ענת סרגוסטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ענת סרגוסטי בהולנד, אוקטובר 2008

ענת סרגוסטי (נולדה ב-1953) היא עיתונאית, פובליציסטית, משפטנית. במסגרת תפקידה כיהנה כמנכ"לית אג'נדה; עורכת וכתבת בחדשות ערוץ 2, צלמת ופעילת שלום וזכויות אדם. סרגוסטי היא ממייסדות תא העיתונאיות ומרכז מדיה נשים באג'נדה. החל ממחצית 2013 היא מנהלת את בצלם בארצות הברית

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענת סרגוסטי, נולדה ב-1953 בירושלים. בת למשפחת סרגוסטי, שהגיע לישראל בסוף המאה ה-15 עם גירוש ספרד. שני הוריה גדלו בירושלים של לפני מלחמת העצמאות. אביה, חיים, שירת בפלמ"ח בחטיבת הראל. אמה, רחל, בת למשפחה שעלתה ממרוקו בתחילת המאה שעברה והתגוררה בעיר העתיקה בירושלים, הייתה פעילה בתנועת הנוער מפ"ם.

ענת סרגוסטי גדלה בירושלים ולמדה בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה. היא סרגוסטי הצטרפה בגיל 17 לתנועת הפנתרים השחורים שם גיבשה את זהותה החברתית והמזרחית. סרגוסטי שירתה בצבא ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. בגיל 21 הכירה את אברהם ברדוגו, אז סטודנט למשפטים ולימים עורך-דין מוכר, פעיל חברתי. לשניים בן משותף. סרגוסטי בעלת תואר ראשון בצילום ממכלת הדסה ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב.

פעילות תקשורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980, עם סיום לימודי הצילום במכללת הדסה בירושלים, פנתה לעיתונות והחלה לעבוד בשבועון "העולם הזה", בעריכת אורי אבנרי, כצלמת וכתבת. במסגרת עבודתה סיקרה את האירועים החשובים ביותר של העשור: פינוי ימית וחבל סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, מלחמת לבנון הראשונה, פרישתו של מנחם בגין מראשות הממשלה, מערכות הבחירות, האינתיפאדה הראשונה ועוד.

במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 היה לסרגוסטי (ביחד עם אבנרי והעיתונאית שרית ישי) את אחד ההישגים העיתונאיים המשמעותיים של אותה העת: ראיון ראשון עם יאסר ערפאת, ראש אש"ף, בביירות הנצורה. באותה נסיעה היסטורית למערב ביירות הצליח צוות "העולם הזה" לראיין גם את הטייס השבוי אהרון אחיעז ולהביא מכתבים ותמונות ממנו לבני משפחתו בישראל. ההישג העיתונאי הזה הוא אחד מאבני הדרך החשובים בהיסטוריה של העיתונות בישראל אשר קבע מחדש את גבולות העיתונות וחופש הביטוי ונלמד מאז בבתי ספר לעיתונות‏[1].

סרגוסטי נחשבת צלמת המלחמות הראשונה בישראל‏[2]. ביחד עם כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול ישראל וטלי ליפקין-שחק הכתבת הצבאית של עיתון דבר דאז, ניהלו השלוש מאבק עיקש מול דובר צה"ל שמנע אז מנשים עיתונאיות להיכנס ללבנון לסקר את המלחמה. סרגוסטי וליפקין שחק לא ויתרו ו"גנבו" את הגבול לתוך לבנון, כאקט של מחאה, על כך שלא אפשרו להן לבצע את עבודתן נאמנה.

ב-1984 רשמה סרגוסטי הישג עיתונאי חשוב נוסף כשתיעדה את הובלת המחבל החוטף בידי אנשי השב"כ בפרשת קו 300, שנודעה גם בשם "פרשת השב"כ", בצילום שפורסם על שער "העולם הזה". ב-1994 הצטרפה סרגוסטי לצוות המצומצם שהקים את חברת החדשות של ערוץ 2. היא התמנתה לכתבת בעזה, כתבת הטלוויזיה האישה הראשונה בתפקיד, במשך שנתיים סיקרה את העברת הסמכויות מידי צה"ל לידי הרשות הפלסטינית שאך זה קמה, ולתקופות קצרות אף התגוררה בעזה. מאוחר יותר שמשה בתפקידי עריכה ראשיים בחברת החדשות. היא ערכה במשך כמה שנים את המהדורה המרכזית ואת "אולפן שישי". הייתה העורכת המייסדת של חדשות הבוקר וחדשות השבת. ערכה כמה תוכניות מיוחדות, כמו תוכניות ליום השנה לרצח רבין ועוד.

