עת הזמיר
 | |
| עטיפת הספר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | חיים באר |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | רומן |
| הוצאה | |
| הוצאה | עם עובד |
| תאריך הוצאה | 1987 |
| מספר עמודים | 560 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001040621, 002815776 |
עת הזמיר הוא רומן מאת חיים באר שיצא לאור בשנת 1987 במסגרת "ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד". הספר מספר את סיפורו של נחום גבירץ, מתבגר רגיש, המתגייס לצה"ל ומוצא את עצמו ביחידת הרבנות הצבאית בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. דרך הדמויות שפוגש גבירץ, מתאר חיים באר את תקופת הנביטה של ההוויה המשיחית, וגישות תפיסתיות ודתיות שונות לגביה.
תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נחום גבירץ, מתבגר רגיש, מתגייס לצה"ל ומגיע ליחידת הרבנות הצבאית ביפו. היחידה מונהגת על ידי יהודה לייב שובין, חסיד קאלושין שהצטרף לצה"ל בשנותיו הראשונות, כשמעמד החרדים במדינה ובחברה עוד לא היה ברור, כדי לנסות לדאוג לחרדים בצבא. שובין אינו רואה בתפקידו בצה"ל משמעות מעבר למקור לחלוקת טובות הנאה למקורביו, הן ממניעים אישיים, והן מתוך תפיסה אידאולוגית של נאמנות לחסידות ממנה צמח. סגנו, נתן קלר (שעברת את שמו לנתן מבצר), משתמש בכך כדי להדיחו. גבירץ, שמילא תפקיד קטן אך חיוני בהדחה, מוצא את עצמו במפתיע עוזרו האישי של מפקד היחידה החדש.
במבצר מפעפעת תחושה חזקה אך לא ממוקדת של גדלות, והוא מחפש בצורה קדחתנית את תפקידה של הרבנות הצבאית, ושלו, בעיצוב צה"ל. מבצר מושפע מגורמים שונים וסותרים:
- מפקדים קרביים צבאיים שאותם הוא פוגש, שבתקופה זו הם רובם ככולם חילונים שייחסם לרבנות הצבאית נע בין התעלמות לזלזול משועשע
- תלמידי הרב צבי יהודה קוק, אשר מהספר משתמע שהם מייצגים את מקימי גוש אמונים בתקופה לאחר זו שהספר מדבר עליה
- אנשי ימין קיצוני, לדוגמה יוצאי לח"י
עקב רגישותו וחוסר ביטחונו, גבירץ בתחילה מוקסם ממפקדו ונגרר אחרי יוזמותיו, אך עם הזמן מתפכח ומזהה במפקדו אדם כוחני וגס רוח מבחינה אישית, ותזזיתי ומנכס רעיונות מבחינה אידאולוגית. גם גבירץ מושפע מגורמים שונים וסותרים:
- רובי וזיסר, שני קברני היחידה, אשר נוטלים אותו תחת חסותם. שניהם מייצגים גישה מפוכחת ללאומנות דתית, וזיסר אף שמץ חילוניות
- ספרים ושירים שאותם הוא קורא, לדוגמה ספרי סול בלו
- בני ברימר, חבר ילדות אשר למד עם גבירץ בתיכון, עבר לישיבת מרכז הרב, והמשיך לנח"ל המוצנח, ואשר מייצג את תפיסת המשיחיות הדתית המייחלת לפרוץ מלחמה
- חברי ילדות, אנשי שכונה, ואנשים העוברים ביחידה, המייצגים תפיסות חרדיות קלאסיות
- רחלי, חברתו של גבירץ, אותה הוא פוגש במהלך אותה התקופה, אשר מעניקה משמעות חדשה לחייו מחוץ למסגרת הרעיונית הדתית.
החיכוכים בין גבירץ למבצר מתלקחים לריב גלוי, וגבירץ משולח מהיחידה בירושלים לשירות במובלעת הר הצופים.
