עמק החולה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
הערך נמצא בשלבי עריכה כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחתו של הכותב. |
עמק החולה הוא עמק מישורי בצפון ארץ ישראל, התופס את מרבית שטחה של "אצבע הגליל". העמק הוא חלקו הצפוני של בקע הירדן, שהוא חלק מהשבר הסורי-אפריקני. מצפון לו בקעת עיון ובקעת הלבנון, ומדרום לו בקעת כנרות.
העמק שופע מים ובעבר הייתה בדרומו ימת החולה ובמישור שמצפון לה ביצות. הימה והביצות יובשו במהלך שנות ה-50 של המאה העשרים, ובשטח המיובש השתמשו לחקלאות. מאז שנות ה-80 הוחל בהצפה מחדש של חלק מהשטח המיובש, לאחר שהסתבר שהייבוש גרם לנזקים סביבתיים.
בעמק החולה עיר אחת – קריית שמונה – ומספר קיבוצים ומושבים, וכן המושבה יסוד המעלה.
תוכן עניינים |
[עריכה] גאוגרפיה
עמק החולה תחום לאורכו במדרונות של שולי בקע הירדן – רמת הגולן ממזרח והרי נפתלי ממערב. גבולו הצפוני במדרגות המתרוממות לגובה כ-200 מ' מעל פני הים בין כפר יובל ומעיין ברוך לבין מורדות החרמון. גבולו הדרומי ברמת כורזים, המתרוממת בקו מחניים - משמר הירדן. בתחום זה, אורכו של העמק כ-25 ק"מ ורוחבו כ-6 עד 8 ק"מ.
[עריכה] חתך מצפון לדרום
ניתן לחלק את עמק החולה לארבע יחידות משנה: המדרגות, המישור הצפוני, המישור הדרומי (בו היו בעבר הימה והביצות) ואזור מניפות הסחף בדרום מערב העמק.
המדרגות בצפון העמק יורדות מהאזור ההררי המפריד בינו לבין בקעת עיון, הן מדרגות בזלת ואדמת סחף, שפניהן בשיפוע מתון, והן מופרדות ביניהן במדרונות תלולים יותר. הנחלים העוברים בהן זורמים בערוצים העמוקים עד 30 מ' מסביבתם, דוגמת ערוץ נחל שניר ממזרח למעיין ברוך, או נחל עיון החוצה את כביש 99 בין בית הלל לקריית שמונה. בחלק המערבי טושטשו המדרגות בשל שפך לבה שיצר רכס בזלתי הנמשך מדרום למטולה ועד גבעת שחומית שבתחום קריית שמונה.
המדרגה התחתונה יורדת בתלילות מדרום לכביש קריית שמונה – דן, ומשם משתרע המישור הצפוני של העמק. מישור זה משתפל במתינות מגובה כ-100 מ' מעל פני הים, עד לגובה 70 מ' באזור מפגש הנחלים היוצרים את נהר הירדן.
במישור שמדרום למפגש הנחלים השיפוע מתון ביותר, פחות מאלפית (ירידה של כ-5 מ' לאורך יותר מ-5 ק"מ), ולכן הוא הוצף בקלות ונוצרה בו ביצה. בדרומו של המישור הייתה עד אמצע המאה העשרים ימת החולה, שהייתה שריד לימה קדומה שמילאה בעבר את כל שטח המישור מהמדרגה התחתונה ועד גשר בנות יעקב.
האזור שמדרום-מערב למישור הדרומי מאופיין בהתרוממות מתונה של פני השטח, שנוצרה על ידי מניפות הסחף של נחל חצור ונחל דישון היורדים מהרי הגליל העליון.
[עריכה] התהוות העמק
ראשית התהוותו של עמק החולה היא בסדרת הקימוטים והשברים שיצרו את השבר הסורי-אפריקני, החל מסוף תקופת המיוקן (לפני כ-5.5 מיליון שנים). עיקר השקיעה בחלק זה של השבר חלה בסוף תקופת הפליוקן וראשית הפליסטוקן, לפני כמיליון שנים, והוא היה נמוך בכ-50 מטרים מגובהו כיום. בקרקעיתו ניקוו מים ויצרו אגמים, אשר בתקופה שחונה ("האינטרפלוביאל הפליסטוקני הראשון", לפני כ-450,000 שנים) הצטמצמו והפכו לביצות, שמריקבון הצמחייה בהן נוצר כבול.
אולם נופו הייחודי של עמק החולה כפי שהוא מוכר לנו כיום עוצב במידה רבה על ידי התפרצות שפכי לבה בדרומו, במהלך תקופה זו, והתופעות שנגרמו בעקבותיה. פרצי הלבה מילאו את האזור שמדרום לעמק החולה ויצרו מחסום בזלת בינו לבין הכנרת, ששיאו בגובה כ-600 מ' מעל מפלס הכנרת. מאז ואילך מושפע נופו של השקע על ידי התנודות האקלימיות שאפיינו את תקופת הפליסטוקן, המכונות "פלוביאל" (תקופה גשומה) ו"אינטרפלוביאל" (תקופה שחונה יחסית בין פלוביאלים). תנודות אלה קבעו את קצב זרימת המים ועוצמתה, ומכאן את כמות הסחף המוסעת אל תוך השקע וממנו, ואת שעור איבוד המים מהתאיידות לעומת שעור המילוי מחדש ממשקעים.
