עשינו עסק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עשינו עסק
אולפן עשינו עסק משתתפים וחלק מהפרסים
אולפן עשינו עסק משתתפים וחלק מהפרסים
סוגה שעשועון
מנחים אברי גלעד, צביקה הדר
ארץ מקור ארצות הברית
מספר עונות 3
הפקה
אורך פרק 60 דקות
שידור
רשת שידור ערוץ 2
תקופת שידור מקורית 19941996

עשינו עסק היה שעשועון טלוויזיה נושא פרסים בהפקת ערוץ 2 ששודר בין השנים 19941996. השעשועון מבוסס על פורמט אמריקאי בשם "Let's Make a Deal", אשר שודר בארצות הברית משנות השישים ועד שנת 2003 וזכה להצלחה רבה יחסית לאורך השנים. גרסאות נוספות של השעשועון שודרו גם בארצות נוספות. מנחי השעשועון היו אברי גלעד וצביקה הדר.

המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל פרק הורכב ממספר "הצעות עסקיות" בין מנחה התוכנית לבין משתתפים שונים מהקהל. המשתתפים בקהל נבחרו באופן אקראי על ידי המנחה לאורך התוכנית.

הפורמט של התוכנית שודר בווריאציות שונות. בפורמט הפשוט ביותר, ניתן למתחרה בהתחלה פרס יקר ערך, והמנחה הציע לו להחליף את הפרס בפרס אחר - המילכוד הוא שהפרס המוצע כתחליף הוסתר. לעיתים הפרס הוסתר מאחורי אחד מתוך שלושה וילונות על הבמה, לעיתים באחת משלוש קופסות אשר הוצבו על הבמה, ולעיתים בתוך קופסות קטנות אשר הובאו לקהל. לעיתים הפרס אותו קיבל המשתתף בהתחלה היה גם מוסתר. הפורמט השתנה רבות לאורך התוכנית.

הפרסים אשר הוצעו בתוכנית היו פרסים יקרי ערך כגון מוצרי אלקטרוניקה, רהיטים, ואף מכוניות. מאחורי הווילונות הנוספים בהם לא היו פרסים נהגו להציב דחלילים.

בנוסף, בסיום התוכנית, בעוד הכתוביות רצו על המרקע, נהג המנחה לנהל "עסקאות" מהירות עם משתתפים אקראיים מהקהל. העסקאות כללו בדרך כלל הצעות של מתן כסף למשתתפים אקראיים מהקהל תמורת פריטים מסוימים בבעלותם.

עשינו עסק פרסים
אחת הזוכות במכונית בעשינו עסק והמנחה אברי גלעד
הדחליל שהמתין לאלו שלא זכו בפרסים

עשינו עסק בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל שודרה התוכנית במסגרת שידורי הזכיינית קשת בערוץ 2 בשנים 19941996. את התוכנית הנחה בתחילה אברי גלעד[1], ולאחר שפרש מהנחיית התוכנית בסיום העונה השנייה, החליף את מקומו צביקה הדר למשך העונה השלישית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עשינו עסק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניר קיפניס, ‏הדחליל, באתר גלובס, 4 באוקטובר 2000