הספר מסתיים עם פריצת מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים. בפרוץ הקרבות, משויך שוב גבירץ לרובי וזיסר, קברני היחידה. עם כיבוש ירושלים, מופיע שוב מבצר, אשר מופיע כמנצח אשר תועד כמשתתף בקרבות בעזה, ופוקד על גבירץ להצטרף אליו לקראת כיבוש המקומות הקדושים בירושלים. הקברנים מנסים למנוע מגבירץ ללכת, אך הוא מתעלם מהם, ומצטרף למפקדו. שוב נוכח גבירץ בתכונות מבצר, אשר מפגין בערבוב אומץ לב ויוזמה יחד עם גסות לב ואטימות. את הסצנה האחרונה בספר, תיאר המחבר כ"משימה משיחית הזויה במרומי הר הזיתים, שממנה גבירץ לא ישוב."[1]
התקבלות הרומן[עריכת קוד מקור | עריכה]
דעות המבקרים על "עת הזמיר" היו מעורבות. חוקר הספרות גרשון שקד הביע אכזבה מהספר באומרו:
- התזה של היצירה מובנת מיד וצפויה מראש. באר אינו מנסה להבין את הכוחות הפועלים הבנה פסיכולוגית אמיתית. עת הזמיר היא סאטירה פוליטית פשוטה ולדאבוני, גם לא מצחיקה ביותר על העולם הדתי והחרדי והניגודים הפנימיים הקיימים בעולם זה.[2]
לעומתו, מבקר הספרות חיים נגיד החמיא לספר:
- ספר מתוחכם, עשיר התבוננויות, עתיר משמעויות ואקטואלי, תוך כדי סיפור ההיסטוריה הפרטית של פינה קטנה ונידחת – הרבנות הצבאית של מדינת ישראל – הוא מאיר תקופה ומעניק פשר להתרחשויות שרגליהן נטועות בישראל שלפני כשלושים שנה, שיניהן נוגסות בנו עתה, וסופן מי ישורנו.[3]
מבקר הספרות יוסף אורן התלהב אף הוא מהספר וכתב: "ספרות הסאטירה העברית התעשרה ברומאן סאטירי-הומוריסטי שכבר מזמן לא נכתבה יצירה ברמתו ובאיכותו".[4]
בחוגי הימין הדתי-לאומי נתפסה ההשקפה הפוליטית שביסוד הספר כבגידה. הלל ויס כתב על באר, בעקבות הספר: "מין מלשין ו'מויסר' שניאות, תמורת הכרה ציבורית ומיסוך אוטומטי של כישלונות, לגלות את חרפת הדתיים לסוגיהם - יהיו אשר יהיו".[5]
באר עצמו התייחס לכך בראיון משנת 2017:
- זה שהספר התקבל בעוינות נוראה מהכיוון הדתי־לאומי זה בסדר. לזה חיכיתי, ואולי אפילו ציפיתי. הם ראו בי בוגד מבית. מבקר ספרות דתי פגש אותי ברחוב ואמר לי - אם היה לי עכשיו אקדח, הייתי הורג אותך. אבל מי שלא קיבלו ולא הבינו את הספר היו אנשים סביבי, מחוץ למגזר הדתי. הביקורת היו איומות ונוראות, ללא מידה של חסד, ומאוד נפגעתי. הציבור אז לא הבין את עוצמת הכוח שבונה הציונות הדתית, שבנט בעיניי הוא ראש החץ שלה עכשיו - וגם הוא ינשור מתישהו ויגיעו גרועים ממנו".[6]
דבר המחבר על ספרו[עריכת קוד מקור | עריכה]
באר סיפר על המניע לכתיבת הספר:
- כל ספר נולד מאיזו חוויה או מצורך עמוק, והדרך שלי להתמודד עם הדבר הזה היא הכתיבה. ... את "עת הזמיר" למשל כתבתי כי נשאתי מערכת שלמה של חוויות נוראות מהשירות שלי ברבנות הצבאית, וידעתי שאני לא יכול לעבור לסדר היום מבלי שאקח את החוויות האלה ואארוז אותן בדרך שלי – כלומר במילים – כדי להתמודד איתן.[7]
בריאיון לצור ארליך בשנת 2011 אמר באר:
