עמדה ציון הראשון, קיסר אתיופיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עמדה ציון (געז: "ዐምደ ፡ ጽዮን" עברית: "עמוד ציון") היה קיסר אתיופיה במהלך תור הזהב. ציון הוכתר כקיסר אתיופיה בשם "גברה מסקל" (געז: "ገብረ ፡ መስቀል", עברית: "עבד הצלב") והיה ידוע גם בכינוי "חארבי אספרי" ("הלוחם בערבים"). היסטוריונים מסכמים את שלטונו כך:

Cquote2.svg

עמדה ציון היה אחד מהקיסרים האתיופיים החשובים ביותר והדמות ששלטה בקרן אפריקה במאה הארבע עשרה

Cquote3.svg
– ‏‏‏[1]

כיבושיו הרבים של עמדה ציון כללו את השכנים המוסלמים והרחיבו את שטח האימפריה האתיופית. עמדה ציון חיזק את שלטונה של השושלת הסולומונית. ההתרחבויות האלו של קיסרות אתיופיה הרחיבו את תחומי ההשפעה של הנצרות לתוך מדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום ואורומיה דהיום. ‏‏‏[2]

מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום רוב החוקרים מסכימים שעמדה ציון היה בנו של וודאם ערד ‏‏‏‏‏[3] מכיוון שמספר נזירים אתיופים שבראשן עמד בלוסטה מיכאל האשימו את עמדה ציון בגילוי עריות בגלל רצונו לשאת לאישה את אשת אביו, זאן מרגאסה, ואיימו לנדות אותו, עמדה ציון טען שהוא בנו של אחיו של וודאם ערד, קידם אסגדה.

ההיסטוריה הקיסרית הידועה בשם רושמות פריז רושמת שעמדה ציון היה מבטא את כעסו בהכאת אנשים, כמו למשל הנזיר אנוראווס מסגג'ה שאחרי שהכה אותו הגלה אותו לדאמבייה ובאגמדיר[4].

ההיסטוריה אינה מספרת איך וכיצד הגיע עמדה ציון לקיסרות, אך ישנם פיסות מידע הטוענות למאבק בינו ובין וואדאם ערד[5].

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר עמדה ציון ארגן את הצבא בצורה דומה לזו של ממלכת אקסום[6]. צבא האימפריה האתיופית היה מורכב משני חלקים: הראשון היה הצבא המרכזי, שהיה החלק היעיל והחזק יותר, וישב בעיר הבירה קרוב לקיסר עצמו. החלק השני היה מורכב ממיליציות שהורכבו מתושבים מקומיים בממלכות הכבושות. המיליציות המקומיות האלה, כמו צבא אקסום, יצרו יחידות ונלחמו יחד. המיליציות נחלקו ליחידות קטנות שבראשן עמד השליט המקומי‏[7]. אף על פי שיחידות מקומיות אלה היו תחת שליטתו הישירה של הקיסר עצמו, במשך שלטונו של עמדה ציון הורחבו סמכויותיהם של השליטים המקומיים. היחידות הללו התרבו והתקיימו עד לפלישתה של סולטנות אדאל לאתיופיה תחת האימאם אחמד גראן במאה ה-16[8].

הצבא המרכזי שהיה החזק יותר נחלק לגדודים עצמאיים, כל אחד עם שם משלו כמו: קאסטה ניחב, חראב גונדה וטוקלה‏[9]. גדודים עצמאיים אלו התחרו על נאמנות לקיסר שהזינה אותם מילדות‏[10][11]. הבן של הקיסר סאף אסגיד פיקד על אחד מהגדודים כמו כן גם חותנו‏[12]. המפקד של גדוד קאסטה ניחב, סימישאהל יחד עם סגנו ינז איגאב, מתוארים כקרובים במיוחד לקיסר מאחר ששמע על חולשתם בקרב האגרה[13]. הגדודים הטובים ביותר בצבא הורכבו מחיילים מכל רחבי הממלכה.