מחסום הבזלת גרם לכך שבתקופת הפלוביאל הפליסטוקני התיכון (לפני כ-300,000 שנים) ניקוו מי הגשמים באגן הניקוז, מילאו את השקע במפלס גבוה בהרבה והטביעו את צומח הביצות. הנחלים היורדים מההרים המקיפים את העמק הסיעו לתוכו כמויות עצומות של סחופת שקברה תחתיה את שכבת הכבול הקדומה.
על פי ממצאים על פני השטח ובקידוחי קרקע, מניחים שמפלס המים של האגם הקדום הגיע לגובה 200 מ' מעל פני הים, ומגובה זה החל הירדן את התחתרותו במחסום הבזלת לעבר הכנרת. שכבת הכבול הקדום בקידוחים שנעשו במקומות שונים בעמק מעידה על הגובה מעל פני הים של קרקעית האגם, ולפיה מעריכים כי עומק המים באגם הגיע בתקופה זו לכ-150 מ'.
מאז היווצרותו, נמצא האגם בתהליך מתמיד של הצטמצמות, בשל מספר גורמים – העמקת מוצא הירדן דרומה, הפחתת הגשמים בתקופות מסוימות ומילוי בסחף נהרות. המידות השונות של פעולת כל אחד מהגורמים בתקופות שונות מתבטאות בקצב הצטמצמות שונה ובצורת היבשה הנגלית בעקבותיה. כאשר ההצטמצמות מהירה נגלית היבשה בצורת מדרגות, כדוגמת אלו בצפון העמק, ואילו הצטמצמות איטית יוצרת שיפוע מתון יותר, כדוגמת המישור הצפוני והדרומי.
בפלוביאל הפליסטוקני העליון (לפני כ-100,000 עד 20,000 שנים) גברה הסחיפה במוצא הירדן מהאגם ועקב כך ירדו פני המים והמישור הצפוני נחשף. בתקופת ההולוקן (מלפני 11,000 שנים ועד ימינו) המשיכה ירידת המפלס עקב התמעטות הגשמים, והמישור הדרומי הפך בהדרגה לביצה, כשחלקים ממנו התייבשו בקיץ והוצפו בחורף. בשלושת אלפי השנים האחרונות התייצב מפלס האגם בגובה שבין 67 ל-69 מ' מעל פני הים, ועומקו פחת למטרים בודדים, כפי שהיה עד לייבושו במאה העשרים.
[עריכה] אקלים
האקלים בעמק החולה יבשתי, עם משרעת טמפרטורה גבוהה בין חורף לקיץ ובין יום ולילה, לחות נמוכה ומשטר רוחות אופייני לעמק סגור.
ממוצע הטמפרטורות היומי בחודשים מאי עד אוקטובר הוא 25 מעלות צלזיוס (מ"צ), כשהטמפרטורות ביולי ואוגוסט מגיעות למקסימום יומי של למעלה מ-35 מ"צ. בינואר הממוצע היומי הוא כ-10 מ"צ, והמינימום בלילות יכול לרדת ל-2 מ"צ ולעתים אף מתחת ל-0. בלילות גולש אוויר קר מההרים ומתרכז במרכז העמק, ולכן עמק החולה מועד להיווצרות קרה וערפל. בשוליים המזרחיים, על המדרגה התחתונה של הגולן, חם מעט יותר ממרכז העמק ומערבו, בשל הקרינה החזקה על המדרון הפונה לדרום-מערב, הנקלטת היטב בסלעי הבזלת השחורים.
הרוחות בעמק החולה מושפעות ממשטר הרוחות הכללי של מזרח הים התיכון, אולם השפעת המבנה הטופוגרפי ניכרת בהן. בחורף נפתח כל מחזור ציקלוני ברוח מזרחית יבשה וקרה הנושבת מהמדבר הסורי, ומכונה "שרקייה" ("מזרחית" בערבית). בנפילתה מרמת הגולן לעמק עוצמת השרקייה גוברת ויכולה להגיע ל-50 קילומטר לשעה. האוויר בה מתייבש ובהגיעה לעמק היא מעלה ענני אבק וכבול עצומים, וגורמת לעתים נזקים חמורים לרכוש ולגידולים חקלאיים. שרקייה יכולה להימשך עד שלושה ימים, עד להגעת הרוחות נושאות הגשם מדרום-מערב. בקיץ הרוח החזקה מנשבת ממערב מידי יום. זוהי למעשה הבריזה הים-תיכונית המתפתחת באזור החוף לפני הצהריים, ומתקדמת מזרחה במעלה הגליל, עד לנפילתה בעוצמה רבה מהרי נפתלי אל העמק בשעות אחר הצהריים.
