עקרון קליעת הרעים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עיקרון קליעת הרעיםאנגלית: Principle of Evil Marksmanship) הוא עיקרון בקולנוע וטלוויזיה הקובע שבמהלך סצנת לחימה כלשהי, היריבים ביצירה הבדיונית יופעלו לפי דרישות העלילה, ללא קשר ליכולות שלהם, ההכשרה שלהם והמוניטין שלהם. לדוגמה, צלפים בסרטי פעולה לעיתים קרובות יורים רע מאוד וכמעט שלא פוגעים בדמויות הראשיות. בדרך כלל הם מסוגלים לפגוע במטרה רק אם היעד הוא חסר ערך משמעותי בעלילה או אם מותה של הדמות יקדם את העלילה. המונח הופיע לראשונה בשנת 1980, על ידי מבקר הקולנוע רוג'ר איברט בספר "מילון מונחים קטן לסרטים". המונח הוגדר כ:

הרעים תמיד יורים גרוע בסרטים. שלושה נבלים עם עוזים ילכו אחרי הגיבור וירססו אותו באלפי צרורות שיחטיאו אותו, ולאחר מכן הוא יהרוג אותם באמצעות אקדח.

העיקרון פועל בדרך כלל במערבונים, סרטי פעולה, סרטי אמנויות לחימה וגם בספרי קומיקס. העיקרון מושם ללעג לעיתים קרובות על ידי מבקרים, סאטיריקנים ומעריצים. איברט עצמו הירבה להשתמש במונח בביקורות שלו[1].

אפקט חיילי הסער[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים" המקורית, לחיילי הסער ("Imperial Stormtroopers") יש עדיפות מספרית מכריעה, חינוך צבאי והכשרה מקצועית, שריון מלא ועוצמת אש גבוהה. בשלב מסוים בסרט "מלחמת הכוכבים - פרק 4: תקווה חדשה", אובי ואן קנובי מעיר על האפקטיביות שלהם ללוק סקייווקר "אלה נקודות הפיצוץ... רק חיילי האימפריה מדויקים כל כך." למרות זאת, חיילי האימפריה נראים כחסרי יכולת להביס את גיבורי הסרט. אבסורד זה מתבטא באופן בולט בסרט "מלחמת הכוכבים - פרק 6: שובו של הג'דיי" בו גזע גמדים פרימיטיביים (האיווק) מביס לגיון מובחר שלם של חיילי האימפריה המצויד בנוסף לרובים ושריון גם בהלכני סיור מדגם AT-ST.

עיקרון זה יכול לחול גם על קרבות אוויר. ב"משהו משהו משהו הצד האפל" (גרסה פארודית של "איש משפחה" על "מלחמת הכוכבים - פרק 5: האימפריה מכה שנית"), מעיר פיטר גריפין (שמשחק את האן סולו) כאשר רודפים אחריהם דרך שדה אסטרואידים "תראה, יש לנו את ארבע או חמש הדמויות המרכזיות בספינה הזאת, אני חושב שנהיה בסדר". באותה פרודיה, כאשר הם בורחים מעיר הענן, חיילי פלוגות הסער שרודפים אחריהם שואלים את עצמם "האם אי פעם פגענו במשהו ברובים האלה?" ואחד החיילים מגיב לכך ב"אני פגעתי בציפור אחת".

במשחק התפקידים "GURPS" מופיעה התייחסות ל"בית הספר לקליעה לחיילי האימפריה", שבוגריו הם באופן בלתי מוסבר מחטיאנים כרוניים: "הנאצים ב'אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון' בטוח למדו את כל ההכשרה שלהם בבית הספר לקליעה לחיילי האימפריה". למשל, המשחק כולל מערכת כללים אופציונלית שכותרתה "האקדמיה לקליעה לחיילי האימפריה" ונועדה להקל על משחק עם מספר גדול של דמויות חסרות יעילות.