- עת הזמיר נכתב מתוך כעס, ואמנות צריכה להיכתב מתוך פיוס. עליך להודות בחולשות של הגיבורים שלך, לא לכעוס עליהם. זה ספר של תקופת ההשכלה: כמו שיל"ג כעס על הרב ופסי המדקדק בקוצה של יו"ד, כך אני כעסתי. אישית אני חושב שזה הספר הכי מעמיק שלי. אבל הוא היה צריך להיכתב במפתח מוזיקלי אחר. ... רציתי לכתוב ספר מטלטל. טרגדיה. הרבה שנים עברו מאז, וזה עדיין הספר שהכי הרבה אנשים זוכרים וממשיכים לקרוא, וכמעט אין מי שנשאר שווה נפש כלפיו. הוא היה נכון לזמנו, בתהליך הכתיבה. אם הוא נכון היום ולמי – לא יודע.[8]
בריאיון ליוני ליבנה בשנת 2017 אמר באר:
- אחרי ההתקבלות החמה של הרומן 'נוצות', אזרתי אומץ לכתוב את הספר הכי חשוב שלי, לדעתי, 'עת הזמיר', שיצא ב־87'. ספר פוליטי, חברתי, עם אמירה ברורה ואולי ברורה מדי, שביקש לתאר את הצמיחה של הציונות המשיחית הדתית, שהיום אנחנו רואים את הפירות שלה בדמות נוער הגבעות והמחתרת היהודית.[6]
פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שם הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
שם הספר נלקח מהפסוק ”הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ” (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק י"ב). יצחק הררי מציין שקריאה פשטנית של מקור זה "מטעה לחשוב כי לפנינו יצירה חדורת אופטימיות, רוויית רוח אביב ושירה", ומוסיף יש לזכור את הפרשנות לפיה "מדובר גם בעת הזמירה, עת הקיצוץ בנטיעות, וזמירה מפורשת כמלחמה".[9] שם הספר באנגלית, "The Time of Trimming", מבסס פרשנות זו.
אינטרפרטציות של הרומן[עריכת קוד מקור | עריכה]
חנה דויד רואה ב"עת הזמיר" רומן עשיר ורב פנים, ומציעה לו שלל אינטרפרטציות:[10]
- רומן חברתי: "עת הזמיר" משקף תמונה חברתית של היהדות האורתודוקסית לגווניה, בישראל בשנות ה-60 של המאה ה-20, והשפעתה על החברה הישראלית בכללה.
- רומן מפתח: הרומן מכיל תיאור קפדני של המציאות שעל רקעה מתרחשת עלילתו, ומבקרים אחדים זיהו את דמויותיו עם אנשים בשר ודם בני אותה תקופה. הערה בפתח הספר מכחישה כל זיקה "אל אותם אנשי-שם רבי-התהילה המתהלכים בתוכנו במלוא הדרם" – הערה שניסוחה האירוני רומז להיפוכו של תוכנה. בין שלל השמות הבדיוניים המאכלסים את הסיפור מופיע גם שם לא בדיוני, "חיים'לה באר, ששירת גם הוא ברבנות הצבאית",[11] הלא הוא מחבר הספר, חיים באר, שאכן שירת בשירות חובה ברבנות הצבאית בשנים 1963–1965.
- רומן אידאולוגי: גיבורי הרומן מייצגים אידאולוגיות של זרמים שונים ביהדות האורתודוקסית, מ"גוש אמונים" ועד לנטורי קרתא האנטי-ציוניים. דויד מדגישה כי "חשיבות הספר היא בהיותו הרומן העברי הראשון שמתאר קשת כה רחבה של זרמים ביהדות הדתית".
- רומן פסיכולוגי: דויד מוצאת הסבר פסיכולוגי להתנהגותן של הדמויות המתוארות בספר, ומציינת: "כל הדמויות שסביבן בנויה העלילה הן דמויות בשר ודם, שניתן להסביר את מניעי התנהגותן בהתאם להסכמות פסיכולוגיות ואף לצפות אותה על סמך המידע שנמסר בסיפור". בכך היא מתנגדת לגרשון שקד שטען כי "באר אינו מנסה להבין את הכוחות הפועלים הבנה פסיכולוגית אמיתית".
- רומן התחנכות: "עת הזמיר" מתאר את ההתפתחות של גיבורו – נחום גבירץ – בפירוט רב, וכמו כן הוא מתאר את התפתחותם של נתן מבצר ובני ברימר. לא ייפלא אפוא שמספר מבקרים תיארו את הרומן כניסיון לבניית רומאן התפתחות.