בשנת 2001-2002 זכתה למלגה של משרד החוץ של ארצות הברית ונסעה לוושינגטון. שם גם שימשה ככתבת חדשות ערוץ 2 וסיקרה בהרחבה את מתקפת הטרור על בנייני התאומים ב- 11 בספטמבר 2001. עם שובה לישראל השתלבה ככתבת בכירה בחדשות החוץ והכינה כתבות דוקומנטריות למגזין "אולפן שישי". בין 2007-2008 עברה להתגורר בעיר שדרות על מנת לסקר את העיר המותקפת מהשטח. סרגוסטי הייתה העיתונאית הראשונה שהביאה את הסיפור של העיר שדרות ישירות מהשטח[3]. היא גם צילמה והביאה לאקרנים סרט דוקומנטרי קצר בנושא בשם: יומן שדרות.

בספטמבר 2008 יצא לאקרנים גם סרטה הדוקומנטרי השני: "האזרחית אלוני", על שולמית אלוני, סרט שסיפר את סיפורה של שולמית אלוני כאחת הנשים הבולטות ומשפיעות בציבוריות הישראלית בעשורים האחרונים.‏[4][5]

עבודותיה כצלמת עיתונות הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם. היא אף השתתפה בביאנלה הראשונה לצילום בעין חרוד בשנת 1986 ובתערוכות קבוצתיות נוספות. בשנת 2009 הוצגה תערוכתה "ענת סרגוסטי - תצלומים מ'העולם הזה' 1980 - 1993" בגלריה הלימודית בבית הספר לאמנות שבמכללה האקדמית ספיר, במסגרת כנס שדרות לחברה. בתערוכה הוצגו צילומים של אירועים חברתיים בולטים שסרגוסטי צילמה במהלך 12 שנות עבודה ככתבת וצלמת שטח בשבועון "העולם הזה". בשנת 2008 הוצגו צילומים שלה במוזיאון חיפה לאומנות במסגרת התערוכה המקיפה לשנת ה-60 למדינה.

ביוני 2008 נבחרה לעמוד בראש אג'נדה – מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית, ארגון ללא כוונות רווח שעוסק בתקשורת ובשינוי חברתי, ועזבה את חברת החדשות של ערוץ 2.‏[6]

סרגוסטי היא מרצה לתקשורת, לרב-תרבותיות בתקשורת, לשילוב מיעוטים בכלי תקשורת שונים ועוד. היא למדה קורסים לתקשורת במכללת ספיר, במרכז הבינתחומי ובמכללה למינהל. סרגוסטי משמשת שופטת ולקטורית בפסטיבלים שונים לקולנוע ובמסגרת האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה‏[7]. סרגוסטי כותבת מבוקשת באתרים רבים כפרשנית‏[8][9] ומרבה לכתוב מאמרים גם בכתבי עת אקדמיים. עד לנסיעתה לארצות הברית היה לה, טור קבוע בתוכנית של קרן נויבך ברשת ב' של קול ישראל, "סדר יום עם קרן נויבך" ומשתתפת בקביעות מאז עלייתה של התוכנית לאוויר. פרשנית בנושאים חברתיים כלכליים בתוכנית של עידן גרינבאום בטלוויזיה החינוכית סוגרים חשבון.

פעילות חברתית ופמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-80' ענת סרגוסטי לקחה חלק בהתארגנויות חברתיות רבות. ביחד עם ויקי שירן ואחרות הייתה חברה פעילה בקבוצת נשים מזרחיות, קבוצה שנפגשה באופן קבוע במשך שנים כדי לדון בנושאי זהות, מגדר, מזרחיות ובעיקר מקומן של הנשים המזרחיות בחברה הישראלית. בתקופה זו היא סייעה בהצלחה בניסוח הריבוד החברתי, שחל גם על נשים וההכרה בעובדה שאין דינן של נשים אשכנזיות כדינן של מזרחיות או ערביות וכו'.

סרגוסטי הייתה עורכת אורחת, ביחד עם ויקי שירן ודולי בן חביב, של כתב העת נגה, שנחשב "כלי הביטוי" של חלק מהתנועה הפמיניסטית. כעורכת הביאה לידי ביטוי את ההבדלים בין מזרחיות לאשכנזיות וכו'. היא ערכה במשך שנה את עיתון "הפטיש", שהיה כלי ביטוי של אנשי השכונות. (יחד עם: בן דרור ימיני, חנה קים, בני תורתי, שאול ביבי, איריס עודד, יוסי יונה, יוסי דהאן, ועוד.) ב-2005 יזמה סרגוסטי קורס תקשורת וטלוויזיה ליוצאי אתיופיה ע"ש ויקי שירן, במטרה להכשיר צעירים יוצאי אתיופיה להיות עיתונאים ולשלבם בכלי תקשורת מובילים. בזכותה היה שיתוף פעולה עם חדשות ערוץ 2 שפרשו את חסותם על הקורס. מבין בוגרי הקורס: ברהנו טגניה (כתב פלילים בחדשות 2) תמר דסטה (לשעבר כתבת בערוץ הכנסת), ח"כ פנינה תמנו-שאטה (לשעבר כתבת משפט בערוץ 1), אבי מספין (דובר אקי"ם), רוני מלקאי (דוברת משרד הרווחה), דני אדמסו (מנהל בכיר בקרן לידידות) ועוד.