חוק התקפת אחד-אחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

איברט מתייחס גם לחוק התקפת אחד-אחד אחד ב"בכל מצב שהגיבור לבדו, מוקף בעשרות מהרעים, הם תמיד, בצייתנות, יתקפו אותו אחד בכל פעם". החוק הוא כמעט מסורת בסרטי אמנויות לחימה רבים. במהלך קרב טיפוסי, הגיבור ילחם נגד יריב אחד. מיד לאחר שהאיש המסוים יועף החוצה, אחד מהאויבים האחרים יתקוף. האויבים העודפים יקיפו את הזוג שנלחם תוך שימוש במגוון מרשים של תנוחות מפחידות, המעידות על נכונות להילחם בהתראה של שנייה, אך לא יעזרו לתוקף הנוכחי לתקוף את הגיבור. הסיבה בעולם האמיתי לכך היא שאם הגיבור "יותקף" מכל הצדדים על ידי אויבים בעת ובעונה אחת, משימת הצילום נעשית קשה עבור הבמאי כדי שהוא גם יוכל לצלם את הקרב ועדיין השחקנים יוכלו "להילחם" בחופשיות.

ב"Fist of the North Star", סרט פעולה מבוסס מאנגה משנת 1995, נלקח החוק לקיצוניות בסצנה בה מנצח הגיבור מעל שלושים גברים בטווח של כמה דקות, כאשר רובם המכריע תקף אותו אחד בכל פעם.

ב"אוסטין פאוורס - גולדממבר", מוחזק אביו של אוסטין פאוורס, נייג'ל, בשבי על ידי ד"ר רשע. נייג'ל מחסל במהירות את השומרים, וכאשר הם מתחילים להקיפו הוא מורה להם להפסיק ואומר, "נו, בחייכם, זהו יומכם הראשון בעבודה? בסדר, תראו... כל אחד יתקוף אותי, אחד בכל פעם, ואני אוריד אותו באגרוף אחד". הם עושים כן, והוא מוריד אותם בזה אחר זה.

עיקרון זה מופיע גם במערכון של "סאטרדיי נייט לייב" משנת 1993 "Ninja Pep Talk‏"[2]. בין מספר עצות, מנהיג קבוצת הנינג'ות מזכיר לנינג'ות לתקוף "כולם בבת אחת", ולא "אחד בכל פעם", ומבהיר זאת באמצעות דיאגרמות שהוא משרטט על לוח.

טרי פראצ'ט מזכיר באופן הומוריסטי את הכלל בהקדמה לספרו משנת 1989, "שומרים! שומרים!", וקובע שתפקידם של השומרים בפנטזיה היא "לתקוף את הגיבור, אחד בכל פעם, ואז להישחט".

חוק הנינג'ה ההופכי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שבדרך כלל נינג'ות מתוארים כלוחמים כמעט בלתי מנוצחים (ובמיוחד כאשר הם הגיבורים של הסיפור), הנינג'ות לעיתים קרובות גם מתוארים להפך, כבשר תותחים המחוסלים על ידי דמות הגיבור, ובמיוחד כאשר הוא נינג'ה בעצמו. כך, בבידור מודרני הוכיחו הנינג'ות שהם גם "חולצה אדומה" שמתכלה כאשר הם תוקפים במספרים גדולים, אך כלוחמים ביחידות הם כמעט בלתי פגיעים (דבר שהופיע לעיתים קרובות בניגוד). למעשה גישה זו נפוצה, הגיבורים, שהם קבוצה קטנה של נינג'ות או נינג'ה אחת, לעיתים קרובות מביסים בקלות גלים של נינג'ות אך יש להם בעיה הרבה יותר גדולה כאשר הם ניצבים מול נינג'ה מוכשר יותר ויחיד (למשל בסרטי הקולנוע "צבי הנינג'ה" ו"נינג'ה קיד"). ההסבר כיצד תיאור זה עולה בקנה מידה אחד לכאורה מוסבר בצחוק באמצעות "חוק הנינג'ה הופכי" הציני (המכונה גם "חוק השימור של נינג'וטסו" או "חוק הפחתת נינג'ות"), אשר קובע כי הנינג'ות חלשים כאשר הם בקבוצות גדולות ומתחזקים ככל שמספרם מתמעט.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]