עלי שריעתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
עלי שריעתי

עלי שריעתיפרסית: علی شريعتی, ‏23 בנובמבר 1933 - 19 ביוני 1977) היה סוציולוג, הוגה ופוליטיקאי דתי איראני. נמנה עם האידאולוגים של האופוזיציה לשלטון השאה מוחמד רזה פהלווי. השקפותיו שיחקו תפקיד חשוב בתסיסה העממית שקדמה להמהפכה האיראנית בשנת 1978 ולהדחת השאה. התעניין במיוחד בסוציולוגיה של הדתות. שריעתי חיפש לעצב אידאולוגיה אסלאמית שמאלית, כשהוא אימץ רעיונות מהמרקסיזם ומהשקפותיו של פרנץ פאנון ומהוגים מודרניים אחרים ושילב אותם במסורת החשיבה האסלאמית השיעית

רקע משפחתי ושנות צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלי שריעתי נולד בכפר קאחאק על יד מזינאן, לא רחוק מהעיר סבזבאר, במחוז ח'וראסאן רזאוי בצפון-מזרח איראן. הוא היה צאצא למשפחה ידועה של אנשי דת ומלומדים פרסים. אביו, אקא מוחמד טאקי שריעיתי היה מחנך ומלומד דתי שפתח בשנת 1944 "מרכז להפצת האמת של האסלאם" בבירת המחוז, משהד. פורום זה היה בעל השפעה בתקופת התנועה להלאמת הנפט באיראן בשנות ה-1950. גם הבן הפך לחבר פעיל בו והצטרף, יחד עם אביו, לקבוצה בעלת פרופיל אסלאמי חברתי שקראה לעצמה "התנועה של הסוציאליסטים בשליחות האל". בראש אותה תנועה עמד אבו ל-קאסם שאקיבניה,שטען כי את יסודות הסוציאליזם צריך לחפש בתורתו של הנביא מוחמד ובחברה שהוא הקים בימיו הראשונים של האסלאם בחצי האי ערב.

ימי מוסאדק - הדרך השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלי שריעתי למד במכללה למורים במשהד ובתקופת הלימודים שם התוודע לספרים של מחברים מערביים בתחום הפילוסופיה, וההגות הפוליטית. במאמריו שפרסם ביומון "ח'וראסאן" במשהד, שבחנו את מצב החברות האסלאמיות בזמנו, שיבץ שריעתי רעיונות לקוחים מהוגים אסלאמים מודרניים כמו ג'מאל א-דין אל אפגאני ומוחמד אקבאל, וגם כן, מתוך ספרים של הוגים לא אסלאמים כמו זיגמונד פרויד ואלקסיס קארל. אחרי סיום הלימודים במכללה, בשנת 1952, לימד שריעתי בבית ספר יסודי בכפר בקרבת משהד. באותה שנה הוא הקים את "איגוד הסטודנטים האסלאמים" ובעת הפגנה נעצר בפעם הראשונה. בימי הממשלה האנטי-קולוניאליסטית של מוחמד מוסאדק הוא נמנה עם התומכים הפעילים בחזית הלאומית. בשנת 1953, שנת הדחת ממשלתו של מוחמד מוסאדק, התגייס שריעתי לשורות "התנועה הלאומית להתנגדות".

באותה תקופה סיים לתרגם את הספר של עבד-אל-חמיד ג'אוודאט אל זהר אבו זר: הסוציאליסט שעבד את אללה. גבור הספר, אבו זר, היה אחד מחסידי הנביא מוחמד שדרש צדק לעניים והוקיע את העשירים על נטישתם את האל למען אליל הממון. ספר זה השפיע מאוד על דרכו של שריעתי, כשאבו זר הפך בעיניו לדמות מופת.