עמדה ציון השתמש בצבא המרכזי כאשר רצה הכרעה מהירה ומפקדי הגדודים שימשו לעתים קרובות כמושלי האזור שהם כבשו, כפי שנעשה למשל בדיגנה שבתיגראי ב-1332 כאשר ניתן לקאגנזמץ' של גדוד חיל הפרשים מקוראם למשול על מחוז זה‏[14]. בהמשך הצבא המרכזי הורכב מגדודים אזוריים במבנה דומה לאלו של המיליציות המקומיות. הם אויישו בעיקר על ידי חיילים חדשים שגויסו מהמחוזות שנכבשו וחולקו על פי מפתח אתני ולשוני. בגלל גודלם רוב החיילים החדשים אורגנו ליחידות קטנות שנלחמו ב-1332 (או-1329), יחידות צבא נלחמו כנגד דמות בדרום מערב וכנגד יהודי אתיופיה בצפון, ובו בזמן נלחמו גם כנגד המוסלמים ויפאט בדרום‏[15].

הקיסר דאג לצייד את צבא אתיופיה, שעד שלטונו של עמדה ציון לא יכל לצבאות המוסלמים. ההיסטוריון הערבי מהמאה ה-14 אל-עומרי כותב על החיליים האתיופים:

Cquote2.svg

נשקיהם הם של מלחמה עם קשתות בעלי חיצים הדומים לנוסב, חלקם עם חרב, חנית ורומח. כמה מהלוחמים נלחמים עם חרבות דקים ומגנים ארוכים. אך נשקם האישי היה החנית שדומה לצלצל ארוך. כמה מהלוחמים שהם קשתים יורים חיצים קצרים, הקשת שלהם היא ארוכה הדומה לצלב.

Cquote3.svg
– כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527) עמוד 92.

למרות המגוון הרב שהזכיר אל-עומרי חרבות ורומח שומשו את צבא אתיופיה רק לעתים רחוקות, הצבא האתיופי השתמש בעיקר בקשתות, חניתות ומגנים‏[16]. המוסלמים לעומת זאת השתמשו בחרבות, צלצלים וכלי נשק עשויי ברזל, אל-עומרי כותב ש-"החצים של הלוחמים המוסלמים היו ארוכים יותר" מאלו של צבא קיסרות אתיופיה‏[17]. מספרים על עמדה ציון שהרבה לשפר את צבאו, הגדיל את השימוש בחרבות ורמחים, ויצר גדוד מיוחד שחומש עם חרבות‏[18]. הקיסר גם יצר גדוד מיוחד של מגני-עורף שבהמשך הגדילו את יעילות צבאו‏[19].

המערכה בדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאדסה טמרת כותב בספרו שבכתבים שנמצאו במנזר באי באגם האיק נכתב שבשנת 1316/1317 הקיסר עמדה ציון יצא למערכה צבאית מוצלחת כנגד הממלכות המוסלמיות דמות והאדייה[20]. כתבים אלו הם הראשונים שבהם מוזכר כיבוש אתיופי של דמות והאדייה, השלטון האתיופי וההשפעה היו מנימליות עד לשנת 1332 (או 1329) שבה האדייה סיפקה חיילים ללחימה כנגד יפאט. יותר מאוחר מלך האדייה, אמאנו, סירב להעלות מסים לקיסר ועל פי כתבי הקיסר "נביא החושך" הנקרא באלאם שיכנע את המלך למרוד בקיסר:

Cquote2.svg

אל תלך למלך ציון (אתיופיה). אל תתן לו מתנות ואם הוא יבוא נגדך אל תפחד ממנו הוא יימסר לידך ואתה תגרום לו למות עם צבאו.

Cquote3.svg
– הספר האתיופי, עמוד 78.

בעקבות זאת הקיסר כעס ופלש להאדייה ואסר את המלך אמאנו. הנביא באלאם, מפחד מהקיסר ברח ליפאט. כיבושים אלו ייצגו קידום משמעותי של עמדה ציון, מטרתו הסופית של הקיסר הייתה לשלוט בפנים הארץ במוסלמים ביפאט ומזרחה[21]. כיבושה של האדייה השפיעה על מסחר העבדים ופגע בכלכלתם של המחוזות המוסלמים במזרח. בעקבות זאת בפעם הראשונה הנוכחות המוסלמית באזור אויימה ולכן אורגנה התאחדות בין מחוזות המוסלמים‏[22].

