עשיית עושר ולא במשפט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עשיית עושר ולא במשפט, או עשיית עושר, הוא שם כללי למספר עילות תביעה משפטיות שלא נופלות במסגרת דיני החוזים, דיני הנזיקין או מערכת דינים אחרת של המשפט האזרחי. עשיית עושר ולא במשפט, משמעותה שצד אחד מתעשר על חשבון הצד האחר, כשהדבר לא מגיע לו. הדוגמה הקלאסית היא טעות בחישוב, אשר בעקבותיה יש צד אחד אשר מתעשר, אבל יש גם צד אחר אשר מפסיד.
דיני "עשיית עושר" הינם ענף משפטי, שעומד בין דיני החיובים לבין דיני הקניין. דיני עשיית עושר בישראל מעוגנים בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979‏[1].

חוק עשיית עושר ולא במשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט (שכותרתו "חובת השבה") קובע את מהות העילה:

"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת."

החוק מחייב את מי שהתעשר שלא כדין, על חשבון מישהו אחר, להשיב את ההתעשרות לבעליה. לעילה זו שלושה יסודות:

  • התעשרות: מדובר על גידול בכמות נכסיו של הזוכה, כולל אפשרות עתידית להתעשרות.
  • שלא כדין: זה יכול להיות בניגוד לחוק, לתקנות, לפסיקה וכדומה.
  • על חשבון המזכה: התעשרות של הזוכה מנעה התעשרות של המזכה. אם אדם אחד הרוויח וחברו לא הפסיד, אין להשיב את ההתעשרות (מצב זה מכונה במשפט העברי "זה נהנה וזה לא חסר"‏[2].).

סעיף 1 לחוק מנוסח באופן כללי ולכן הוא משמש בסיס לעילות תביעות במגוון מצבים. כך למשל הוא חל על מצבים בהם הזוכה נטל מרכוש המזכה וכן על מצב שבו המזכה העניק מיוזמתו את ההתעשרות לזוכה. כל תביעה בעשיית עושר ולא במשפט נדרשת לקיים את יסודות העיקרון הכללי שמעוגן בסעיף 1 לחוק - בין אם היא מבוססת על חוק עשיית עושר ולא במשפט, ובין אם היא נמצאת בחוק אחר.

עילות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף על העיקרון הכללי, החוק קובע שתי עילות פרטניות המקימות זכות להשבת ההתעשרות. המשותף לשתי העילות הוא שבשתיהן המזכה הוא שהביא להתעשרות. קבוצה אחת של מצבים מעין אלו הינם מצבים בהם המזכה פרע חוב של אדם הזולת מיוזמתו. סעיף 4 לחוק קובע כי גם "המתנדב" זכאי לתבוע השבה, כל עוד לא הייתה סיבה סבירה לזוכה להתנגד לפירעון החוב.

עילה נוספת נוגעת לפעולת הצלה. מדובר במצב בו אדם פועל להצלת גופו או רכושו של הזולת. על-פי סעיף 5 לחוק, המזכה זכאי לדרוש החזר הוצאות פעולתו. פרופ' דניאל פרידמן, הציע שהחזר ההוצאות צריך לכלול גם שכר ראוי למציל, במטרה לתמרץ הצלה.

סייגים והגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מכיל סעיפים שמטרתם לאזן בין העיקרון המנחה לחריגים ולפיכך בתי המשפט בישראל נדרשים באופן תדיר לפרשנות החוק לאור טענות של צדדים בהליכים משפטיים ליישום עקרונות החוק או להפרתו. בסעיף 2 מצויים שני הסייגים העיקריים לזכות:

  • במידה וההתעשרות לא הביעה לחסרונו של המזכה (הייתה על חשבונו), בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מן ההשבה או לפטור אותו חלקית.
  • בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מההשבה (באופן מלא או חלקי) על בסיס שיקולים של צדק והוגנות.

בנוסף, סעיף 3 לחוק מעניק לזוכה זכות "קיזוז". המשמעות היא שהזוכה לא נדרש להשיב את ההתעשרות כולה, אלא הוא רשאי לנכות הוצאות שהוציא על מנת להתעשר. הזכות לנכות הוצאות מגנה על הזוכה ממצב בו בגין השבת ההתעשרות הוא עצמו יימצא בהפסד.

סעדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעד העיקרי שדיני עשיית עושר ולא במשפט מקנים הינו סעד ההשבה (השבת ההתעשרות). להשבה זו שתי צורות -

  • השבה בעין - כאשר מדובר בנכס ממשי יש להשיבו.
  • השבת שווי - כאשר מדובר בהתעשרות הונית מופשטת, יש להשיב את הסכום הכספי האמור. בנוסף, במצבים בהם לא ניתן להשיב את מושא ההתעשרות (למשל במצב של "הצלה", כפי שפורט לעיל), יש להשיב את שוויה של ההתעשרות.