אחרי דצמבר 1950 פרסם אבו ל-קאסם שאקיבניה כמה ממאמריו של שריעתי, ביניהם אחד הדן במושג של וַסַט (מערבית -"אל-וַסַטייה", כמו הביטוי בקוראן -"אומה מאוזנת היטב") בספר שנקרא "אסכולת החציון של האסלאם" (מכתאבה וסטה אסלאם). שריעתי צרף למאמר מפה שבה שרטט את הארצות שהוא כינה "גוש הריפוי". גוש זה, שכלל את ארצות ערב מצפון אפריקה ועד ערב הסעודית, טורקיה, איראן, פקיסטן, הרפובליקות בדרום ברית המועצות באסיה ואפגניסטן. בתקופה שבה העולם פוצל בין בגוש הקומוניסטי המזרחי ובין הגוש הקפיטליסטי המערבי, "גוש הריפוי" האסלאמי עשוי לייצג "דרך שלישית" - "נא שארגי, נא גארבי" - לא מזרח, ולא מערב). דרך זו היא דרך האסלאם, הפחות חומרנית מאשר הקפיטליזם והקומוניזם והמביאה גאולה וחיים רוחניים מספקים. , גרסה של סיסמה זו של שריעתי - "לא מזרח, ולא מערב" - אומצה על ידי המהפכה שלח'ומייני באיראן: נא שארגי, נא גארבי, ג'ומהוריית אסלאמי" - "לא מזרח, לא מערב, אלא רפובליקה אסלאמית".

החל מנובמבר 1954 שריעתי פרסם בעצמו במשך עשרה שבועות בעיתון "ח'וראסאן" סדרה ראשונה של מאמרים, תחת אותה כותרת "אסכולת החציון של האסלאם". גם שם צרף שריעתי מפה דומה לזו שפורסמה בספר של שאקביניה, אולם לא הזכיר את שמו של המחבר הזה. באמצעות מאמרים אלה, עלי שריעתי עלה בבת אחת לכותרות. הרעיון של האסלאם כדרך שלישית, חלופית לחמרנות הגסה של הקומוניזם ולתאוות הבצע של הקפיטליזם, כבשה את דעת הקהל. בעזרת טיעוניו, האסלאם, שהוצג בפי רבים בעבר, כאידאולוגיה מפגרת וריאקציונית, קיבל לפתע פן מודרני מפתה.

בשנת 1955 נרשם עלי שריעתי ללימודי ספרות איראנית באוניברסיטת פרדוסי במשהד, שאביו והמחנה השמרני התנגדו בשנת 1949 להקמתה בגלל אי ההפרדה בין גברים ונשים באולמות ההרצאות.את שריעתי הצעיר הדבר הזה לא הרתיע. במקביל ללימודיו ולעבודתו כמורה, התמיד שריעתי בפעילותו הפוליטית המחתרתית. היא גרמה למעצרו בשנת 1957 יחד עם עוד 16 חברי התנועה להתנגדות.