באותו שנה במקביל למערכות הצבאיות בדמות והאדייה, הקיסר יצא למערכה במחוז גוג'אם[23].

המערכה בצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המערכות הצבאיות בדרום פנה עמדה ציון צפונה למחוזות החצי-עצמאיים שאיימו על שלטונו בלב האימפריה האתיופית[24]. המחוז התגרי הצפוני אנדרתה נהפך ליותר ויותר עצמאי מאז עליית השושלת הסולומונית תחת הקיסר יקונו אמלאק ב-1270. במשך שנות שלטונו של הקיסר יקונו אמלאק מושל ינדארטה היה ינגידה יגזי ולאחר מכן בנו טאספאנה יגזי. מושל ינדארטה היה החזק ביותר מכל מחוזות הצפון והחזיק בתואר האסגווה ואקאבה צאנטסאן (תואר מאז ימי ממלכת אקסום) ובעקבות כך איים על שלטונם של הקיסרים האמהרים. בתחילת 1305 טאספאנה יגזי התייחס למחוז שלטונו ינדארטה כממלכה שלו, ובנו יאיביקה יגזי, שירש אותו, סירב להעלות מיסים לקיסר ב-1318/1319[25]. יאיביקה יגזי מרד בקיסר וניסה ללא הצלחה לשכנע את מושל טאמביאן להצטרף אליו למרד. הקיסר דיכא את המרד, הרג את המושל, ונתן את תאריו של מושל ינדראטה לאנשים נאמנים‏[26]. על מנת לגבש את שליטתו באזור הקים עמדה ציון מוצב קדמי של חיילים שאינם תגרים באמבה סאנאיטה, מרכז המרד, ונתן לאשתו התגרית בילאן סבא למשול בינדארטה. הקיסרית לא שלטה באופן ישיר, אלא על ידי פקידי ממשל, דבר שגרם לכעס רב במחוז. בעקבות זאת מינה הקיסר את בנו באהר סגאד למושל ולאחר מכן ב-1328 נתן לו גם את אזורי החוף באריתריאה של היום ואת התואר מיקאלה בהר (בין הנחלים\ימים)‏[27].

ב-1329 יצא הקיסר למערכה צבאית במחוזות הצפון סאמיאן, ווגארה, צאלאמט וצאגאד, מחוזות שבהם לא היה רוב נוצרי ושנשלטו על ידי יהודים[28].

בנוסף ללחימה כנגד יהודי אתיופיה עמדה ציון יצא למסעות כיבוש במוסלמי הצפון בין חוף ים סוף למחוז תיגראי:

Cquote2.svg

אני, הקיסר עמדה ציון, הלכתי לים האריתראי (ים סוף). כאשר הגעתי לשם, עליתי על פיל ונכנסתי לים. לקחתי את החץ והחנית שלי, הרגתי את אויבי והגנתי על אנשי.

Cquote3.svg
– כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527), עמוד 77.

במהלך מערכה זו הקיסר פגש את הנזיר הארמני המפורסם אוווסטאוס שהיה בדרכו לארמניה[29].

