עמליה רודריגז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמליה רודריגז

עמליה רודריגזפורטוגזית: Amália Rodrigues, קרי: "עמליה רוּדְרִיגֶשׁ")‏ (נולדה ב-23 ביולי 1920 אך קבעה את תאריך לידתה ל-1 ביולי 1920 - 6 באוקטובר 1999) הייתה זמרת ושחקנית פורטוגזית. נחשבת לאחת מגדולי האמנים הפורטוגזים וסמל תרבות. כונתה לעתים "מלכת הפאדו", לאחר שבהופעותיה הפיצה את סגנון הפאדו ברחבי העולם.

רודריגז נולדה בליסבון בשנת 1920. תאריך הולדתה תועד ברשומות כ-23 ביולי, אך רודריגז קבעה את יום הולדתה ל-1 ביולי. אביה היה חצוצרן ורצען, שחזר עם אשתו לעיר הולדתו פוּנְדַאוּ כשעמליה הייתה בת שנה. הילדה הושארה בליסבון, אצל סבתה מצד אמה, שגידלה אותה באווירה קתולית עמוקה, בעוני ומחסור עד שמלאו לה 14, אז חזרו הוריה לליסבון והיא עברה לחיות איתם. בגיל 19 התפרסם שירה הראשון, ותוך שנה הפכה לאחת הזמרות המפורסמות והמוערכות בפורטוגל. בגיל 24 נסעה לראשונה לברזיל, ובשנות החמישים הרבתה להופיע במדינות דרום אמריקה.

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שנים אחדות של הופעות חובבים, הוזמנה רודריגז לראשונה להופעה מקצועית בקונצרט פאדו ב-1939. תוך זמן קצר הייתה לכוכבת אורחת קבועה בהצגות רביו. שם פגשה את פרדריקו ואלריו, מלחין מוזיקה קלאסית, שזיהה את הפוטנציאל הטמון בקול כשלה וכתב מלודיות משתפכות, מותאמות במיוחד לקולה של רודריגז ומפירות את כללי הפאדו בהוספת ליווי תזמורתי. אחד הפאדו המולחנים הללו היה Fado do Ciúme.

הפופולריות של רודריגז החלה לצאת אל מחוץ לגבולות פורטוגל במסעות קונצרטים לספרד, שהות ממושכת בברזיל (שם ערכה את הקלטותיה הראשונות בחברת התקליטים הברזילאית "קונטיננטל" בשנת 1945). בשנת 1950, בהצגות צדקה מטעם תוכנית מרשל הבינלאומית, שרה לראשונה את "אפריל בפורטוגל" לפני קהל מאזינים בינלאומי (בשמו המקורי "Coimbra").

פטרונותו של המשורר הפורטוגלי המהולל דוויד מוֹראוּ-פריירה ציינה בתחילת שנות החמישים את ראשיתה של תקופה חדשה: רודריגז שרה יצירות של רבים מגדולי המשוררים של פורטוגל וחלקם כתבו דברי שירה במיוחד בשבילה.

עמליה רודריגז הקליטה מעל 170 אלבומים, הופיעה במספר סרטים דוברי פורטוגזית, והמשיכה להופיע לפני קהל עד שעברה את גיל 70. היא נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 79.

שנות הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריירה הבינלאומית של רודריגז הרקיעה שחקים הודות להשתתפותה בסרטו של Henri Verneuil, "הנאהבים מליסבון", שבו הופיעה בשירה. עד סוף שנות ה-50 היו ארצות הברית, אנגליה וצרפת לשווקיה העיקריים, ובשנות ה-70 נוספו להן גם יפן ואיטליה; הפופולריות שלה בצרפת התחרתה בהצלחתה בפורטוגל ותוך חודשים ספורים התנוסס שמה בראש הרשימה בתיאטרון אולימפיה היוקרתי. במשך השנים הופיעה כמעט בכל העולם, כולל ברית המועצות וישראל.

