עקיבא יוסף שלזינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ר' עקיבא יוסף שלזינגר (1838 - 1922), מגדולי רבני הונגריה. לוחם ברפורמה ובהשכלה, דגל בהתיישבות בארץ ישראל, בחקלאות, בתיעוש באמצעות בתי חרושת, והקמת גדודי צבא, והיה מהראשונים שפעלו באופן מעשי לרכישת אדמות ולפיתוח החקלאות בארץ.

על שמו נקרא היישוב בני עי"ש (על שם ראשי התיבות של שמו) שליד רחובות. ועל שם ספרו, "לב העברי", קרוי בירושלים רחוב ה"לב העברי".

תוכן עניינים

[עריכה] בהונגריה

הרב שלזינגר נולד בשנת תקצ"ב (1838), בפרסבורג כיום ברטיסלבה-אז כחלק ממלכת הונגריה -וכעת בירת סלובקיה. אביו - ר' יחיאל - היה ראש ישיבה ומתלמידיו המובהקים של החת"ם סופר. מלבד זאת היה חוכר אדמות, עסק בחקלאות באופן מעשי, והיה מלמד את תלמידיו את סדר זרעים ואת המצוות התלויות בארץ. בנו עי"ש, למד את החקלאות המעשית, למד בישיבות שונות, ובגיל 15 חזר לפרשבורג והיה לאחד ממגדולי תלמידיו של "הכתב סופר" - בנו של החת"ם סופר. בגיל 19 למד שלזינגר גם בישיבתו של המהר"ם שיק ושל בעל ה"מחנה חיים". התחתן עם בתו של הרב הלל ליכטנשטיין רבה של קולומייא (מחבר הספר "משכיל אל דל"), והיה עוזרו במשך כעשר שנים.

בהונגריה, הרב שלזינגר לחם כנגד הרפורמים בחריפות ובקנאות, והיה אחד מהמתנגדים הגדולים לתנועה זו. באותה עת גם צמחה בהונגריה וגדלה מאוד התנועה הנאו-אורתודוקסית שנחשבה בעיניו כחמורה ומסוכנת ליהדות אף יותר מהרפורמים.

בעקבות התמורות הרבות שחלו בתקופתו בתודעת הלאומים והתנהלות מדינותיהן כמו גם בחברה היהודית ראה שלזינגר סכנה רוחנית ופיזית להמשך קיומו של העם היהודי לכן דגל בחיסול הגלות ובעליה לארץ ישראל.

בתקופה זו פרסם מספר ספרים ביניהם הספר "לב העברי" אשר זכה לתפוצה עצומה. בספר זה שמבוסס על צוואתו של ה"חת"ם סופר", פיתח את רעיונותיו של ה"חת"ם סופר" וביטא התנגדות בלתי מתפשרת לכל חידוש דתי, ללימודים לפי תרבות וחינוך במדינות הגויים, וכל רעיון של התבוללות, היטמעות והצטרפות כלשהיא לתרבות והחברה בה גרו היהודים. אף קרא להיפרדות מוחלטת של האורתודכסים מכל היהודים אשר אינם כאלה.

[עריכה] עלייתו לארץ

בתחילת שנת תר"ל אחרי סדרה של חלומות מן השמיים מחליט ר' עי"ש כי הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. בעידודו של חמיו שהבטיח לו להמשיך ולתמוך בו אף אחרי עלייתו ארצה, התחיל ר' עי"ש בהכנות לעלות לארץ ישראל.

תלאות רבות עברו עליו בדרך. כשיצא לדרך לא היה בידו סכום מספיק כדי לממן את הנסיעה ועל-כן הוא עבר בדרכו לבקר אצל כמה קהילות יהודיות ברחבי הונגריה כדי שהללו יסייעו בידו להגשים את חלומו. להפתעתו, לא די שאותן קהילות לא סייעו בידו, הם אף לחצו עליו ועל בני משפחתו וניסו להניאו מכוונתו.