כמות המשקעים בעמק החולה קטנה מזו שבהרי הגליל הסמוכים, משום שירידת זרמי האוויר הדרום-מערביים מגובה כמה מאות מטרים גורמת להתחממותם ולפיזור חלק מהעננים נושאי הגשם. עם התקדמותם לצפון-מזרח הם מטפסים על הרי הגולן והחרמון, ואז מתעבים שוב העננים ומורידים גשמים. מסיבה זו רבים יותר הגשמים בצפון העמק מאשר בדרומו, משום שבדרום ההרים היכולים להגביר את הגשם מרוחקים יותר, לעומת החרמון הצמוד לדופן העמק בצפון. כמות המשקעים הממוצעת ביסוד המעלה היא כ-450 מ"מ בשנה, לעומת כ-700 מ"מ בשנה בדפנה, וכ-800 מ"מ בשנה בכפר גלעדי.
הלחות היחסית בעמק החולה אופיינית לאקלים היבשתי, והיא נמוכה במיוחד בימי הקיץ – ממוצע של פחות מ-40% לחות בצהריים מאפריל עד אוקטובר. הלחות הנמוכה גורמת לכך שלמרות הטמפרטורות הגבוהות, עומס החום אינו כבד בדרך כלל. הרוחות המערביות לפנות ערב תורמות אף הן להפחתת עומס החום. ההתקררות הלילית גורמת לעליית הלחות היחסית עד כדי הצטברות טל במרכז העמק.
[עריכה] הידרולוגיה
נופו של עמק החולה מאופיין בשפע המים שבו, מים שמקורם באגן היקוות רחב שבחלקו יורדים משקעים רבים יותר מהממוצע בעמק עצמו. השטח המתנקז לעמק החולה מוערך בכ-1,470 קמ"ר, וכמות המים המגיעים ממנו לעמק היא כ-740 מיליון מ"ק בשנה בממוצע.
[עריכה] נחלים
בעמק החולה נמצא ראשו של נהר הירדן, הנוצר מהתמזגותם של שלושה נחלים עיקריים: נחל שניר (חצבאני), נחל חרמון (בניאס) ונחל דן. כמה נחלים נוספים זורמים בו ומתנקזים לירדן בהמשך נתיבו.
- נחל שניר הוא הארוך מבין מקורות הירדן, ומנקז את החלק הגדול ביותר של אגן הניקוז של עמק החולה, שהוא גם בעל כמות הגשמים הגבוהה ביותר. למרות זאת, אין הוא בעל ספיקת המים הגבוהה ביותר, משום שחלק ניכר מהמשקעים היורדים באגן הניקוז שלו מחלחלים במהירות ובוקעים אל פני השטח במעיינות הדן ונחל חרמון. עם זאת, ערוצו המפותח והארוך מעיד על היותו הקדום במקורות הירדן, וכנראה הוא "הירדן המקורי". בכניסתו לעמק החולה, ליד ע'ג'ר, הוא פורץ את מדרון המדרגה העליונה בערוץ צר ועמוק, ועובר למישור הצפוני מדרום למעיין ברוך.
- נחל חרמון נובע לרגלי החרמון בגובה כ-400 מ' מעל פני הים, ומתחתר בערוץ עמוק דרך רמת הבניאס, עד כניסתו לעמק בין שאר ישוב לגבעת עזז, משם הוא זורם בערוץ רחב ורדוד.
- נחל דן נובע בעינות דן ולשם, בגובה כ-200 מ' מעל פני הים, וזורם כולו בתחום העמק, כמעט ללא אגן ניקוז. למרות זאת הוא השופע מבין מקורות הירדן, בשל היותו ניזון מהמים המחלחלים ברכס החרמון. כמה מאות מטרים ממקום הנביעה הוא מתפצל לכמה זרועות הזורמות במקביל ומתחברות שוב דרומה משם. ייתכן שחלק מהזרועות נוצרו מתעלות השקיה קדומות.
סמוך לקיבוץ שדה נחמיה מתחברים נחלי חרמון ודן, וכמה מאות מטרים מדרום לשם מתחבר אליהם נחל שניר ליצירת נהר הירדן. מכאן זורם הירדן לאורך קילומטרים בודדים, עד להתפצלותו לשתי זרועות – ירדן (המערבית) ותוּרעָה (המזרחית). ייתכן כי גם התפצלות זו מקורה בתעלה שנחפרה לצורכי השקיה. בזמן שימת החולה והביצות היו קיימות, נוצרה באזור זה מעין דלתה בשל הסחף הרב שהצטבר בנקודת ההתפצלות.
בנוסף לשלושת מקורות הירדן, ראויים לציון שלושה נחלים. נחל עיון זורם מבקעת עיון (בשטח לבנון מצפון למטולה), יורד בקניון עמוק ומפלים ("התנור" ועוד) ומשם בערוץ צר שפרץ בין שפכי הלבה במערב המדרגות, עד כניסתו לעמק ממערב לבית הלל. נחל עזריאל מתחיל בתחום קריית שמונה, ממערב לגבעת שחומית, וזורם דרומה סמוך למדרון הרי נפתלי. נחל קליל ראשיתו לרגלי שפכי הלבה המזרחיים ממערב לכפר סאלד, משם הוא זורם במזרח העמק ומנקז אליו את הנחלים היורדים מהגולן, בהם נחל ירדינון ונחל עורבים. שלושת הנחלים האלו התנקזו בעבר ישירות אל הביצה בנפרד מהירדן. כיום הם מהווים חלק ממערכת תעלות הניקוז של עמק החולה, ורק קטעים קצרים שלהם נותרו באפיקים המקוריים.