לימודיו ופעילותו בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום לימודיו באוניברסיטת משהד, קיבל שריעתי מלגה ללימודים אקדמיים בצרפת ונרשם בשנת 1959 לאוניברסיטת סורבון. בפריז הוכיח עצמו כסטודנט מצטיין בסוציולוגיה ובלימודים אסלאמיים. בצרפת התגייס שריעתי לפעילויות פוליטיות על ידם של גולים איראנים פעילים באופוזיציה המוסלמית, כמו מהדי באזרגאן ואבולחסן בני-סדר. בשנת 1959 יצר קשריו הראשונים עם החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה "אפ.אל.אן", התוודע לכתביו של פרנץ פאנון ותרגם אנטולוגיה מתוכם לפרסית. מצא לנכון להפיץ את הרעיונותיו של פאנון בקרב הגולים המהפכנים האיראנים. גם בפאריס נעצר פעם אחת, ב-17 בינואר 1961, בעת הפגנת מחאה ביום רציחתו של פטריס לומומבה. באותה שנה הצטרף לאברהים יזדי, מוסתפה שמראן וזאדק קוטבזאדה בהקמתה בגלות של "תנועת החופש של איראן". בשנת 1962 המשיך בלימודי סוציולוגיה והיסטוריה של הדתות ושמע את ההרצאות של המזרחנים לואי מאסיניון וז'אק ברק, כמו כן של הסוציולוג ז'ורז' גורביץ'. באותה שנה הכיר גם את ז'אן-פול סארטר שהשקפותיו עוררו בו עיניין, אם כי דחה את הגישה האנטי-דתית שבהן. להערכתו, רק זהות תרבותית המבוססת על הדת המוסלמית תוכל להושיע את המדינות הנחשלות מצפורני האימפריאליזם המערבי. אלו היו הימים שבהם שריעתי הוציא לאור באיראן את ספרו, המשמעותי לגביו, של ג'לאל אלא-אחמד, "גארבזאדגי" ,שהוקיע את ה "מערבת" Occidentosis - ה"הרעלה" או ה"מחלה" של אלו במזרח ההולכים שבי אחרי תרבות המערב. בשנת 1964 סיים את עבודת הדוקטורט בסוציולוגיה בסורבון.

פעילותו אחרי החזרה לאיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכון "חוסייניה ארשאד" בצפון טהרן, על יד השדרות הנקראות כיום "עלי שריעתי"

בשובו לאיראן ב 1964 נעצר באשמת פעילות מחתרתית שניהל עוד בצרפת. אולם שוחרר כעבור שבועות אחדים. ניסה לשוא לקבל משרה באוניברסיטת טהרן, אבל עבד בהוראה בבתי ספר תיכון, עד שב1965 התקבל כמרצה להיסטוריה באוניברסיטת משהד. הרצאותיו שבהן פרש את תורת האסלאם בעזרת סימוכין לקוחים מהעולם הסוציולוגיה ריתק אל קהל הסטודנטים. חכמי הדת היו חלוקים ביחס לגישה זו. היו כאלה שגינו אותו כחסר ההסמכה המתאימה בנושאי הדת, והיו אחרים שאהדו את נסיונות לתת עטיפה מודרנית למסורת המוסלמית ועזרו לו לתקן את השגיאות. ‏[1] באמצע שנות הה1960 אנשי דת שיעים כמו אייתוללה חו'מייני, אייתוללה מחמוד טאלגאני (1979-1911), אייתוללה מורתזה מוטהרי (1979-1920) ואייתוללה ד"ר מוחמד בהשטי (1981-1928) קידמו הפצת אידיאולודיה אסלאמית מהפכנית שביקשה למוטט את אושיות משטר השאה. במסגרת המאמצים לקדם רעיונות אלה בקרב בני המעמד הבינוני, ד"ר עלי שריעתי והאייתוללה מוטהרי הקימו בשנת 1965 בצפון טהרן מכון אסלאמי עם ספריה, שנקרא "חוסייניה ארשאד", שבו המאמינים יכלו לשבת על כיסאות ולא על הרצפה, ולשמוע דרשות ממטיף שפנה אליהם מקתדרה בגובה העיניים ולא ממעמד מוגבה. כהמכון הוקדש לאמאם חוסיין שהקריב את עצמו במאה השביעית במאבק נגד הח'ליפות מבית אומייה. עלי שריעתי, שסולק על ידי השלטונות מאוניברסיטת משהד, הפך החל משנת 1967 לרוח החיה של המכון "חוסייניה ארשאד".

המסר החברתי והפוליטי של האסלאם, לפי שריעתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי שריעתי הבריאה, כולל האדם, מתאפיינים באחדות - "תאווחיד": האדם הוא אחדות בין חומר ובין רוח והוא מסייע לאלהים - כ"ח'ליפה" - להביא לשלמות עלי אדמות. גם החברה זקוקה לאחדות. חוסר האחדות הוא מקור השחיתות ואי הצדק. עבודת האל, כפי שנכתבה על ידי האסלאם, משחררת את האדם, עוזרת לו להתגבר על האנוכיות, לכבוש את החמדנות, הקנאה והפחד.