הלחימה במוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעות בקופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1320 החל הסולטאן הממלוכי של מצרים, א-נאסיר מוחמד, בפעולות אלימות כנגד אוכלוסיית הנוצרים הקופטים במצרים והרס את כנסיותיהם. בעקבות זאת שלח עמדה ציון שליח לסולטאן המצרי ב-1321/1322 ואיים לנקום על הפעולות כנגד הקופטים בפעולות כנגד מוסלמים בממלכתו ובהטיית נהר הנילוס הכחול המספק כ-65% ממי הנילוס[30]. סולטאן מצרים המשיך בפעולות כנגד הקופטים, אך האיום על הטיית הנילוס הכחול הטריד רבים מתושבי מצרים במשך מאות שנים‏[31]. כתוצאה מאיומיו של עמדה ציון לנקום במוסלמים בממלכתו, אסר מושל מחוז יפאט המוסלמית, חאק א-דין הראשון, את השגריר האתיופי טיינטי שחזר משליחותו בקהיר. חאק ניסה לשכנע את השגריר להתאסלם אך זה סירב והוצא להורג‏[32]. תגובת הקיסר הייתה זועמת. הוא פלש ליפאט עם צבאו, הרג רבים מחיילי המושל והחריב את בירת המחוז. צבאו של עמדה ציון תפס שלל רב בין היתר זהב, כסף, ארד, עופרת ובגדים. לאחר הפלישה ליפאט מימש עמדה ציון את איומיו כלפי המוסלמים בממלכתו ופלש למחוזות המוסלמים קואלגור, באקלזאר, גידי, קובאט, פאדס קאדס, חרגאי[33] ושאווה שאוכלסו בעיקר על ידי מוסלמים. במחוזות אלו הקיסר לקח שלל את בעלי החיים, הוציא להורג רבים מתושבי המחוזות, שרף את הערים והכפרים ולקח בשבי רבים שיותר מאוחר התנצרו בפקודתו‏[34].

כתוצאה מפעולותיו של עמדה ציון פתחו מחוזות מוסלמים אחרים במרד, מכיוון שחשבו שצבאו נחלש לאחר הקרבות הרבים. אנשי מחוז גאבאל (המזוהים כיום עם הווארג'ים), כנקמה על הפעולות כנגד המוסלמים, התמרדו ובזזו אזורים נוצריים. המרד התפשט למחוזות מאדרה זאגה ומאנזיה, שאירגנו צבא תחת פיקודו של בנו של חאק א-דין הראשון, דאדאדיר, התקיפו את צבא הקיסר העייף ונחלו הפסד צורב. הקיסר וצבאו ניצחו את המוסלמים והרגו את מפקדם‏[35].

הטפת נביאי השקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור הראשי המספר על שלטונו של עמדה ציון הוא הספר הניצחונות האדירים של עמדה ציון המתאר את המערכות הצבאיות של הקיסר, בעיקר המערכה במישורים על יד נהר האוואש. ב-18 בפברואר הקיסר הוליך את צבאו כנגד עשרה מלכים שאותם הביס‏[36]. המרד במחוזות האסלאם נבע בעיקר מהטפה דתית של "נביא השקר" באלאם מהאדייה שברח ליפאט לאחר הלחימה שם, באלאם המשיך את התעמולה אנטי-אתיופית כנגד הקיסר והיה אחד מיועצי מושל יפאט, סאבר א-דין הראשון, הכתבים מתארים ש:

Cquote2.svg

נביא השקר ברח לארץ יפאט, שם הוא חי ומטיף לדרך לא נכונה... וכאשר סאבר א-דין שאל אותו לנבואה השיב לו: שממלכת הנוצרים הגיעה לסופה, וניתנה לך הזדמנות לשלוט בציון (אתיופיה). לך, עלה בהרים ותלחם במלך הנוצרים, אתה תביס אותו ותשלוט על עמו.

Cquote3.svg
– כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 - 1527), עמוד 137.

בנוסף לבאלאם פעל באזור מנהיג דתי נוסף שהסית למרד ופעל באדאל ובמורה. שמו היה סאליה שהחזיק בתואר קאזי[37], סאליה מתואר כמי שהיה מעיין אלוהים ומנהיג בקרב מלכי המוסלמים בדרום. הכתבים מאשימים את סאליה שארגן ואסף חיילים מוסלמים רבים יחד עם המלכים והשליטים המקומיים כנגד הקיסר‏[38].

כתוצאה מהטפות אלו סאבר א-דין הראשון מושל יפאט ויורשו בתפקיד של אחיו חאק א-דין הראשון החל מרד כנגד הקיסר האתיופי בכך שהפסיק את המסחר בין יפאט לזילע, כמו אחיו לפניו הקיסר האתיופי זעם והגיב:

Cquote2.svg

אתה לקחת את הסחורות השייכות אלי לאחר השגת כמות גדולה של זהב וכסף שאני הבאתי לסוחרים... אתה אסרת את הסוחרים שעשו עסקים בשבילי.

Cquote3.svg
– הספר האתיופי, עמוד 41.