[עריכה] מעיינות
בשל ההעתקים המקיפים את עמק החולה, נובעים עשרות מעיינות בשוליו המזרחיים והמערביים ובתחתית המדרגות שבצפונו. ספיקת המעיינות משתנה בין חורף לקיץ, ותפוקתם הכוללת נאמדת בכ-100 מיליון מ"ק בשנה. הגדול בהם הוא מעיין עינן (עין מלאחה בערבית), הנובע לרגלי הרי נפתלי ואשר מזין במימיו את נחל עינן הזורם ממנו אל האגם. כיום נשאבים מרבית מימיו ומובלים ליישובי ההר, חלקם נאגרים במאגר סמוך ומשמשים להשקייה, ויתרתם זורמת לשמורת החולה.
מעיינות גדולים נוספים במערב העמק הם עין תאו (ג'חולה), היוצר בריכה נאה בצמוד לכביש 90, כקילומטר מדרום לצומת כ"ח; עין זהב, הנובע בתחום קריית שמונה ומספק את מימיה ואת המים המינרליים למפעל נביעות, עין אווזים ועוד. במורדות הגולן במזרח העמק נובעים מעיינות רבים, שהגדולים בהם הם עין גילבון (ג'לבינה), עינות דיבשה (דרבשייה) ועין נוטרה (עין א-תינה).
[עריכה] ימת החולה
ימת החולה הייתה במאות השנים האחרונות ימה רדודה שהשתרעה על פני שטח של 13.9 קמ"ר, אורכה המרבי היה 5.3 ק"מ ורוחבה המרבי 4.4 ק"מ. במדידות שנערכו בראשית המאה העשרים, היה העומק הממוצע שלה כ-2.5 מ', העומק המרבי בקיץ כ-3 מ' ובחורף כ-4 מ'. בימי שטפונות עלו פני המים, אולם בשל מבנה העמק, עיקר העלייה הייתה באזור הביצות שמצפון לאגם, אשר התפשטו צפונה על פני המישור.
בצידה המזרחי גבלה הימה במורדות הגולן, ואילו במערב הייתה מרוחקת כקילומטר אחד ממדרונות הרי נפתלי, מרחק שגדל לכיוון דרום בשל מניפות הסחף של נחל דישון ונחל חצור.
[עריכה] ביצת החולה
מצפון לימת החולה התקיימה ביצה , ששטח ההצפה הקבוע שלה היה 37 קמ"ר, ובעונת הגשמים נוספו לו כ-12 קמ"ר (עלייה של 25 ס"מ במפלס האגם גרמה להתפשטות הביצה כקילומטר צפונה). למעשה הייתה הביצה המשך ישיר של הימה, שאזוריה הרדודים יותר כוסו בצמחייה סבוכה, בעיקר גומא הפפירוס.
חלק ניכר מהמעיינות בשולי העמק נובעים במניפות סחף, ולכן מימיהם אינם זורמים באפיקים אלא מתפזרים בשטח ויוצרים אף הם ביצות מקומיות קטנות.
[עריכה] הצפת המישור
הסחופת הרבה שנשאו הנחלים אל העמק הצטברה בשולי אפיקיהם בשלב הזרימה במישור, ויצרה סוללות עפר בגובה כמה מטרים מעל פני השטח. סוללות אלו מנעו ממי הגשמים בעמק להתנקז אל תוך הנחלים הסמוכים אליהם, וגרמו לעליית מפלס מי התהום. במרכז העמק היה מפלס מי התהום בקיץ נמוך במטר אחד בלבד מפני השטח, ועם עליית פני האגם בעונת הגשמים עלה גם מפלס מי התהום והציף שטחים רבים.
במצב זה היה קשה לנצל את הקרקע לחקלאות ואף לנקז את השטח ביעילות, משום שבהעמקת תעלות נחשפו מי תהום נוספים. זהו הגורם לכך שניקוז הביצה התאפשר רק לאחר הורדת מפלס מי הימה, באמצעות העמקת אפיק הירדן במוצאו ממנה.
[עריכה] ייבוש החולה
בשנות ה-50 של המאה ה-20 השתנה נופו של עמק החולה באופן קיצוני, בעקבות ייבוש האגם והביצה. הייבוש נעשה על מנת לנצל את הקרקעות הפוריות ושפע המים להרחבת השטח המעובד, וכל השטח המיובש חולק בין יישובי העמק והרי הגליל העליון הסמוכים. מבצע הייבוש הוליד את המאבק הסביבתי הראשון בישראל והביא לייסוד החברה להגנת הטבע ולהקמת שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בארץ, בה נשמר חלק קטן מנוף האגם והביצות.
במרוצת השנים הסתבר שבצד התועלת שבהרחבת הקרקעות החקלאיות, נגרם נזק ניכר למערכות אקולוגיות בעמק החולה ובמורד נהר הירדן. האגם והביצה שימשו אגן שקיעה לסחף רב, אשר לאחר הייבוש הובל בכמויות רבות אל הכנרת ופגע באיכות מימיה. הכבול היבש התגלה כקרקע קשה לעיבוד, התכווץ וגרם לשקיעת הקרקע, הורם והוסע על ידי הרוחות המזרחיות ופוזר ברחבי הגליל, ואף בער לא אחת במשך שבועות. אובדן מקור הלחות הגדול הביא להקצנה בחום בקיץ ובקור בחורף, ועם האגם והביצות נהרסו רוב נופי המים על החי והצומח הייחודיים להם, כולל מספר מינים נדירים שזה היה אזור תפוצתם היחיד בארץ ישראל.