לאור הצלחת הקורס סרגוסטי המשיכה לפעול בנושא שילוב יוצאי אתיופיה‏[10] גם כשעברה לנהל את אג'נדה, ויזמה שני קורסים ליוצאי אתיופיה ממנה צמחו בוגרים שהובילו את מחאת הקהילה האתיופית בשנת 2011-2012 נגד הגזענות בקריית מלאכי ובמקומות אחרים. באותה תקופה ניהלה ופיקחה סרגוסטי בהתנדבות את הארכיון הראשון (אודיו ויזו'אל) של יוצאי אתיופיה בישראל. במקביל פעלה סרגוסטי למען שילובם של בני קבוצות מיעוט נוספות בכלי התקשורת. בין השאר תיווכה ופעלה לשילובו של כתב ערבי נוסף בצוות הכתבים של חברת החדשות של ערוץ 2. בזכות המהלך הזה היו חדשות 2 גוף התקשורת היחיד שהעסיק שני כתבים ערבים ועוד כמה אנשי מערכת ערבים בכירים, בהם מפיק שטח בכיר ועורך משנה.

באג'נדה הובילה סרגוסטי גם שתי קבוצות של צעירים ערבים אזרחי ישראל ללימודי עיתונות ותקשורת ועשתה רבות כדי לשלבם כעיתונאים בכלי תקשורת שונים. בוגרי הקורס שולבו בכלי בהצלחה תקשורת שונים (ערוץ 10, גלובס, עיתונות מקומית, הטלוויזיה החברתית ועוד). במסגרת פעילותה מרבה ענת סרגוסטי להתנדב. היא חברת הנהלת האגודה לזכויות האזרח (החל משנת 2006), ומרבה לייעץ לאגודה בנושאי תקשורת. בנוסף לפעילות זו היא משמשת כחברת חברת וועד בארגונים נוספים לשינוי חברתי וזכויות אדם: קשב, המשפט האקדמי למשפט ועסקים.

סרגוסטי הייתה ממקימי עמותת "איתך מעכי- משפטניות למען צדק חברתי" ארגון העוסק בנשים ועוני מקדם מדיניות מול תקנות הביטוח הלאומי, תעסוקה של נשים, חממה לפרויקטים שמובילות נשים מנהיגות בקהילה, מקומן של נשים בדואיות, התמודדות עם פוליגמיה ועוד. במסגרת זאת יזמה לראשונה את פרויקט "בלי נשים אין ביטחון" על בסיס החלטה 1325. פעלה רבות לשילוב נשים במוקדי קבלת החלטות בנושאי שלום ותהליכי שלום על בסיס החלטה 1325‏[11].

קידום נשים בתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 ייסדה יחד עם קבוצה של עיתונאיות את "תא העיתונאיות". כשנה לאחר מכן ייסדה גם את "מרכז מדיה נשים" באג'נדה-השדרה. התא אשר מונה כ-300 עיתונאיות תומכות וגרעין פעיל יותר של כ-50 עיתונאיות נשים, פועל במגוון דרכים על מנת לשנות את אופן הסיקור העיתונאי ומקדם את ייצוג ומגוון הנשים בתקשורת. סרגוסטי ויתר חברות התא התפרסמו במיוחד באמצעות הקמפיין לשמירת ארגוני התקשורת נקיים מהטרדות מיניות, [12]בעקבות כך התא הוזמן לכנסת לדיון מיוחד שהתקיים בנושא הטרדות מיניות בתקשורת והוזמן לפתוח את הדיון. פעילות התא העלתה את הנושא למודעות, ועוררה דיון ציבורי ערני וחשוב.

סרגוסטי וחברות התא עוקבות אחרי תוכניות טלוויזיה ועיתונים שאינם משלבים נשים. בזכות פעילות זו כל מערכות התקשורת בארץ סיגלו מודעות גבוהה יותר לנושא, והן אף מדווחות באופן פומבי על התקדמותן בעניין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]