מרד יפאט הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת המרד של מושל יפאט, סאבר א-דין הראשון לא הייתה עצמאות, אלא להיות קיסר של אתיופיה מוסלמית. הכתבים מתקופה זו מספרים שמושל יפאט הכריז:

Cquote2.svg

אני רוצה להיות המלך של כל אתיופיה אני אשלוט על הנוצרים על פי החוק שלהם ואני אהרוס את הכנסיות שלהם... אני אעמיד מושלים בכל מחוזות אתיופיה, כפי שעשה מלך ציון... אני אהפוך את הכנסיות למסגדים. אני אמיר את דתו של מלך הנוצרים לשלי, אהפוך אותו למושל אזורי ואם יסרב אני אתן אותו לאחד מרועי הצאן שלי שיהפכו אותו לשומר גמלים. ובאשר לאשת הקיסר ג'אן מנגשה אהפוך אותה לטוחנת תירס. אני אהפוך את בירתו מרבה (טאגולאט) לבירה המלכותית שלי.

Cquote3.svg
– הניצחונות האדירים של עמדה ציון קיסר אתיופיה, עמוד 15.

הכרזה זו של מושל יפאט הייתה הכרזת מלחמה, ויפאט פלשה לאימפריה האתיופית. אחרי הפלישה הראשונית, סאבר מינה מושלים למחוזות הסמוכים פאטאגאר ואלמאל (חלק מ"ארץ גוראגה"), הוא גם מינה מושלים מראש לדמות, אמהרה, אנגות, אנדרתה, בגמדר וגוג'אם. סבאר איים גם בשתילת גת בעיר הבירה, צמח מעורר ששימש מוסלמים אך היה אסור בשימוש לנוצרים האתיופים‏[39]. המרד של יפאט עם התמיכה הדתית ותמיכת האצילים נראו יותר כג'יהאד מאשר כמלחמת עצמאות ולכן מוסלמים רבים הצטרפו למלחמה, כמו למשל מחוז דאווארו והמושל שלה הידארה והאדייה ושליטה אמאנו. סאבר חילק את חייליו לשלושה פיקודים, פיקוד צפוני שתפקידו לתקוף את מחוז אמהרה, פיקוד צפוני-ביותר שמטרתו הייתה אנגות ופיקוד מערבי תחת פיקודו לכיבוש שאווה[40]. בתגובה לכך גייס עמדה ציון את צבאו, הביס את צבא יפאט ובני בריתה והשמיד את עיר בירתה. מושל יפאט סבאר הצליח להימלט. לאחר מכן ביצע עמדה ציון את ההתקפה הסופית, הרס את ערי יפאט, הרג גברים, נשים, ילדים ולקח עבדים ושלל רב‏[41]. לאחר המרד ביקש סאבר שלום ולחזור ליפאט, בקשה שהגיעה לאשת הקיסר ג'אן מנגשה, שכן הקיסר שהיה בחיפושים אחר סבאר עדיין לא חזר לבירתו. כשסאבר שמע שהקיסר מחפש אותו, הוא הבין שהמרד שלו היה חסר תועלת‏[42]. סבאר נלכד ונכלא בלחץ האצילים, ובמקומו מינה הקיסר את אחיו של סבאר, ג'מאל א-דין הראשון למושל יפאט. לאחר דיכוי יפאט, שכנותיה המוסלמיות אדאל ומורה מרדו וכבשו את צפון יפאט. עמדה ציון יצא לאזור ודיכא את המרד באכזריות אופינית‏[43].

מרד יפאט השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מערכות צבאיות רבות צבאו של עמדה ציון היה עייף ודרש לחזור למחנה. אך עמדה ציון סירב ואמר להם:

Cquote2.svg

אל תחזרו למחנה כפי שאמרתם כעת, אני לא אעזוב את החוטאים המוסלמים שהכריזו עלי מלחמה, אני הוא הקיסר ומלכם של כל המוסלמים באתיופיה, ויש לי אמון בעזרתו של אלוהים.

Cquote3.svg
– ההיסטוריה המלכותית האתיופית, עמוד 18.