בעקבות זאת, הוחל בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 בהצפת חלקים מהעמק מחדש, בתהליך מבוקר המנוהל על ידי קרן קיימת לישראל בשיתוף רשות הניקוז וגופים נוספים. ההצפה היא באזורים שהיו בעבר חלק מהביצה, ויצרה את גוף המים המלאכותי הקרוי אגמון החולה. ההצפה הביאה להופעתם מחדש של עופות נודדים רבים, שמיעטו לבוא לעמק לאחר הייבוש, כגון להקות עגור אפור הפוקדות את אגמון החולה וסביבתו בסתיו ובאביב. קיימות תכניות שונות באשר לעתיד העמק, בהן כאלה המבקשות לשחזר את נופי האגם והביצה להפוך את האזור כולו למוקד תיירות ייחודי.
[עריכה] טבע
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] פאונה
[עריכה] פלורה
בהיותו עמק צר ומוקף הרים, עשיר במים ובקרקע פוריה ובעל אקלים חם בקיץ וקר בחורף, עשיר עמק החולה במגוון רחב של מיני צמחים מאזורי אקלים שונים. על אף היותו חלק מחבל הצומח הים-תיכוני בארץ ישראל, יש בו ייצוג למינים הן מהאזור הסודאני (צמחי סביבות חמות ולחות), שלחלקם זוהי נקודת התפוצה הצפונית ביותר, והן מהאזור האירו-סיבירי, שלחלקם זו נקודת התפוצה הדרומית ביותר. בשולי העמק ובמדרונות ההרים מעליו יש גם נציגים של האזור האירנו-טורני, צמחים של סביבה יבשתית קיצונית שמוצאם ממרכז אסיה.
סביב האגם והביצות התפתחו חגורות של חברות צומח מגוונות: באזורי המים העמוקים שלטו צמחי מים, חלקם טבולים לחלוטין במים ובחלקם צפים העלים מעל לפני המים והפרחים מזדקרים מעליהם. בין הצמחים הטבולים ניתן למנות מיני נהרונית וקרנן, ובין הטבולים למחצה בולטים נופר צהוב, נימפאה תכולה ונימפאה לבנה. בגדות האגם שלטו צמחי קנה מצוי וסוף מצוי, ומרבית שטח הביצות היה מכוסה בגומא הפפירוס. בשטחים מרוחקים יותר מהמים צמחו טיון דביק וסמר, צמחים המעידים על קיום מי תהום בסמוך לפני הקרקע.
בגדות הנחלים הגבוהות ובתעלות הניקוז שולטים הפטל הקדוש, השנית הגדולה והערברבה השעירה, אשר שרשיהם יכולים להעמיק מטרים אחדים עד למפלס מי התהום. לאורך שלושת מקורות הירדן התפתחה צמחיה גבוהה יותר, הכוללת עצי דולב מזרחי, מילה סורית, ערבה לבנה וצפצפת הפרת.
בצפון העמק ובשולי ההרים, באזורים שלא הוצפו בחורף, קיימים שרידים של חורש ים תיכוני, שכנראה היה צומח הקלימקס באזור, ובו עצים כאלון מצוי, ליבנה רפואי, ער אציל ואשחר רחב-עלים. בחורשת טל נמצא יער המורכב מכמאתיים עצי אלון התבור, בהם פרטים שגילם מוערך בלמעלה מאלף שנים, אשר נשמרו בשל הקדושה שיוחסה למקום. בצידם צומחים גם מספר עצים עתיקים של אלה אטלנטית, עץ ממוצא אירנו-טורני, שחורשות נוספות שלו מצויות בתל אנפה, עין אווזים, עין אלה שליד קיבוץ גונן, ועוד. במורדות הגולן נפוצים עצי שיזף מצוי, שמוצאם מהאזור הסודאני, ושיחי שיזף השיח מהאזור האירנו-טורני.
[עריכה] היסטוריה
התנאים הפיזיים של עמק החולה – שפע מים ואדמות סחף פוריות, נחלים ואגם עשירים בדגים ובעופות – משכו אליו בני אדם כבר בתקופות קדומות ביותר. עם זאת, העמק הציב גם קשיים בפני האדם, במישור המוצף בחורף, במי התהום הגבוהים ובקשיי עבירות. ההיסטוריה האנושית של העמק עוצבה במידה רבה על ידי מידת היכולת של תושביו לנקז את אדמותיהם ולהקים מערכות השקיה המאפשרות שימוש יעיל במים מבלי לגרום להצפות.
