ערבית חג'אזית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערבית חג'אזית (اللهجة الحجازية)
מדינות בהן מדוברת: ערב הסעודית (אזור החג'אז)
סך כל הדוברים: 6,000,000
דוברי שפת אם: 6,000,000
כתב: אלפבית ערבי
סיווג משפחתי: אפרו אסיאתית
שמית
שמית תיכונה
שמית תיכונה דרומית
ערבית
ערבית חג'אזית
מעמד רשמי
שפה רשמית במדינות: ניב ערבית ולכן אינו ״רשמי״ באף מדינה
ראו גם: שפהרשימת שפות

ערבית חג'אזיתערבית: اللهجة الحجازية), הידועה גם כערבית מערב־ערבית, היא הניב הערבי המדובר באזור המערבי של ערב הסעודית. על אף שבמובן הצר של המילה יש שני ניבים שונים המדוברים באזור החג'אז, אחד על ידי הבדווים ועל ידי השבטים הכפריים, ואחד המדובר בפי האוכלוסייה העירונית, המונח לרוב מציין את הניב העירוני, המדובר בערים כמו ג'דה, מכה, ינבוע ואל-מדינה. מחוץ לחצי האי הערבי, קרוב הניב החג'אזי יותר לניבים של צפון סודאן ושל מצרים העליונה[1].

הניב החג'אזי העירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקרא גם הניב החג'אזי יושב הקבע. זוהי הצורה המשויכת לרוב עם המונח ״ערבית חג'אזית״, והוא מדבר במרכזים העירוניים של האזור, במקומות כמו ג'דה, מכה ואל-מדינה. על אף שלרוב הניבים הבדווים שונים לחלוטין מהניבים העירוניים בשפה הערבית, קבוצת דיאלקטים זו מפגינה תכונות של שני הסוגים.

מאפייני הניב הבדווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאפיינים הבולטים ביותר של הניב הבדווי הם:

  1. ה־qaaf (ق) של הערבית הקלאסית הוא קולי ונהגה כ־/ɡ/ (כמו במילה העברית ״גַּג״ ובמילה האנגלית "get").
  2. בערבית החג'אזית לא משתמשים בשלילה כפולה, ואינה מצרפת את חלקיק השלילה -sh כדי לשלול פעלים (בערבית חג'אזית Ma A'rif, בניגוד ל־Ma'rafsh המצרי וה־Bi'rafish בערבית פלסטינית. משמעות הביטוי היא "איני יודע")
  3. מודוס האיסור של הערבית הקלאסית משומר בצורת הציווי (la taruuh ״אל תלך״).
  4. סיומות השייכות לרוב משומרות בצורותיהן הקלאסיות. לדוגמה, beitakum (״הבית שלכם״).

מאפייני הניב הקבוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו ניבים עירוניים (״קבועים״) אחרים, הניב החג'אזי העירוני הוא פחות מְשמר מן הניבים הבדויים ולכן נוטה לאבד צורות ותכונות קלאסיות רבות שעדיין קיימות בניבים בדויים רבים. בין אלו נכללים צורת הסביל הפנימי (שבערבית חג'אזית מוחלפת במשקל "anfa'al" או "yinfa'il"), הסימן המזהה של חוסר הידוע (״תנוין״), חוסר־התאמה בין מין ומספר וסימן המזהה הנקבי ״-n״ (ראו ניבי הערבית). תכונות שמסווגות את הערבית החג'אזית כניב עירוני כוללות:

  1. צורת ההווה הממושך (״Present Progressive״) מסומן על ידי /ɡaʕid/, /ʕammal/ או עם התחילית bi- (gaʕid/ʕammal yiktub או biyidrus, "הוא לומד").
  2. העיצור הבין־שיני /θ/ ث (כמו באנגלית "three") לרוב נהגה כ־"t", בעוד שהעיצור הבין־שיני /ð/ ذ (כמו באנגלית "this") לרוב נהגה כ–"d" ולעתים כ־"z" כמו במילה ("kazaba"). באזורים הכפריים העיצורים נשארים בין־שיניים.
  3. בניגוד לניבים הבדויים, ההבחנה בין העיצורים הנחציים /dˤ/ ض ו־/ðˤ/ ظ לרוב נשמרים.
  4. כבר אין משתמשים בסיומת ״-n״ בצורות הווה ברבים (לדוגמה yirkabu במקום yirkabun)
  5. סיומות קניין לגוף השני הם -ak (זכר) או -ik (נקבה). בערבית סטנדרטית, הסיומו תהן -ka או -ki, בהתאמה, בעוד שבניבים הבדויים הסיומות הן -ik אם -its או וריאציות של אלו.