המושל החדש של יפאט שמונה על ידי הקיסר ביקש לעזור לו נתן לו הרבה מתנות, הצהיר שהארץ שלו נהרסה וביקש ממנו לא להרוס אותה שוב על מנת שהתושבים יכולו להשתקם ולשרת את הקיסר[44]. מושל יפאט הבטיח לקיסר שאם הוא יעזוב את יפאט תושביה יתנו לו מיסים רבים מהמסחר הרב שלהם. עמדה ציון דחה את דרישות המושל והצהיר:

Cquote2.svg

בזמן שאני נתקף על ידי זאבים, כלבים וילדי ערפדים ורשעים שאינם מאמינים בבן האלוהים (ישו), אני מעולם לא אחזור לבירתי ואעזוב מקום זה רק לאחר שאגיע עד אדאל.

Cquote3.svg
– ההיסטוריה המלכותית האתיופית, עמוד 18.

עמדה ציון המשיך במסעותיו והקים מחנה, המוסלמים תקפו אותו ואת צבאו פעמיים לפני רדת החשכה. המוסלמים תקפו פעם נוספת, הפעם במשך הלילה, עם מספר גדול של חיילים שהגיעו מ-"שבעת ערי האם" (מחוזות) של סולטנות אדאל, גאבאלה, לאבאקאלה, מורה, פגאמה וטיקו. במשך הקרב, עמדה ציון הותקף אישית אך הרג בחניתו את האויב. צבאו של עמדה ציון ניצח את המוסלמים, הרג אותם בחרב והעלה הרבה שלל‏[45]. מושל יפאט, ג'מאל א-דין הראשון שמונה על ידי הקיסר עמדה ציון הצטרף גם הוא לצבאות המוסלמים יחד עם סולטאן אדאל. צבאות המוסלמים תקפו את עמדה ציון ובקרב דאס צבא אתיופיה הביס את המוסלמים. לאחר מכן עמדה ציון הוליך את צבאו לבירת אדאל, העיר טלאג שם הוא הכניע את מושל אדאל ובני משפחתו, לאחר מכן הקיסר הביס צבא מוסלמי נוסף וחזר לעיר באקולזר שביפאט, הקיסר הרס את יפאט פעם נוספת ומינה את נאסיר א-דין אח נוסף של סאבר א-דין הראשון למושל יפאט‏[46]. לאחר שסיים את המערכה ביפאט, הקיסר הוליך את צבאו לעיר גואט והשמיד אותה, לאחר מכן הקיסר הביס את הערים הארלה ודילהויה ומשם המשיך לערים דאגווי, ווארג'יה ושארקחה שגם אסר את המושל שלה יוסוף (אזורים אלו נמצאים כיום בסומלילנד). כיבושיו אלו של עמדה ציון הרחיבו את שליטתה של האימפריה האתיופית-נוצרית בפעם הראשונה מעבר לנהר האוואש ושליטה ראשונה במדינות המוסלמיות דאווארו, בלה ומדינות מוסלמיות אחרות‏[47].