[עריכה] פרהיסטוריה
העדות הקדומה ביותר לקיום האדם הקדמון בעמק החולה נמצא ליד גשר בנות יעקב, שם נמצאו שרידי כלים אופייניים לתרבות ה"אשלית", וכן שרידי עצמות ושיני פיל. תרבות זו הייתה במקום עוד לפני היווצרות מחסום הבזלת, ושכנה כנראה על שפת האגם הקדום במפלסו הנמוך, כ-50 מ' מעל פני הים. ליד מעיין ברוך בצפון העמק נמצאו כלים המעידים על תרבות אשלית מאוחרת יותר, בגובה כ-230 מ' מעל פני הים, סמוך לגדת האגם בתקופת מפלס השיא שלו (200 מ').
שרידים פרהיסטוריים מאוחרים יותר, מתקופת האבן התיכונה, נמצאו גם באתר עינן וסמוך לכפר הנשיא, וגובהם (80 ו-125 מ' מעל פני הים, בהתאמה) מעיד כי פני האגם באותה עת היו גבוהים רק במעט ממפלסו במאות השנים האחרונות. במדרונות הגולן בשולי העמק פזורים דולמנים המעידים על תרבות ניאוליתית (תקופת האבן החדשה).
[עריכה] מהעת העתיקה עד ימי הביניים
בתקופות הברונזה והברזל היה יישוב צפוף למדי בעמק החולה, דבר הבא לביטוי בתלים רבים ובהם שרידים מתקופות אלה. מרבית התלים נמצאו סמוך לחופי האגם או לנחלים הנשפכים אליו, בשולי העמק המזרחיים והמערביים, וכן באזור המדרגות בצפון העמק. במישור העמק בלטו שלושה תלים הגבוהים מסביבתם ב-5 עד 10 מ' – תל אנפה, ממערב לקיבוץ שמיר של ימינו, תל נעמה ממערב לכפר בלום, ותל רון, סמוך לעמיר. הקו המקשר בין שלושתם היה כנראה גבולו הצפוני של אזור המעבר (המוצף בחורף ונוח לעיבוד בקיץ), וכל אחד מהם היה ממוקם סמוך לאפיק נחל: תל אנפה על גדת נחל קליל, תל רון על הירדן ותל נעמה על נחל עיון.
האגם, הביצה והמישור החרוץ באפיקי נחלים הקשו על התחבורה לרוחב העמק, כך שדרכי המעבר היו רק בשוליו, לאורך מדרונות ההרים. דרכי הרוחב היחידות עברו מדרום לעמק – בין חצור לגשר בנות יעקב – ומצפון לו, בין בקעת עיון לבניאס. כתוצאה מכך לא היה בעמק החולה צומת דרכים שהתפתח לעיר חשובה, והערים החשובות באזור בתקופה הכנענית היו בשוליו או מחוץ לגבולותיו: חצור, קדש, ואבל בית מעכה. העיר ליש (כיום תל דן) מתוארת בתנ"ך (שופטים י"ח) כארץ רחבת-ידיים אשר אין בה מחסור, אך בגלל היותה מרוחקת מצידון ומנותקת מיתר תושבי האזור, נכבשה בקלות על ידי שבט דן. מלבד דן, התרכזה ההתנחלות הישראלית בעיקר באזור ההר, ואין עדויות ליישוב עמק החולה בתקופה זו.
ממאות השנים שבין גלות בבל לתקופה ההלניסטית אין כמעט שרידי יישוב בעמק החולה. בתקופה ההלניסטית הוקמו בצפון מזרח העמק, ליד מקורות הירדן, הערים פניאס, אנטיוכיה (דן) ודפנה. שרידי חרסים הלניסטיים נמצאו גם בתל אנפה, ונראה שבתקופה זו שוב עובד העמק באינטנסיביות באמצעות רשת השקיה מתוכננת.
בעקבות כיבוש הגליל על ידי אלכסנדר ינאי הפכו יישובי העמק ליהודיים, אם בגלל התגיירות או בשל התיישבות יהודים מעולי בבל, שהיו בעלי נסיון בשיטות השקיה. בתלמוד נזכר יישוב יהודי בבניאס, דן, מלחיה (מלאחה – עינן), עולשתא (חלסה – קריית שמונה) ותלה (תליל, ליד חולתה של ימינו). כן נזכר בתלמוד האורז המגודל ב"חולתא" (ירושלמי, דמאי, דף ז, א פרק ב הלכה א). בשלהי התקופה הביזנטית הידלדל היישוב היהודי בעמק החולה ובגליל כולו.
בימי הביניים ידע העמק עליות וירידות. במאה העשירית שגשגה העיר בניאס והייתה בה גם קהילה יהודית. העמק הושקה בתעלות מים וגידלו בו אורז וכותנה. תושבי האזור הסמוך לביצה רעו בה בקר ותאויים (ג'מוסים), וקלעו חבלים ומחצלאות מגומא. מקור מהמאה ה-12 מספר כי אדמות העמק חולקו בין תושביו המוסלמים והנוצרים, שחיו בו בשלום על אף היריבות בין הערבים לצלבנים. אולם עם פלישות המונגולים מאמצע המאה ה-13, חרב היישוב החקלאי בחולה ולא התחדש במשך מאות שנים, בשל חוסר ידע בהשקיה וניקוז.