עלי שריעתי הפיץ בקרב שומעיו את השקפתו, לפיה קיימים שני סוגים של אסלאם שיעי: אחד "אדום" -של עלי -- טהור ואוטנטי, והשני "מושחת", "שחור" - של הספווים ושל המעמד השליט, שהביא על נתיניו רק דיכוי וניצול. הוא דגל ב"אסלאם כסוציאליזם פרקטי" שבו שילב דוגמות דתיות וחילוניות. בהשראת המושג "פטיש" שהיה בשימושו של מרקס, תיאר את התרבות המערבית כ"עבודה זרה" לאליל הממון. בהרצאותיו הנלהבות, קרא שריעתי לשומעיו "ללכת בדרך היחידה, המובילה אל האמת והצדק", הדרך של השאהידים השיעים, "המוות האדום", צורת קיום נשגבת, שמשמעותה "לרצוח את הרודנים או למות". במ'ביל לרעיונות מהמסורת האסלאמית, נהג שריעתי לדבר במושגים של חופש ושוויון.

הבקורת על אנשי הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהמנהיגים הרוחניים תבע שריעתי ללמוד את דוגמתו של מוחמד - לחנך את העם ולהביא לשיפור תנאי חייו. כפי שנמסר בקוראן, קול העם ("אל נאס" - האנשים) הוא תכופות, כמו קול האל. המנהיגים צריכים לשמוע אותו. לדעתו מאז מוחמד וחסידיו הראשונים חלה הידרדרות ברמת המנהיגות. אנשי הדת קופאים על שמריהם ונוגים לפי דרך ה"חיקוי" (בערבית - "תקליד"), המסורת העיוורת, במקום דרך ההתחדשות היצירתית (ה"איג'תיחאד"). המנהיג הרוחני לא צריך להסתפק לדעת את הקוראן ואת תולדות האסלאם, אלא על סמך הידע זה ליישם את המסרים החברתיים הגלומים בהם. שריעתי דרש מאנשי הדת יישום יצירתי של עקרונות האסלאם בתנאים הספציפיים של החברה לצורך השגת התמורות הנחוצות. על ידי השקפותיו אלה הרחיק שריעתי מעצמו את ההנהגה הדתית. בשנת 1968, האיטללה מוטהרי, שותפו להקמת ה"חוסייניה ארשאד" עזב בכעס את המכון בטריקת דלת. נגד שריעתי הוצאה פתווה , הואשם בנטייה ווהבית ובסטיה מהאמונה השיעית.

המאסר ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופו של דבר, בשנת 1973 נאסרו דרשותיו, ספריו הוחרמו והמכון "חוסייניה ארשד" נסגר. שריעתי עצמו נעצר והוחזק במאסר בתנאי בידוד במשך 18 חדשים. שוחרר ב 20 במרץ 1975, בעקבות מחאות רבות במדינה ובעולם. ביציאתו לחופשי מתארים אותו כשבר כלי. חרויותיו הוגבלו במשך שנתיים למרות שפרסם בכמה עיתונים מאמרים שגינו את המרקסיזם ושיבחו את שלטון השאה.

