עלי חסן סלאמה
 | |
| לידה |
1 באפריל 1941 קולה, ישראל  |
|---|---|
| נהרג |
22 בינואר 1979 (בגיל 37) ביירות, לבנון |
| בן או בת זוג |
ג'ורג'ינה ריזק |
  | |
עלי חסן סלאמה (בערבית: علي حسن سلامة; 1 באפריל 1941 – 22 בינואר 1979) היה טרוריסט ופעיל פלסטיני מראשי הארגון "ספטמבר השחור" שהיה מעורב בפעולות טרור. ב-1979 הוא חוסל על ידי "המוסד", במסגרת מבצע זעם האל.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עלי חסן סלאמה נולד בכפר קולה, כעשרה קילומטרים מצפון-מזרח ללוד, בן לחסן סלאמה, מראשי המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 ובשנות ה-40. חסן סלאמה האב נהרג בהתקפה על ראס אלעין ב-1948.
לאחר מות אביו, גדל עלי בהשגחתו של המופתי. אף על פי שלא חפץ בכך תחילה, הלך בעקבות אביו בלחץ בני משפחתו ומכריו של אביו. הוא הצטרף לפת"ח לאחר מלחמת ששת הימים והשתלם בקורס מודיעין מיוחד במצרים. עלי חסן הפך עד מהרה למנהיגו של ארגון "ספטמבר השחור", שהיה זרוע מבצעית של הפת"ח. יאסר ערפאת ראה בעלי חסן סלאמה מנהיג מלידה, ולקח אותו תחת חסותו בתקווה שיהיה לימים ממשיך דרכו.
פעולותיו הבולטות:
- היה ממכווני פעולות "ספטמבר השחור" בירדן.
- טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן[1].
- שליחת סוכן כפול שפצע את צדוק אופיר, איש "המוסד" ונספח השגרירות בבריסל, בירי מטווח קצר.
- הברחת נשק לאירופה.
- שליחת מעטפות נפץ וחטיפת מטוסים.
- ייסוד כוח 17.
עלי חסן סלאמה כונה "הנסיך האדום" בשל ייחוסו המשפחתי וסגנון חייו הראוותני, ובגלל תאוותו לדם ולהרג[2]. היה נשוי לזיינב, ממשפחתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, ובשנית לג'ורג'ינה ריזק, לבנונית נוצרייה, מיס תבל לשנת 1971.
המצוד אחריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן (1972), נתנה ראש הממשלה גולדה מאיר הוראה לשירותי הביטחון הישראליים לחסל את חברי "ספטמבר השחור", ובראשם עלי חסן סלאמה[3].
במבצע זעם האל הרג "המוסד" בזה אחר זה את מנהיגי הארגון, באמצעים שונים כגון: פיצוץ טלפון, פיצוץ מיטה בבית מלון או ירי מטווח קצר. סלאמה הצליח פעם אחר פעם לחמוק מאנשי "המוסד". ב-21 ביולי 1973 זוהה סלאמה בנורווגיה ונערך מבצע התנקשות, אך אז התברר כי מדובר בטעות בזיהוי, והאיש שנורה למוות בידי לוחמי "המוסד" הוא אחמד בושיקי, אזרח נורווגי ממוצא מרוקני[4], ועלי חסן סלאמה כלל לא היה באזור[5]. אירוע זה נודע כ"פרשת לילהאמר"[6].
המצוד אחר עלי חסן סלאמה חודש בשנת 1979, בהוראת ראש המוסד יצחק חופי, ובאישור ראש הממשלה מנחם בגין. את המבצע ניהל מפקד יחידת קיסריה, מייק הררי. סלאמה נהרג בביירות, ב-22 בינואר של אותה שנה, באמצעות פיצוץ מכונית תופת בסמוך למכוניתו שחלפה ברחוב. בפיצוץ נהרגו גם ארבעת שומרי ראשו של סלאמה שנסעו במכונית נוספת אחריו[7]. פורסם כי מכונית התופת הופעלה באמצעות שלט-רחוק בידי סוכנת מוסד בריטית, אריקה צ'מברס (אנ')[8], אשר שכרה דירה בקומה השמינית של בניין רב קומות הממוקם מול ביתו של סלאמה. "ספטמבר השחור" הוציא הודעה לעיתונות ובה הוא טען שסלאמה נהרג ב-"פעולת קומנדו ישראלית".
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת התמונות הזכורות מהלווייתו ההמונית של סלאמה, הייתה של בנו בן ה-13 של סלאמה, חסן, כשהוא יושב על ברכיו של ערפאת, על כתפיו כאפייה כמו זו של ערפאת, לראשו כומתה צבאית ובידיו רובה סער. הוא נראה כאילו הוא דור שלישי למאבק המזוין ולטרור - אולם בבגרותו השתקע חסן סלאמה ברמאללה כאיש עסקים, והצהיר על בחירה בחיים אחרים משל אביו וסבו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרופ' מיכאל בר-זהר ואיתן הבר, המרדף אחרי הנסיך האדום, זמורה, ביתן - מוציאים לאור, 1984
- יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012
- סילביה - חייה ומותה של לוחמת ה"מוסד", מאת רם אורן ומוטי כפיר, הוצאת קשת, 2010
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהודה בלו, המצוד אחר "ספטמבר השחור", מגזין "אימגו", 2 במרץ 2006
- יוסי מלמן, "לעלי חסן סלאמה לא היה קשר לרצח הספורטאים במינכן", סופהשבוע, 19 באפריל 2014
עלי חסן סלאמה (1942-1979), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עופר אדרת, גילויים חדשים: גרמניה שיתפה פעולה עם הטרוריסטים אחרי הטבח במינכן, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2012.
- ^ ניסים משעל ומיכאל בר-זוהר, "המוסד - המבצעים הגדולים", ידיעות ספרים, 2010; עמ' 172 למעלה
- ^ יוסי מלמן, גולדה לא נתנה הוראה, באתר הארץ, 14 בפברואר 2006.
- ^ יוסי מלמן, חשאי | עלילות סוכן המוסד מייק הררי באיטליה, באתר הארץ, 15 באפריל 2010.
- ^
אמיר אורן, גולדה ערב המלחמה ב-73': "להילחם נגד מצרים וסוריה - זה פשוט", באתר הארץ, 7 ביוני 2013.
- ^ מעצרים של אנשי מודיעין ישראלים בחו"ל, באתר הארץ, 16 ביולי 2004.
- ^ יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 210-212.
- ^ יוסי מלמן, ריגלתי, אבל לא בגדתי, באתר הארץ, 6 ביוני 2007