לשון הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר מתאפיין בעושר לשוני, במסגרתו מתאפיינים הגיבורים גם באופן דיבורם. עמד על כך חיים נגיד:
- באר קשוב ללשונות השונות של גיבוריו. טויטו, הנהג הסמוך ללשכת הרב הפיקודי, יודע כי מדי בוקר שקועים אדונו ובאי חצרו במה שהוא נכנה "זיצונג", ואילו הפקידה החילונית תדבר בשפת הזמן והמקום שלה, ממש כשם שלשונו הוולגרית של מבצר תעיד על אופיו.[3]
כיאה לסיפור העוסק ברבנות הצבאית, משובץ דיבורם של גיבוריו בביטויים מהמקורות, המובאים לעיתים בצורתם המקורית, לעיתים בשיבוש מודע, ולעיתים בשיבוש שאינו מודע, המעיד על דלותו הרוחנית של האומר. בשפתם של הגיבורים משולב גם סלנג צה"לי, שהרי הסיפור עוסק ביחידה צבאית. את שילובם של שני מאפיינים אלה מתאר המספר בתיאור לשונו של נתן (נוסקה) מבצר:
- שלא כלשון קודמו, שהשומע יכול להבחין בה לעיתים בהד של תורה, הייתה לשונו של נוסקה דלה וחסרת רגש, משובצת בפסוקים שלא כצורתם, בביטויים משפת העיתונות, בראשי תיבות ובמלות סלנג שנקנו במשיכה מן הנהגים אתם התרועע ובמושבי הקצינים שבהם ישב.[12]
מדרשי שמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר מדרשי שמות רבים, של שמות גיבורי הסיפור ושל אחרים:
- ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, דחק ברב הצבאי יהודה לייב שובין לעברת את שמו:
תחילה הציע שיקרא עצמו ליש, שהוא שם המתאים להפליא לשמו הפרטי. "יהודה ליש," הגה בן-גוריון את השם החדש, בחן את צלילו ואחרי הרהור נוסף הוסיף בתרועת נצחון, "בדיוק כמו רובשוב," ופירש ואמר כי גם ליש וגם שזר משמרים בראשי תיבות את כל מרכיבי שמם הקודם. משהתמיד שובין בסירובו, פסק בן-גוריון "שובל ייקרא שמך," והסביר כי נצח ישראל הטיל עליו להיות מנושאי שָׁבלוֹ של המלך המשיח.[13]
- על חנה, בת הזקונים של הרב שובין, מסופר "ששמה הצפין בתוכו באקרוסטיכון את שלוש המצוות שבת ישראל כשרה חייבת בהם: חלה, נידה והדלקת הנר."[14] מדרש זה לשם חנה מופיע גם בספר אחר של באר, "חבלים".[15]
- שמו הפרטי של נתן מבצר ניתן לו על ידי אביו, ניצול השואה: "את שמו גזר אביו, בטקס ברית המילה שערך הרב של הג'וינט, מתפילת צידוק הדין, שמעתה יכול לאמרה בשינוי סדר המלים, לאמור 'ה' לקח וה' נתן, יהיה שם ה' מבורך מעתה ועד עולם'."[16] את שם משפחתו בחר נתן מבצר, שנולד כנתן קֶלֶר (ביידיש: מרתף), בעצמו, והסביר לאביו שעשה זאת "כי זה כבר מאס בשם הגלותי שיש בו זכר ריצת מנוסה במדרגות ובהלת הסתתרות, שם המדיף ריח כבד של מעמקים, של טחב ושל חביות כרוב כבוש, והוא מבקש שם חדש, שתהא בו עָצמה וגובה ואוויר פסגות". אביו הגיב ואמר: "מבצר הלא הוא שמו של אחד מאלופי עשיו", והוסיף: "מבצר איננו שמנו, מה שלא הצליחו הנאצים לעשות עשית אתה."[17]
- שם משפחתו של הרב יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות גור, היה רוטנברג, והוא נאלץ לשנות את שמו לאחר שנמלט. על נסיבות בחירת השם החדש מסופר:
התכעס הרבי מגור, ששם משפחתו היה עד אז רוטנברג, על חברו שנכנע להדרגיותה של הגאולה וקרא בקול: "לאלתר, לאלתר," כלומר, שתבוא הגאולה מיד, ומאז היה שם משפחתו אלתר.[14]
- על בנימין ברימר מסופר כי "רבים טעו בשמו וחשבו כי הוריו, שנולד להם לעת זקנתם, קראו לו על שם צעיר בניו של יעקב", ובהמשך מסופר מקור השם: "היא קראה לו בנימין על שם בן-ציון ומינה, אחיו ואחותו, שגופותיהם הקטנות נחו בקבר אחים בחברון".[18]
- הרב שובין מספר לאשתו על רב "שאינו בוש להזדקק בדרשותיו לאיזה אופיצֶר שוודי או דני ששמו הסרן קירכֶה גור", ועל כך עונה הרבנית, "בושה וחרפה, להזכיר בבית כנסת ערל הנושא שם של כנסייה נוצרית". לאחר מכן מגלה המספר לקורא שמדובר בסרן קירקגור.[19]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יצחק הררי, נוצת הטווס - ארוס ומוות בפרוזה של חיים באר, הוצאת "דיונון", תל אביב, 2007.
