עקרון העונג
עקרון העונג (או עקרון ההנאה) הוא עקרון שפיתח זיגמונד פרויד בפסיכואנליזה שלו. את המונח "עקרון העונג" (גרמנית: Lustprinzip) לא טבע פרויד, אלא לפניו גוסטב פכנר. לטענת פרויד, העיקרון מניע את האדם להגיע להנאה מקסימלית ולכאב מינימלי. לפעולה לפי עקרון העונג אחראי האיד, שהוא חלק מהלא-מודע שבנפש. ההנאה שמדבר עליה פרויד היא הנאה ביולוגית-גופנית, ובעיקר הוא הדגיש את ההנאה המינית.
על פי התאוריה הפרוידיאנית, תינוקות פועלים על פי עקרון העונג בלבד (לא מסוגלים לדחות סיפוקים, מעוניינים בסיפוקם במהלך השלב האוראלי של התפתחותם). במהלך החיים, מתפתח מ"עקרון העונג" גם עקרון המציאות, שבו אדם אמנם מחפש סיפוקים ונמנע מכאב, אך מוכן לדחות סיפוקים במידת הצורך. ההתנגשות בין הרצון לסיפוק והצורך לדחות סיפוקים הוא שורש הקונפליקט שבין האדם לחברה.
למרות שהתיאוריה הפסיכואנליטית מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית,[1] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.[2] קיימת גם ביקורת על האפקטיביות הנמוכה של הטיפול הפסיכואנליטי.[3][4]
במספר מחקרים דווח, כי הסובלים מבעיות במוח, למשל מתסמונת קורסקוף, מאבדים את "עקרון המציאות" וחוזרים להתנהגות המונעת מדחפים לא-מודעים[5].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Frederick Crews, The Verdict on Freud, Psychological Science 7, 1996-03, עמ' 63–68 doi: 10.1111/j.1467-9280.1996.tb00331.x
- ^ Mario Bunge, The philosophy behind pseudoscience, Skeptical Inquirer, 2006, עמ' 29-37
- ^ Evan Mayo-Wilson et al, Psychological and pharmacological interventions for social anxiety disorder in adults: a systematic review and network meta-analysis, The Lancet Psychiatry 1, 2014-10, עמ' 368–376 doi: 10.1016/S2215-0366(14)70329-3
- ^ Xinyu Zhou et al, Comparative efficacy and acceptability of psychotherapies for depression in children and adolescents: A systematic review and network meta-analysis, World Psychiatry 14, 2015-06, עמ' 207–222 doi: 10.1002/wps.20217
- ^ מרק סולמס, שובו של פרויד, סיינטיפיק אמריקן ישראל, אוקטובר-נובמבר 2004