כשהגיע לקהילת סיגט ונודע לאדמו"ר בעל ה"ייטב-לב" כי בכוונתו של ר' עי"ש לעלות לארץ ישראל, מיהר האדמו"ר לקרוא לו ולנסות לשכנעו לנטוש את החלום. משראה האדמו"ר כי בדברים בלבד לא ניתן להשפיע עליו הוא פרסם כרוז כי מי שיסייע בידי ר' עי"ש לעלות לארץ ישראל הריהו כמסייע בידי עוברי עבירה.

הוא נאלץ לברוח מהעיר סיגט ולנדוד אצל קהילות שונות בהונגריה. כשהגיע לקהילת בעטלאן הפצירו בו אנשי הקהילה לקבל על עצמו משרת רבנות בעירם, ובאו אליו שיסכים לכתוב ולחתום איתם על כתב מינוי רבני, אך הוא ענה להם בנחרצות: "כבר כתבתי תנאים עם כלה אחרת היא ארץ ישראל אשר לא אוכל לביישה".

בין לבין כבר הספיקו האדמו"ר מסיגעט ואנשי הקהילות השונות לשלוח טלגרמה דחופה לחמיו של ר' עי"ש, והלה השתכנע ושלח לחתנו כי הוא מבקש ממנו שיחזור תיכף לעיר קולמייא. ר' עי"ש חזר לקולמייא בפחי-נפש, ואולם החלום לעלות לארץ ישראל לא עזב אותו אף לרגע.

ר' עי"ש מספר כי תקופה קצרה אחרי שחזר אל בית חמיו בקולומייא התחרט חמיו והיה לוחץ עליו כי יסע לארץ ישראל. הוא מספר כי חלומות רעים היו פוקדים את חמיו והוא היה בא אליו כפעם בפעם לפנות בוקר וצועק לו בחלונו "תיסע לארץ ישראל כי אין לי מנוחה בלילה". ואולם מכיוון שהחורף כבר הגיע והדרכים כבר היו משובשות המתין ר' עי"ש עד הקיץ.

בחודש אב תר"ל (1870) הגיע ר' עי"ש לארץ ישראל. הוא התיישב בירושלים בבתי המוגרבים במקום שממנו ניתן לצפות לעבר מקום בית המקדש בהר הבית.

בספרו "ברית עולם", מזרז את האנשים ש"עיניהם יהיו בראשיהם ויראו את הנולד", למכור את רכושם אפילו בהפסד ולעבור לארץ ישראל. ומציע אפילו למכור לשם כך את כתרי ספרי התורה. עוד מציע שבני הגולה יתנו מעשר מהכנסתם לחיזוק בנין הארץ ולהקמת בתי חרושת, "ולהרבות בית והון שדה וכרם ופאברקען". ואף מבטיח שאם יתרבו בארץ ישראל שישים ריבוא יהודים - האומות יתנו לישראל למשול בה.

שלזינגר ראה בבנינה של הארץ את הקץ המגולה, ועודד את היהודים לעלות לארץ ולהקים בה חקלאות, מפעלים, תעשייה ואף צבא יהודי. הוא קרא למפעלים הללו בשם "כולל ההתיישבות".

[עריכה] פעילותו בארץ ישראל

עם עלייתו נתקבל בכבוד גדול על ידי מנהיגי "היישוב הישן" אשר פרשו לפניו את צרותיהם וביקשו את עזרתו. אולם בתחילה הוא פרש מכל עסקנות ציבורית והקים לו בית אל מול הר הבית ליד הכותל המערבי ולצידו בית מדרש בו עסק בתורה ימים כלילות ומדי לילה ב"תיקון חצות" ותפילה על הגאולה. אז גם החל לחפש דרך שונה לקיום היישוב וביסוסו. לכן יצא עם חמורו לתור לאורכה ורוחבה של הארץ עד שגמלה בליבו ההחלטה לכינון "חברת מחזירי עטרה ליושנה".

