עמנואל זמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמנואל זמיר מנגן בחלילית

מגדים לרעי בצנעה מי צפן?
שחוק עלים גשומים מה ירוק הוא?
וטרופה שמחתי מיינה כי שכר
ורוגעה - עינות בה ישקו

מתוך "מגדים לרעי"

עמנואל זמיר (פישצנר) (19 באוגוסט 1925, פתח תקווה9 ביולי 1962) היה מלחין, משורר ומחנך ישראלי, מהיוצרים החשובים בזמר העברי בשנות ה-50 וממייסדי חוגי השירה בציבור. ידוע בפרט בשירי הרועים שלו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כישרונותיו של זמיר התגלו כבר בהיותו ילד, ואהבתו לזמר העברי התגבשה עוד בעת לימודיו בגימנסיה אחד העם. הוא למד הוראה בבית המדרש למורים העברי בירושלים ובמקביל באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי סיום לימודיו התגייס לצה"ל ב-1948 ומילא תפקידי פיקוד שונים בתחומי החינוך והתרבות בצבא. עם הקמת הנח"ל היה קצין האמנות הראשון של פיקוד הנח"ל, וחיבר את המנונו, "מגל וחרב" (כלרוב השירים שכתב, תרם הן את הלחן והן את המילים). לאחר שחרורו מצה"ל ב-1950 ראה לעצמו ייעוד להפיץ את הזמר העברי בכל רחבי הארץ. אחת מתלמידיו באותם ימים הייתה הזמרת מרים אביגל.

הוא היה מחלוצי היוצרים בזמר העברי אשר כתבו לחנים למלים משלהם. מילות שיריו התאפיינו בנמלצות שלעתים לא הייתה נהירה לאלה ששרו אותם, בעוד שלחניו התבססו הרבה על לחנים עממיים של רועים בדווים (למשל דבקות שהוא כתב, "דבקה החמור" ו"דבקה רפיח") אצלם הרבה לבקר. המוטיבים של שיריו מבוססים ברובם על התנ"ך וכן גם שפתו המליצית. שפה מליצית במיוחד קיימת בשיר "מגדים לרעי", סגנון שאינו מאפיין כלל וכלל אפילו את תמלילני הזמר העברי הקלאסי, ומתאים יותר לשירת תור הזהב של יהדות ספרד.

את השיר "דבקה החמור" ("ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו") קיבל בהשראת ביקור באחד הכפרים הערביים, כשאוזניו קלטו לחן עממי עם מלים של משפט ערבי שאומר, "שאלו חמור "לאן אתה הולך"? ובתשובה הוא עונה: "לחטוב עצים ולהביא מים מן המעיין". השיר זכה להצלחה בשנות ה-60 הודות לביצוע הצמד רן ונמה (נחמה הנדל ורן אלירן). בין שיריו החשובים שהספיק לחבר בימי חייו הקצרים: "מגדים לרעי", "בערבות לכיש", "ערב שח", "בפאת הכפר". כן כתב שיר שהפך בן לילה לריקוד עם, "מחול דייגים" המוכר במלים "רוח ים והוד גלים", את הלחן כתב גיל אלדמע. שיריו מושמעים דרך קבע ברדיו והוא נחשב בין הקלסיקאנים של הזמר העברי.

בנוסף לרדיו שהשמיע את שיריו, זמיר היה מפיצם באמצעות רשת מועדוני זמר שהקים בכל רחבי הארץ. עמנואל זמיר נחשב גם לנגן חלילית טוב. עם הקמת אולפן הטלוויזיה הראשון בארץ ב"גני התערוכה" בתל אביב במסגרת תערוכת היובל לעיר העברית הראשונה, יכלו המבקרים לצפות בהופעתו על מסכים ברחבי התערוכה בשידור חי.

ב-1947 עבר לחיפה, שם ארגן מפעלי תרבות וזמר מטעם העירייה, כיהן כמורה לזמרה בבית הספר הריאלי וארגן מקהלות בקרב העדה הדרוזית.

ב-19 ביוני 1962 נפצע אנושות בתאונת דרכים בכביש החוף ליד כפר ויתקין, כאשר גרר של מכלית דלת ניתק ופגע בג'יפ שלו. הוא לא שב להכרתו, וכעבור שלושה שבועות, ב-9 ביולי 1962, נפטר מפצעיו בבית החולים רמב"ם. נקבר בבית הקברות סגולה בפתח תקווה לצד הוריו. הותיר אישה, שרה (שרהל'ה), ובן, ניר.

ארכיונו של זמיר מופקד בארכיון המוזיקה של הספרייה הלאומית. על שמו רחוב בפתח תקווה.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מגדים לרעי: משירי עמנואל זמיר" (עריכה והפקה: נחום (נחצ'ה) היימן; תחקיר, סיפורי רקע וכתיבה: נחומי הרציון; מפיקה בפועל: ורד אברמסון), פתח תקוה: העמותה למורשת הזמר העברי, 2004.‏[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנואל זמיר - מגדים לרעי, באתר העמותה למורשת הזמר העברי.