תכונות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכונות נוספות של הערבית החג'אזית הן:

  1. בהשוואה לניבים שכנים, הערבית החג'אזית העירונית משמרת יותר תנועות קצרות של הערבית הסטנדרטית. דוגמות:
samaka ("fish"), בניגוד ל־smika הבדווי, ו־samake בערבית סורית.
darabatu ضربَته (״היא הרביצה לו״), בניגוד ל־dribtah הבדווי.
uktub (״כְּתוב״), בניגוד ל־iktib הבדווי, ול־ktoub הסורי.
  1. כינוי הגוף לגוף ראשון רבים הוא nihna (نحنا), בניגוד ל־ihna (إحنا) הנפוצים יותר או ל־hinna (حنّا) ו־inna (إنّا) הבדווים.
  2. במטרה לציין מיקום, מילת היחס fee في עדיפה על b بـ (fee Makkah, במשמעות ״בְּמֶכה״). בניבים בדווים, ההעדפה משתנה לפי האזור.
  3. ניתן להוסיף עיצור סדקי, סותם, אטום בסוף הברות סופיות המסתיימות בתנועה כאמצעי הדגשה.
  4. סיומת הגוף הראשון היא -ni.

אוצר מילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוצר המילים החג'אזי העירוני שונה במידת מה מהדיאלקטים האחרים של חצי האי הערבי. לדוגמה, יש פחות מונחים המותאמים לחיי מדבר ויותר מונחים הקשורים למסעות ים ולדייג. בשל המקורות המגוונים של היושבים בערי החג'אז, קיימות שאילות רבות מהניב המצרי, הסורי והתימני. גם לחמש מאות של שלטון האימפריה העות'מאנית גם השפיעו. בשל כך, הניב החג'אזי נחשב להיות ניב של ״זיקות מעורבות״.

ניבים בדווים חג'אזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניבי הערבית המדוברים בפי השבטים הבדווים של אזור החג'אז לא היו, באופן יחסי, מושא למחקר רב. עם זאת, אופן הדיבור של כמה שבטים מראה זיקה קרובה הרבה יותר לניבים בדווים אחרים, במיוחד לשכנים באזור הנג'ד, מאשר לאופן דיבורם של אלו בערי החג'אז. הניבים של ניבי החג'אז הצפוניים מתמזגים עם ניבי סיני וירדן, בעוד שהניבים של הדרום מתמזגים עם אלו של עסיר ושל נג'ד. ראוי לציין כי קונפדרציות שבטיות רבות בנג'ד ובמזרח חצי האי הם לרוב מהגרים חדשים מהחג'אז, והם כוללים את שבט עתיבה, מטיר, חרב ובני חלד. בתקופות קדומות יותר, שבטים ערביים רבים אחרים גם הגיעו מהחג'אז, כולל בנו כנאנה, ג'הינה, בנו סלים וע'טפאן. בנוסף, לא כל הדוברים של הניבים הבדויים הללו הם באמת בדווים נוודים; חלקם פשוט יושב ביישובי קבע באזורים כפריים, ולכן מדברים ניבים הדומים לאלו של השכנים הבדווים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Margaret K. Omar. Saudi Arabic: Urban Hijazi Dialect, Basic Course. San Fransisco: MPS Multimedia Inc. DBA Selectsoft, 2000. ISBN 0-88432-739-6. 
  • Ingham, Bruce (1971). "Some Characteristics of Meccan Speech". Bulletin of the School of Oriental and African Studies (London: University of London) 34 (2): 273–297. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ingham, Bruce (1971). "Some Characteristics of Meccan Speech". Bulletin of the School of Oriental and African Studies (London: University of London) 34 (2): 273–297.