[עריכה] התיישבות ערבית - מהמאה ה-19 עד קום מדינת ישראל
בראשית המאה ה-19 לא היה יישוב קבע בעמק החולה, ורוב שטחו לא היה מנוקז ומעובד. מדיווחיהם של נוסעים וחוקרים שסיירו באזור בתקופה זו עולה, כי יושבי העמק המעטים היו בדואים מהחורן וכפריים מהרי הגליל, שירדו לעמק לרעות בו צאן או לגדל בו גידולי קיץ. מעט הכפרים היו בנויים בקתות גומא וכמעט לא נמצאו בהם בתי אבן.
בתקופה זו החלו להתיישב בעמק הע'וארנה, שבט שהתקבצו בו חיילים ועריקים מצריים, עבדים נמלטים ומשפחות שברחו מכפריהן בעקבות סכסוכים פנימיים, ובשל היותם נרדפים ומנודים מהחברה הערבית, נדחקו מהאזורים המיושבים לאזורי הביצות, הנגועים בקדחת. הע'וארנה היו בשלב של מעבר מנדודים להשתקעות, ועסקו ברעיית תאויים (ג'מוס), קליעת מחצלאות וגידולי שדה כתירס, חיטה ואורז. הם התיישבו לאורך גבולות הביצה, בסמוך למעיינות, בכפרים ביסמון, מלאחה (עינן), בוויזייה (עין אווזים), אל-ח'אלצה, זוק אל-תחתני (על גדת נחל עיון), תל אל-קדי (תל דן) ועוד. מרבית השטחים שעיבדו כאריסים היו בבעלות משפחות מחצביה, ממרג' עיון ומערים נוספות בסוריה ולבנון.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 עלו מאוד מחירי הכותנה בשוק העולמי בעקבות מלחמת האזרחים האמריקנית. בעלי הקרקעות בחולה ביקשו לנצל משבר זה לעשיית רווחים, והשקיעו בניקוז העמק, שיקום מערכות ההשקיה והכשרת הקרקע לעיבוד. מהלך זה הביא לגידול האוכלוסייה ולהקמת כפרים חדשים בלב העמק – קיטיה ולזאזה (ליד בית הלל של ימינו), סאלחיה (ליד כפר בלום) ועוד. אולם הפריחה הייתה זמנית, ומשהסתיימה המלחמה ומחיר הכותנה ירד, שוב נזנחו שטחים רבים והפכו לביצה. הכפרים היו חשופים להתקפות של כנופיות בדואים וסבלו מהקדחת.
בראשית המאה ה-20 מנה היישוב הערבי בעמק החולה כ-3,000 – 4,000 תושבים, וכנראה לא גדל הרבה עד סיום השלטון העות'מאני ב-1917. בימי המנדט הבריטי שוב חלה פריחה ביישובים, בעקבות הגברת הביטחון מפני התקפות הבדואים, שיפור הניקוז וההשקיה והסדרת הקרקעות. לא הוקמו כפרים נוספים, אך הכפרים הקיימים גדלו, ובמפקד האוכלוסין בשנת 1931 נמנו מעל 10,000 איש בכפרי העמק הערביים. במיוחד גדל הכפר אל-ח'אלצה, בו התפתח מרכז אזורי חדש לאחר שקביעת הגבול בין המנדט הבריטי והצרפתי בקו מטולה-בניאס ניתקה את הקשר בין כפרי החולה לבין מרג' עיון, העיירה ששימשה עד אז שוק עיקרי לתוצרתם.
[עריכה] התיישבות יהודית עד מלחמת העצמאות
יוזמות ראשונות להתיישבות יהודית בעמק החולה החלו במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר שמואל עבו ובניו רכשו קרקעות מדרום לאגם. קרקעות אלה עובדו על ידי כמה מיהודי צפת, אך תנאי המחייה הקשים סמוך לביצה, ובעיקר מחלת המלריה, הרתיעו אותם מלהתיישב במקום, עד שב-1883 נוסדה על שפתו המערבית של האגם המושבה יסוד המעלה, היישוב היהודי הראשון בעמק בעת החדשה. כשנה לאחר מכן הוקמה מדרום לאגם, סמוך לגשר בנות יעקב, החווה "שושנת הירדן", שננטשה תוך שנים ספורות ובמקומה הוקמה ב-1890 המושבה משמר הירדן. נסיון התיישבות נוסף נעשה ב-1892 באדמות יק"א במקום שבו נמצא כיום קיבוץ איילת השחר, אולם גם נסיון זה נכשל והאדמות עובדו בידי איכרי ראש פינה. רק ב-1916 חודש היישוב באיילת השחר, כך שבראשית המנדט הבריטי היו בעמק שלושה יישובים יהודיים בלבד, ללא כל יישוב יהודי בין איילת השחר לכפר גלעדי.