מסחר ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת עמדה ציון המסחר פרח. חקירות ארכאולוגיות כיום בעיקר בכנסיות ומנזרים הראו שבזמן זה הוטבעו מטבעות, הטקסטיל פרח ושגשג כמו כן ישנם הוכחות למסחר עם האימפריה הביזנטית. טאדסה טמרת כותב שלעמדה ציון היה יועץ ממשפחה סורית-נוצרית שהגיע מדמשק וייעץ לו בנושאים על המזרח התיכון[48]. הספרות האתיופית בזמן זה פרחה אחד מהספרים הידועים הוא הכברה נגסט, שתורגם מערבית על פי בקשתו של מושל ינדראטה יאביקה אגזי. עבודות אחרות מתקופה זו כוללים את הספר המסתורי של השמיים והארץ שנכתב על ידי גיורגיס מסאגלה וההיסטוריה של אלכסנדר הגדול רומן המספר על אלכסנדר הגדול שנהפך לקדוש נוצרי, החוקר אדוורד אלאנדורף כותב שבזמן זה תרגום התנ"ך לשפת הגעז תוקן (עבר הגהה).‏[49] שירים רבים שנכתבו על הקיסר בזמן זה הם הגרסה המוקדמת ביותר של השפה האמהרית. עמדה ציון הוא הקיסר הראשון שתרם ספרי קודש לקהילה הנוצרית-אתיופית בירושלים[50].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Paul B. Henze, Layers of Time, A History of Ethiopia, p. 63‏
  2. ^ ‏Joanna Mantel-Niecko and Denis Nosnitsin, "Amda Seyon I", Encyclopaedia Aethiopica: A-C, p. 228‏
  3. ^ ‏Joanna Mantel-Niecko and Denis Nosnitsin, "Amda Seyon I", Encyclopaedia Aethiopica: A-C, p. 228‏
  4. ^ ג.וו.ב. האנטינגפורד, הניצחונות האדירים של עמדה ציון קיסר אתיופיה, עמוד 61.
  5. ^ ג'ונה מנאטל-ניקו ודניס נוסניטסין, הערך עמדה ציון הראשון באנציקלופדיה אתיופיקה, עמוד 227.
  6. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527), עמוד 89.
  7. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527), עמוד 90.
  8. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270-1527), עמוד 90.
  9. ^ טאדסה טמרת מפרש בספרו כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527) בעמוד 90 את שמות הגדודים לפי יוליוס פאראצ'ון, טוקלה משמעותו "תן" בזמן שקאסטה ניחב פירושו "הכשת דבורה".
  10. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527), עמוד 90.
  11. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, ההיסטוריה המלכותית האתיופית, עמוד 3.
  12. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527) עמוד 90.
  13. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270-1527) עמוד 90.
  14. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527), עמוד 90.
  15. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527) עמוד 92.
  16. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270-1527) עמוד 93.
  17. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527) עמוד 93.
  18. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527) עמוד 94.
  19. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527) עמוד 94.
  20. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270-1527), עמוד 135.
  21. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270-1527), עמוד 137.
  22. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270-1527), עמוד 137.
  23. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270-1527), עמוד 73.
  24. ^ ג'ונה מנאטל-ניקו ודניס נוסניטסין, הערך עמדה ציון הראשון באנציקלופדיה אתיופיקה, עמוד 228.
  25. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527), עמוד 73.
  26. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527), עמוד 74.
  27. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527), עמוד 74.
  28. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, הספר האתיופי, עמוד 79.
  29. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 1527), עמוד 77.
  30. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, הספר האתיופי, עמוד 40.
  31. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, הספר האתיופי, עמוד 41.
  32. ^ ג'. ספנסר טרימינאם, אסלאם באתיופיה, עמוד 71.
  33. ^ חמשת המחוזות האחרונים עדיין אינם מזוהים כיום
  34. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, הספר האתיופי, עמוד 79.
  35. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, הספר האתיופי, עמוד 79.
  36. ^ .וו.ב. האנטינגפורד, הניצחונות האדירים של עמדה ציון קיסר אתיופיה, עמוד 5.
  37. ^ תואר השווה לארכיבישוף
  38. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270 - 1527), עמוד 138.
  39. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, הספר האתיופי, עמוד 42.
  40. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, הספר האתיופי, עמוד 43.
  41. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, הספר האתיופי, עמוד 43.
  42. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, הספר האתיופי, עמוד 43.
  43. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, הספר האתיופי, עמוד 44.
  44. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, ההיסטוריה המלכותית האתיופית, עמוד 18.
  45. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, ההיסטוריה המלכותית האתיופית, עמוד 20.
  46. ^ ריצ'רד פאנקהארסט, ההיסטוריה המלכותית האתיופית, עמוד 45.
  47. ^ וו.ב. האנטינגפורד, הניצחונות האדירים של עמדה ציון קיסר אתיופיה, עמוד 53.
  48. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270-1527), עמוד 89.
  49. ^ אדוורד אלאנדורף, אתיופיה והתנ"ך, עמודים 32 - 35.
  50. ^ טאדסה טמרת, כנסייה ומדינה באתיופיה (1270-1527), עמוד 251.
הקודם:
וודאם ערד
קיסר האימפריה האתיופית
1314 - 1344
הבא:
ניואיה קראסטוס