עי"ש יצא בחריפות נגד מפעל "בתי מחסה" עליו הכריזו ברוב פומבי עסקני כולל הו"ד. שכן לדעתו הקמת מס' בתים בתרומות הגולה - לא יפתרו מצבו של היישוב, יתר על כן טען כי עצם ההיסתמכות הקבועה בתרומות הגולה הרוחשת חיבה רבה לישוב הארץ ולומדיה המסורים היא היא מקור בעיותיו של היישוב. לכן דרש לצאת לעבודה ולחקלאות. כך אמר ועשה, והיה מהראשונים שעסקו בכך. יחד עם תלמידיו באי בית מדרשו ביניהם ר' יואל משה סלומון הקים את החברה וההסתדרות: "חברת מחזירי עטרה ליושנה" (כונתה בספרו גם בשם "כולל העברים") אשר עיקרה היה כינון חברה יצרנית ודינמית המבססת את חייה על ערכי התורה ותחיית השפה העברית. הוא קרא לאחד את כל ה"כוללים" לכולל אחד הוא "כולל העברים" ועיקר מטרתו יהיה לגאול את הארץ וליישבה. גאולת הארץ תיהיה בכסף שימומן הן על ידי היישוב בארץ והן על ידי הגולה במיסים, תרומות, יוזמה פרטית של חברות מניות, והון לאומי ממגביות מיוחדות.

לאחר שסייר בסביבות חברון יחד עם דוד גוטמן, יהודי עשיר אף הוא מהונגריה, כתב עי"ש: "באנו וראינו מה שלא פיללנו לראות בארץ ישראל: עשרים וששה הרים פוריים ויערות עצים צומחים עליהם. בין ההרים משתרע מישור פורח ובשני מקומות מצאנו גם חורבות עתיקות ובהם עמודים עתיקי ימים מאוד. התפללתי שם שחרית ומנחה וגם מעריב ומעולם לא כיוונתי את ליבי כמו בתפילה ההיא ואפילו לא ביום הכיפורים, דמעות זלגו מעיני בזכרי, מה אבד לנו. אי אפשר לי לתאר כלל את המקומות האלה, העזובים מבניהם זה אלפי שנים, כיצד הם לובשים גיל בשוב אליהם יהודים.".

עי"ש המוחרם והמנודה על ידי הרבנים הירושלמיים, מצא לו ידידי נפש בין הספרדים ובעיקר אל של הרב מחברון אליהו סלימאן מני. ודרכו הגיעה הצעה לרכישת ארבעת אלפים דונם ליד חברון. עי"ש וגוטמן אליהם מצטרף יהושע שטמפפר ניסו דרך השלטונות לבצע את הרכישה, שנודעה גם לרב יהודה אלקלעי, שתמך בה ברבים. ומעורר "לקנות את הכפר הזה שהוא בזול" אולם הצטרפותם של "ראשי החלוקה" לשלטונות הארץ מנעו את ביצוע הרכישה. שלזינגר לא הרפה מקנייה זו גם לאחר שנקנתה כבר אדמת פתח תקוה. ונכנע רק לאחר ששכנעו גוטמן כי לריק כל עמלו. הוא עזר להתיישב במקומות כמו קבר יוסף, קבר רחל, יריחו ורכש אדמות בפתח תקוה עם דוד גוטמן והרב יואל משה סלומון, והיה הרב של הקבוצה. את האדמות שקנו פיצלו למאה חלקות ומכרו אותם ליהודים שרצו לעסוק בחקלאות. בנוסף, הוא ניסח תוכניות ותקנות לניהול מדינה יהודית ברוח המסורת והדת, ובהם תוכניות כלכליות והתיישבותיות, ואף תוכנית להקמת כוח מגן צבאי ובו גדודים בשמות "שומריאל" ו"נוטריאל".

הרב היה אדם קיצוני וקנאי ירושלמי, והתעסק באנשים בתקופה שחיו בשאלה של מוות רוחני או מוות גשמי, שיצאו מרוסיה של סכנת השמד אל ארצות הברית - שם הייתה התבוללות של 80%. בהתיחסו לדמוקרטיה אמר שהיא מקום של בינוניות ולאנשי אידאולוגיה אין שם מקום.