מצב זה נמשך גם בעשרים השנים הראשונות של המנדט, ורק עם פרוץ המרד הערבי ב-1936 החלה תנופת התיישבות בעמק, עם הקמת קיבוץ חולתה מדרום ליסוד המעלה. בשנים שלאחר מכן רוכז המאמץ ההתיישבותי בצפון העמק, על מנת להתרחק במידת האפשר מהביצות וכדי ליצור קו יישובים להגנה על השטחים הסמוכים לגבול סוריה. עד קום המדינה קמו בעמק ובשוליו היישובים דפנה, דן ועמיר (1939), בית הלל, שאר ישוב ושדה נחמיה (1940), כפר בלום (1941), כפר סאלד (1942), שמיר (1944), להבות הבשן (1945), נאות מרדכי (1946) ומעיין ברוך (1947). יישוב נוסף באזור היה המושב נחלים (נוסד 1944), שניטש במלחמת העצמאות והוקם מחדש ליד פתח תקווה לאחר המלחמה, ובמקומו הוקם קיבוץ הגושרים. ב-1947 הוקם באדמות דרדרה, ממזרח לאגם החולה, קיבוץ אייל, היישוב היחיד שנוסף בדרום העמק לפני קום המדינה, ואשר נאלץ להתפנות מהמקום בעקבות הסכמי שביתת הנשק, והוקם מחדש ליד כפר סבא.
[עריכה] מלחמת העצמאות ותוצאותיה
ב-9 בינואר 1948 הותקף קיבוץ כפר סאלד במה שנחשב להתקפה הערבית הגדולה הראשונה על יישוב מבודד במלחמת העצמאות, ובחודשים שלאחר מכן הותקפו יישובים נוספים לאורך גבול סוריה. בעקבות זאת פונו הילדים ממרבית היישובים לקיבוצים במרכז הארץ, והחברים הבוגרים נותרו להגנה על ישוביהם. במאי 1948, לאחר נפילת צפת בידי הפלמ"ח והכרזת העצמאות, נטשו מרבית תושבי עמק החולה הערבים את כפריהם מחשש מפני התקפה, ובסוף החודש השתלט צה"ל על בניין תחנת המשטרה באל-ח'אלצה, מצודת טגארט מוגנת ששלטה על הדרך מראש פינה למטולה.
ב-5 ביוני חצה כוח צבא סורי את הירדן בגשר בנות יעקב במגמה לפרוץ לעבר ראש פינה וליצור חייץ שיבודד את אצבע הגליל משאר חלקי המדינה. מגמה זו לא עלתה בידם, אולם ערב ההפוגה הראשונה, ב-10 ביוני, כבשו הסורים את המושבה משמר הירדן, לקחו את תושביה בשבי, הרסו את בתיה והקימו בה "ראש גשר" ממנו תקפו את יישובי הסביבה. במהלך ימי ההפוגה התקרבו הסורים גם אל קיבוץ אייל, הממוקם ברצועה בת כמה מאות מטרים בין האגם לגבול הבינלאומי, ומיד עם תום ההפוגה תקפו אותו בתותחים וניסו להשתלט עליו. על אף האבדות הכבדות שספג, עמד אייל במצור, בעזרת תגבורת שקיבל מצה"ל ומבני יישובי העמק שחצו את האגם בלילה. מדרום לאגם ניסה צה"ל להשתלט על ראש הגשר הסורי במשמר הירדן, במסגרת מבצע ברוש, אך ללא הצלחה. רק ביולי 1949, במסגרת הסכמי שביתת הנשק, פינו הסורים את השטח שכבשו, והוא הפך לאזור מפורז. עקב דרישות הסורים במשא ומתן, הוכרזה גם הרצועה שבין האגם לגבול הבינלאומי אזור מפורז.
לאחר המלחמה פונו מכפריהם אנשי שבט אל-ע'ווארנה שנותרו בעמק, ורוכזו בכפר ואדי חמאם שנבנה בעבורם לרגלי הארבל. במזרח העמק, לאורך הגבול, הוקמו בשנות המדינה הראשונות כמה יישובים שנשאו שמות המסמלים את עמידתם על המשמר: קיבוץ "הגוברים" (ששמו הוסב לאחר מכן לגדות), והיאחזויות הנח"ל אשמורה (במקום קיבוץ אייל), נוטרה וגונן (שתי הראשונות פורקו כעבור שנים אחדות, וגונן אוזרחה כקיבוץ). ממערב ליסוד המעלה הוקם מושב שדה אליעזר, ובמקומה של העיירה אל-ח'אלצה הוקמה קריית שמונה. בכך הושלם מערך היישובים בעמק החולה כפי שהינו כיום.
[עריכה] העמק היום
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] שמורת החולה
[עריכה] אגמון החולה
[עריכה] אתרים נוספים
[עריכה] חלוקה מוניציפלית
בעמק החולה עיר אחת – קריית שמונה – ומועצה מקומית אחת, יסוד המעלה. היישובים הכפריים בעמק מחולקים על פי צורת ההתיישבות: הקיבוצים שייכים למועצה האזורית הגליל העליון, והמושבים למועצה האזורית מבואות החרמון.
| אזורים בארץ ישראל | |
|---|---|
| מישור החוף : מישור החוף הצפוני | מישור החוף הדרומי | גוש דן | מישור חוף יהודה | |
| יהודה | השרון | השומרון | השפלה | |
| הגליל : הגליל העליון | הגליל התחתון | |
| הנגב: הרי הנגב הדרומי | הרי הנגב הצפוני | הרי הנגב התיכון | |
| העמקים: עמק החולה | ארץ כינרות | עמק יזרעאל | בקעת הירדן | הערבה | מדבר יהודה | |
| הבשן | חורן | טרכון | רמת הגולן | |
| הגלעד | הרי מואב | הרי אדום |
