוצעו מספר ניסיונות למרוד בשלטון הח'ליף האומי יַזיד, וכולם דוכאו ביד קשה. השיעים מסבירים כי עלי לא לקח חלק במרידות, מאחר שידע כי הן נדונו לכישלון, והפצת מסר האסלאם ה"נכון" הייתה חשובה יותר מניסיון לנקום את דמו של אביו חוסיין. לטענת השיעים, דרכו של עלי להפצת התורה השיעית הייתה קינה מתמשכת ופומבית על העוול שנעשה לתומכי עלי בכרבלא, והצבת דוגמה לשליט המוסלמי הראוי, ביחס לשליטים המושחתים מבית אומיה. לדברי השיעים, עלי הקדיש את חייו ללימוד המסורת הנבואית וחוקי השריעה. הוא נחשב לכותבו של הספר השלישי הקדוש ביותר לשיעים (אחרי הקוראן, וספרו של עלי) - א-סחיפה אל-כאמלה א-סג'אדיה (أَلصَّحِيفَة الْكَامِلَة السَّجَّاديَّة), המכונה לרוב "ספר התהילים האסלאמי". בראיית השיעים, בשקט ובשלווה הפיץ עלי את המסר השיעי, וקרנו עלתה בעיני המוסלמים. כאשר הבינו השליטים הסונים את שיטתו של עלי, החליטו להיפטר ממנו.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלי גר במדינה עד מותו (712 - 714 לערך). השיעים טוענים כי הוא הורעל על ידי הח'ליף וליד אבן עבד אל-מאלכ. הוא נטמן בבית הקברות אל-באקי במדינה, שם קבורים מספר אישים אסלאמיים חשובים. ב-1926 החריבו הוהאבים הסעודים את המאוזוליאום בו נקבר, שכן ראו בעלייה לרגל לקברים עבודה זרה.

ירושתו כאימאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוגיה לגבי מי ירש את עלי כאימאם גרמה לפיצול בין השיעים. התריסריים גורסים כי מוחמד אל-באקר, בנו של עלי, הוא שצריך לרשת אותו, ואילו הזיידים מאמינים כי בנו האחר של עלי, זייד בן עלי, היה היורש הראוי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לאחר מכן, לטענת מקורות שיעיים, טיפלה בו משרתת שאהב וכיבד כאילו הייתה אמו יולדתו. ראו כאן, פרק 1
  2. ^ לטענת השיעים עשה זאת כדי לשפר את מעמדן של "הנשים האומללות", כך שיוכלו לחיות בכבוד ועצמאות. ראו במקור השיעי הזה, תחילת פרק 7
  3. ^ מקורות שיעיים טוענים כי כשהיה מסיים להתפלל, כל גופו היה רועד. כנשאל על כך, ענה: "האם אינך יודע בפני מי אני מתפלל?", ראו מהמקור השיעי הזה.
    מסורת שיעית אחרת מספרת, כי במהלך תפילתו של האימאם, ביתו עלה באש, אך האימאם המשיך להתפלל למרות צעקות האנשים "שריפה, שריפה!". האימאם סיים להתפלל רק לאחר שכבכר כובתה השריפה, כששאלו אותו מדוע לא קיצר את התפילה, ענה כי צעקות המילה "שריפה" הזכירו לו את אש הגיהנום, והוא החליט כי עדיפה האש שבביתו, מאשר השריפה הנוראית בגיהנום (אם יפסיק את התפילה). ראו מהמקור השיעי הזה. אותו מקור גם מספר כיצד במהלך תפילתו של עלי, נפל בנו מוחמד אל-באקר לבאר. אמו של מוחמד דאגה מאוד וקראה לעלי להוציא את הילד משם. עלי המשיך בתפילתו, ורק לאחר מכן הוציא את מוחמד מהבאר. הילד לא נפגע.
  4. ^ כך למשל, לאחר הקרב בכרבלא, כשאנשי המקום החליטו לקבור את הגופות, אך חששו לטעות בזיהוין, שב האימאם על סוסו, והסביר מי היה כל אחד ממאות ההרוגים, למרות מצבן של הגופות. במקרה אחר, בתקופת ניסיון המרד הכושל של אל-מוח'תאר, שטען כי מוחמד אבן אל-חנפיה, אחיו הצעיר של עלי, הוא האימאם, הלכו שני האחים לכעבה במכה. חנפיה פנה לאבן השחורה ושאל אותה מי האימאם, לא הייתה תשובה. לאחר מכן שאל עלי, וקול ברור בקע מהאבן, וקבע כי עלי הוא האימאם. ראו ממקור שיעי זה, פרק 5
  5. ^ ראו את המקור השיעי הזה (פרק 1)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


האימאמים השיעים

עלי בן אבי טאלבחסן בן עליחוסייןעלי בן חוסייןמוחמד אל-באקרג'עפר א-צאדקמוסא אל-כאט'םעלי א-רידאמוחמד א-תקיעלי אל-האדיחסן אל-עסכרימהדי