[עריכה] החרם נגדו

כאשר הבינו אנשי "החלוקה" את תוכניותיו הם נבהלו והחלו להשמיצו ולאיים עליו שלא יעזור לו ייחוסו ואף איימו לפגוע בו פיזית, עד שנאלץ להסתגר בביתו. הקונסול האוסטרי הציע לו חסות והגנה אך הוא סירב. כמו כן סירב להצעת משפחתו לשוב לכהן בהוגריה כרב קהילה גדולה וכתב להם "טוב למות בירושלים מלמלוך במצרים". משראו שהאיומים לא עוזרים החליטו להחרימו בשל דברים שכתב בספרו.

בספרו "בית-יוסף חדש" כתב ר' עי"ש כי במקרה שאדם מישראל עולה מחו"ל לארץ ישראל ואשתו אינה מסכימה להילוות אליו - הריהו רשאי לשאת אשה שנייה על פניה בארץ ישראל, למרות החרם דרבנו גרשם... אז התקוממו כנגדו תקיפי ירושלים והכריזו עליו את החרם הידוע, כל בני כולל אונגארן היו צריכים לחתום על הסכמתם לחרם או על כתב פלסתר שנשלח לחו"ל - בשעה שבאו לקבל את קצבת ה"חלוקה".. על השולחן היה מונח ה"כתב" וכל אחד "נתבקש" לחתום לפני קבלו את הכסף. רק בודדים עמדו בלחץ הזה. ביניהם היו יהושע שטמפפר ור' מנחם מאניש שיינברגר, רעיו ועמיתיו של העי"ש. ר' מנחם מאניש חבט באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו ה"כתב" וצעק: "צלם" (צלב/פסל לאליל) העמידו על השולחן הזה. וישתחוו לו כולם עבור כסף נמאס! ולולא קרוביו בחו"ל שעמדו לו בשעת דחקו, היו בני ביתו רעבים ללחם.

שמואל יוסף עגנון שמזכיר בסיפוריו דמויות ידועות בלי להזכירן בשמן, מזכיר בספרו "תמול שלשום" את עי"ש ואת הצרות שעברו עליו במפורש בעמ' 486.

[עריכה] חידוש התכלת והתקיעה בשבת

כחלק מהחזון הגאולי שלו, ביקש לחדש את התכלת בציצית, לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת, ולחדש את הקרבת קרבן פסח במקום המקדש בהר הבית, זאת בניגוד להנהגה המקובלת. עקב "דחיקת הקץ שלו" והשתתפותו בגאולת האדמות, החרדים לעגו לו, החרימו אותו ואסרו עליו לקבל מכספי החלוקה. הם אף התקיפוהו פעם פיזית ברחוב שטראוס בירושלים, וגזרו את טליתו לגזרים, על שצבע את ציציותיו בצבע התכלת.

בתגובה למלחמת החרדים בו הוציא את הספר "בית יוסף החדש" ובו התריע כנגד העיוותים הקיימים בכולל הונגרים. ואת החוברת "שמרו משפט" כנגד הליכותיהם. הם בתגובה הוציאו חוברות בשמות "ניתוץ הבית" ו"שומר ישראל" להגנתם. רבניהם אף פסקו שספריו של הרב שלזינגר אינם טעונים גניזה אלא שריפה כדינם של ספרי מינים ואפיקורסים, אך במותו גדול מתנגדיו הרב חיים זוננפלד חלק לו כבוד וספד לו.

תקופת חייו של עקיבא יוסף שלזינגר על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים
ציר הזמן

[עריכה] מכתביו

[עריכה] לקריאה נוספת

  • המועדים בהלכה, שלמה יוסף זוין, עמ' נ"ט
  • הרב פנחס מילר, עולמו של אבא, הוצאת הוד תשד"מ, עמ' שנח-שס

[עריכה] קישורים חיצוניים


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%90_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%A9%D7%9C%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8
כלים אישיים