ניסה מאוחר יותר להצטדק על פרסום המאמרים ששיבחו את השלטון ולטעון כי לא נכתבו בכנות אלא כמחיר לשחרורו. אולם עמדה זו הרסה עוד יותר את תדמיתו בפני אנשי הדת והאופוזיציה הפוליטית. שריעתי לקה בדיכאון עמוק ושינה את שמו ל"עלי מזינאני", לפי ישוב לידתו. תחת השם החדש הוא עזב את איראן ב-16 במאי 1977 על מנת להתחיל חיים חדשים בלונדון. אבל כעבור חודש בלבד, ב-19 ביוני 1977 הוא נפטר בבית חולים בסאות'המפטון, מהתקף לב. האופוזיציה באיראן הציגה את מותו כרצח - פרי מזימה של השירותים החשאיים של השאה, והשתמשה בטענה זו ככלי ניגוח נוסף נגד שלטונו של מוחמד רזה פהלווי. במותו הפך שריעתי שאהיד ברוח הטפותיו. ישנם גם הטוענים שנפל קרבן למזימה של קיצונים דתיים.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריעתי כתב מספר רב של מסות, הרצאות ופמפלטים פוליטיים. רבים ממאמריו פורסמו על ידי הקרן שריעתי בטהרן.

  • חאג' - מהווה מבוא טוב להשקפותיו.
  • על הסוציולוגיה של האסלאם (On the Sociology of Islam)
  • Marxism and Other Western Fallacies : An Islamic Critique
  •  ? Where Shall We Begin
  • Mission of a Free Thinker[1]
  • The Free Man and Freedom of the Man[2]
  • Extraction and Refinement of Cultural Resources[3]
  • Martyrdom
  • Ali
  • An approach to Understanding Islam PART1-[4]PART2-[5]
  • A Visage of Prophet Muhammad[6]
  • A Glance of Tomorrow’s History[7]
  • Reflections of Humanity
  • A Manifestation of Self-Reconstruction and Reformation
  • Selection and/or Election
  • Norouz, Declaration of Iranian’s Livelihood, Eternity
  • Expectations from the Muslim Woman
  • (Horr (Battle of Karbala
  • Abu-Dahr
  • Islamology
  • Red Shi'ism vs. Black Shi'ism
  • Jihad and Shahadat
  • Reflections of a Concerned Muslim on the Plight of Oppressed People
  • A Message to the Enlightened Thinkers
  • Art Awaiting the Saviour
  • Fatemeh is Fatemeh
  • The Philosophy of Supplication
  • Religion versus Religion
  • Man and Islam — chapter «Modern Man and His Prisons»

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • art.Ali Shariati in Gale Encyclopedia of Biography, Thomson Gale 2004

מצוטט באתר Answers גישה ב-25 ביולי 2011 (באנגלית)

(בגרמנית)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Abulaziz Sachedina

Ali Shariati: Ideologue of the Iranian Revolution," in "Voices of Resurgent Islam", edited by John L. Esposito (1983 (באנגלית)

  • Silvia Kaweh, Ali Schariati interkulturell gelesen, Bautz, Nordhausen 2005, ISBN 3-88309-199-5

(סילביה קאווה - עלי שריעתי בקריאה בינתרבותית) (בגרמנית)

(עבאס מילאני - פרסים מפורסמים)(באנגלית)

  • Abdol Reza Navah, Der Gegensatz "islamisch-westlich" im Menschenbild zeitgenössischer schiitischer Beiträge im Iran, unter besonderer Berücksichtigung von Motahhari und Schariati, Phil. Diss. Kiel, 1987

(עבדו-ל- רזה נאווה - הניגוד "אסלאמי-מערבי" בהשקפה האנטרופוליוגית השיעית בת זמננו, תוך התמקדות מיוחדת בתרומות של מוטאחארי ושריעתי)(בגרמנית)

  • Ali Rahnema, An Islamic Utopian. A Political Biography of Ali Shari'ati, ISBN 1-86064-118-0

(עלי ראהנמה - אוטופיסט אסלאמי. ביוגרפיה הפוליטית של עלי שריעתי)(באנגלית)

  • Ian Buruma&Avishai Margalit - Occidentalism- The West in the eyes of its enemies, Penguin Books,NY 2004

(איאן בורומה, אבישי מרגלית - אוקסידנטליסם -המערב בעיני אויביו) (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gale Encyclopedia (2004), art. Ali Sharyati