- חנה דויד, "'עת הזמיר' לחיים באר : על התקבלות הרומן ומבחר אינטרפרטאציות", ספר ישראל לוין ב 1995, עמ' 65–103
- יוסף אורן, "סאטירה על הרבנות הצבאית הראשית : על ספרו של חיים באר, 'עת הזמיר'",עתון 77 99-98, 1988, עמ' 16–17
- גרשון שקד, "העורב הסאטירי בנוצות הזמיר (על 'עת הזמיר' מאת חיים באר ושאר עניינים)", מאזנים סא 10–11, 1988, עמ' 24–27 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- הלל ויס, "בעקבי עת הזמיר", בספרו עלילה – ספרות הכליון הישראלית ספרית בית-אל, 1992, עמ' 142–151
- חיים וייס, "'נייתי ספר ונחזי': קנוניות ושוליות ברומן 'עת הזמיר'", בקובץ: חנה סוקר-שווגר וחיים וייס (עורכים), מלאכת החיים - עיונים ביצירתו של חיים באר, הוצאת עם עובד, תשע"ד
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עת הזמיר, באתר של הוצאת עם עובד
- הספר "עת הזמיר", באתר "סימניה"
- עת הזמיר, באתר OCLC (באנגלית)
- אבי כצמן, הרומן שלי עם גוש אמונים, כותרת ראשית, 14 באוקטובר 1987
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ חיים באר, מסע דילוגים (2019), עמ' 51
- ^ גרשון שקד, "העורב הסאטירי בנוצות הזמיר (על 'עת הזמיר' מאת חיים באר ושאר עניינים)", מאזנים סא 10–11, 1988, עמ' 2-24.
- ^ 1 2 חיים נגיד, "עת הזמיר והזמירה", מאזנים סא 10–11, 1988, עמ' 30-28.
- ^ יוסף אורן, "סאטירה על הרבנות הצבאית הראשית", עתון 77 99-98, מרץ-אפריל 1988, עמ’ 17-16.
- ^ הלל ויס, עלילה - ספרות הכיליון הישראלית, ספריית בית אל, 1992, עמ' 144
- ^ 1 2
יוני לבנה, "לאף אחד אין צורך בקרנף זקן", באתר "ידיעות אחרונות", 28 במאי 2017
- ^ מצוטט בספרה של הגר ינאי, לכתוב ולהוציא לאור - מדריך עכשווי לכתיבת פרוזה ולפרסום ספרים, עם עובד, 2022, עמ' 30
- ^ צור ארליך, רומאן בהשגחה פרטית: עם חיים באר על יאקים קדושים וידיים מכוונות, 11 בספטמבר 2010
- ^ יצחק הררי, נוצת הטווס - ארוס ומוות בפרוזה של חיים באר, הוצאת "דיונון", תל אביב, 2007, עמ' 35-34.
- ^ חנה דויד, "'עת הזמיר' לחיים באר : על התקבלות הרומן ומבחר אינטרפרטאציות", ספר ישראל לוין ב, 1995, עמ' 65–103.
- ^ עת הזמיר, עמ' 375
- ^ עת הזמיר, עמ' 281
- ^ עת הזמיר, עמ' 43
- ^ 1 2 עת הזמיר, עמ' 64
- ^ חיים באר, חבלים, עמ' 20
- ^ עת הזמיר, עמ' 158
- ^ עת הזמיר, עמ' 175
- ^ עת הזמיר, עמ' 132-131
- ^ עת הזמיר, עמ' 62
| כתבי חיים באר | ||
|---|---|---|
| שירה | שעשועים יום יום |  |
| רומנים | נוצות • עת הזמיר • חבלים • לפני המקום • אל מקום שהרוח הולך • חלומותיהם החדשים • בחזרה מעמק רפאים | |
| ספרי עיון | גם אהבתם גם שנאתם - ביאליק, ברנר, עגנון מערכות-יחסים • מזיכרונותיה של תולעת ספרים • חדרים מלאים ספרים • קשר לאחד | |