חוקים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דברי חקיקה רבים כוללים הוראות השבה של דיני עשיית עושר ולא במשפט:

  • חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: קובע בסעיף 21 כי חלה חובת הבה במקרה של ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. בנוסף, סעיפים 56 ו-59 מסדירים את היחסים בין מספר נושים או מספר חייבים, כאר אחת מהם פרע או גבה את מלוא החוב.
  • חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970: סעיפים 9 ו-18 קובעים זכות השבה במקרה של ביטול או סיכול החוזה.
  • חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968: סעיף 52ח לחוק קובע כי שימוש במידע פנים של החברה מקנה לחברה זכות לתבוע השבה של הרווחים שהופקו מן השימוש במידע הפנים.
  • חוק הפטנטים, תשכ"ז-1967: סעיף 183 קובע כי במקרה של הפרת פטנט, בעל הפטנט זכאי לרווחים שהופקו בשל הפרת הפטנט. רווחים אלו מהווים את ההתעשרות של מפר הפטנט.
  • חוק הערבות, תשכ"ז-1967: מורה בסעיף 9 כי ערב שפרע חוב של החייב, זכאי להשבה מהחייב.

הקשר למשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק הוא דוגמה לחקיקה ראשית במשפט הישראלי המבוססת על עקרונות המשפט העברי, שגם על פיו אין זה מוסרי ואין זה חוקי לנצל טעויות או מצבי ביניים על מנת להתעשר על חשבון הזולת. מעבר למהותו, גם שמו של החוק הוא מן התנ"ך: ספר ירמיהו, י"ז, י"א:

"קורא דגר ולא ילד - עושה עושר ולא במשפט."

פרשנות ושימושים רחבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעילת עשיית עושר נעשו שימושים רבים בענפי משפט מגוונים. בין השאר בדיני קניין רוחני, במסגרת דיני התאגידים לשם השבת רווח כתוצאה מהפרת חובת אמון, במערכות דינים אחרות שכוללות נאמנות, השבת התקבולים במקרה של הפרת חוזה במסגרת דיני החוזים, השבת תשלומי מסים ששולמו יתר על המידה ועוד.

בית המשפט העליון קבע ש"כללם של דברים: סבורים אנו כי העושה שימוש מסחרי בשמו, בדמותו או בקולו של אחר, מבלי לקבל לכך את הסכמתו, עושה עושר ולא במשפט" אולם הבהיר ש"בבואו לבחון אם ההשבה צודקת בנסיבות המקרה, ייחס בית המשפט משקל מיוחד גם לזכותו המוגנת של הנתבע לחופש ביטוי, וכך ימנע מהטלת אחריות, במקרים בהם השימוש נעשה לצרכים של סאטירה או לצרכים חדשותיים, למשל."[3] השופט נעם סולברג הרחיב את הדברים והביע דעתו שיש להבחין בין שימוש בדמותו של אדם בפרסומת לצורך עשיית רווחים בו עשויה לקום עילה של עשיית עושר שלא במשפט לבין מקרה בו נעשה שימוש "בשמו, בכינויו, בתמונתו, בקולו של אדם, באישיותו או בסיפורו" לצורך חדשותי, בו "האינטרס הציבורי ... מחייב ... לסווגם כרכוש הכלל. סיווגם של סיפורים בעלי ערך חדשותי כרכוש הכלל נחוץ והכרחי לשם קיומה של תקשורת חופשית, לצורך מימוש חופש הביטוי, על מנת להבטיח זרימה חופשית של מידע כבסיס לקיומו של שיח חופשי וביקורתי בחברה תרבותית ודמוקרטית." [4]

בשימושים הרבים שבתי המשפט עשו בעילה, ניתן לה מעמד של עילה רחבה ובעלת עילות משנה, אשר חולשת על ענפי משפט רבים. נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק הגדיר את דיני עשיית העושר כך: "חלים דיני עשיית עושר ולא במשפט - כמעין נשר גדול הפורש כנפיו - על כל הדינים השונים".[5] הרחבה זו ספגה ביקורת במאמר מאת פרופ' יצחק אנגלרד בשם "כנפי הנשר הדורסני", שבו טען שהעילה התרחבה יתר על המידה. במאמר נכתב: "לפי תפיסתי, חוק עשיית עושר ולא במשפט הוא בעל תחולה משנית (סובסידיארית), ובניגוד לדעה המקובלת כיום, אין לראות בו מקור של דוקטרינות כלליות החלות בכל מקום, כל עוד אין הוראה מפורשת נוגדת."

במסגרת הצעת חוק דיני ממונות (הקודיפיקציה הישראלית) מתוכננים שינויים בדיני עשיית עושר. אחד השינויים המוצעים הוא הוספת תשלום שכר ראוי למי שנקט בפעולות הצלה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של הזולת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה בע"מ נ. פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ ואח', פ"ד נב(4)289
  • דניאל פרידמן, עשיית עושר ולא במשפט, "אבירם" הוצאה לאור, 1998
  • דניאל פרידמן, יסודות בדיני עשיית עושר ולא במשפט לאור החקיקה הישראלית החדשה, עיוני משפט ח (תשמ"א-1981)
  • יצחק אנגלרד, כנפי הנשר הדורסני: דיני עשיית עושר ולא במשפט, ספר זיכרון לגד טדסקי (ירושלים, התשנ"ו-‎1995)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק עשיית עושר ולא במשפט, ויקיטקסט
  2. ^ בבלי, מסכת בבא קמא כ, א
  3. ^ ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ ואח' נ' אריאל מקדונלד, פ"ד נח(4), 314.
  4. ^ א (י-ם) 8206/06 סרן ר' נ' ד"ר אילנה דיין, ניתן ב-7.12.2009., פסקה 194.
  5. ^ ע"א 815/80 אדרס נ' הרלו וג'ונס, פ"ד לד(4) 225.