בסוף שנות ה-50 יצאה רודריגז לשבתון הופעות ולאחר שובה ב-1962, עם קול מלא ועשיר יותר, מיתנה את קצב הקלטותיה והופעותיה. אלבום השיבה שלה "עמליה רודריגז 1962" היה פרי עבודתה הראשונה עם המלחין הצרפתי אלאן אולמן, המלחין והמפיק המוזיקלי העיקרי שלה באותו עשור. אולמן, כמוהו כפרדריקו ואלריו לפניו, כתב לרודריגז מלודיות, שהתעלו על מוסכמות הפאדו. רודריגז לא נרתעה מנושאים שנויים במחלוקת; הופעתה בסרט האמנותי "האיים הקסומים" של קרלוש וילארדבו משנת 1964 התקבלה באהדה רבה יותר מן הסרט עצמו, שהתבסס על סיפור קצר מאת הרמן מלוויל, והקלטתה משנת 1965 לשירי המשורר בן המאה ה-16 לואיש דה קמואש חוללה פולמוס עיתונאי רחב-יריעה. אף על פי כן, הפופולריות שלה לא נפגמה כהוא זה. התקליטון שלה משנת 1968, Vou Dar de Beber à Dor שבר את כל שיאי המכירות ואלבומה משנת 1970, Com que Voz, זכה בכמה פרסים בינלאומיים.

השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 התמקדה רודריגז בהופעות חיות ויצאה בלוח זמנים עמוס של קונצרטים ברחבי תבל. בתקופה הטרופה שאחרי 25 באפריל 1974 תלו בה, ללא ביסוס, אשמת פעילות כסוכנת סמויה של Polícia Internacional e de Defesa do Estado, PIDE, (משטרה בינלאומית ולהגנת המדינה), מכשיר הדיכוי העיקרי בידי משטר הרודנות של סלזר בפורטוגל. ההאשמה חיבלה במידה ידועה בחייה הציבוריים ובקריירה שלה. (למעשה, בתתקופת שלטונו של סלזר, העניקה רודריגז מדי פעם תמיכה כספית לקומוניסטים נצרכים.) שובה אל אולפן ההקלטות בשנת 1977 עם Cantigas numa Língua Antiga התקבלה כניצחון. שנות ה-80 וה-90 הכתירוה כאגדה חיה. התקליט חדש האחרון שהקליטה באולפן, Lágrima יצא למכירה ב-1983. אחריו יצאה לאור עוד סדרה של הקלטות, שנחשבו קודם לאבודות או שלא הוצאו למכירה קודם לכן ושני קבצים של להיטיה הגדולים ביותר, שזכו להצלחה כבירה.

על אף שורת מחלות שפגעו בקולה, המשיכה רודריגז להקליט עד 1990. בסופו של דבר פרשה מהופעות פומביות, אף כי הקריירה שלה צברה תנופה עם הופעת ביוגרפיה רשמית שלה, כתובה בידי ההיסטוריון והעיתונאי ויטור פאבאו דוש סאנטוש, וסדרת טלוויזיה בת חמש שעות, שתעדה את חמישים שנות הקריירה שלה בקטעי ארכיון נדירים (ששולבו בהמשך בסרט תעודה בן 90 דקות, "אמנותה של עמליה"). הבמאי, ברונו דה אלמיידה, יצר גם את "עמליה, הופעה חיה בניו יורק", קונצרט מצולם של הופעתה בבניין עיריית ניו יורק בשנת 1990. בשנת 2009 יצא הסרט "עמליה" המספר את סיפורה מאז שנות ילדותה, בבימויו של קרלוש קואליו דה סילבה.

ב-6 באוקטובר 1999 הלכה עמליה רודריגז לעולמה בגיל 79 בביתה שבליסבון. ממשלת פורטוגל הכריזה מיד על תקופת אבל לאומי. ביתה משמש כיום כמוזיאון. עמליה רודריגז קבורה בפנתיאון הלאומי לצד אישים פורטוגליים אחרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עמליה רודריגז בוויקישיתוף