פאבלוס כריסטיאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פאבלוס כריסטיאני (Pablo Christiani או בפי הרמב"ן: פראי פול) היה יהודי בן המאה ה-13 בשם שאול, שהמיר את דתו לנצרות והפך לנזיר דומיניקני.

כריסטיאני קיבל חינוך יהודי הלכתי, כמקובל, ונשא לו אישה יהודייה, שממנה נולדו לו מספר ילדים. בהמשך, כאשר החליט להמיר את דתו לנצרות, לקח את ילדיו מאשתו והמיר גם את דתם. הוא הצטרף למסדר הדומיניקני, והיה מתומכיו של היהודי המומר ניקולס דונין במלחמתו נגד התלמוד.

ויכוח ברצלונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1263 ייצג את העמדה הנוצרית בוויכוח ברצלונה – ויכוח שאירגן המלך יעקב הראשון, אשר נועד לקבוע את האמונה "האמיתית" ובכך לגרום לכל יהודי הממלכה להמיר את דתם. יריבו בוויכוח היה הרמב"ן.

כריסטיאני קבע ארבע הנחות יסוד בטיעוניו: המשיח שהיהודים מחכים לו כבר בא, המשיח על פי הנבואות במקרא הוא אדם ואל, המשיח סבל עינויים למען גאולת האנושות, ועם בואו של המשיח כל חוקי התורה והמצוות בטלים ומבוטלים. כריסטיאני הביא ציטטות מהתלמוד כדי להוכיח את טיעוניו. הציטטה המרכזית הייתה שבתלמוד נאמר שהמשיח נולד ביום שחרב בית המקדש. הרמב"ן סתר אחת לאחת את הנחות היסוד של כריסטיאני, והביא פרשנות שונה לחלוטין לפסוקים מהתנ"ך והתלמוד שעליהם הסתמך כריסטיאני. הרמב"ן טען שבזמן שחרב בית המקדש ישו כבר היה מת. ישו נצלב, ככל הנראה בין השנים 29 ל-33 לספירת הנוצרים. בית המקדש נחרב בשנת 70 לספירה הנוצרית. כמו כן, הוא ביטל את האפשרות שבורא עולם עיבר אשה יהודיה והבן שנולד היה בן אלוהים – טענה המנוגדת לטבע ולשכל הישר. הרמב"ן גבר למעשה על כריסטיאני, אולם הכנסייה פרסמה הודעה שידו של כריסטיאני הייתה על העליונה, ואילצה את הרמב"ן לפרסם הודעה המאשרת זאת. חייו של הרמב"ן היו בסכנה לאחר הוויכוח, והוא נאלץ לברוח מספרד ב-1267 כדי להימלט ממאסר ולגלות לארץ ישראל.

לאחר הוויכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שנכשל בוויכוח מפורסם זה, לא פסק כריסטיאני מלפעול למען המרת דתם של היהודים. הוא נעזר במכתבי הגנה מאת המלך, ויצא למסעות מיסיונריים, תוך כדי אילוץ היהודים להקשיב לנאומיו ולשלם עבור מסעותיו.

למרות זאת, לא זכה כריסטיאני להצלחה רבה בהמרת הדת. הוא פנה אל האפיפיור קלמנס הרביעי, בטענה כי התלמוד היהודי מכיל כינויי גנאי על ישו ומריה. בשל כך קרא האפיפיור לבישוף טרגונה בדרישה להחרים את כל ספרי התלמוד לשם בדיקה מדוקדקת של הדומיניקנים הפרנציסקנים. כריסטיאני היה חבר בקבוצה זו שדאגה לצנזר את התלמוד, והם בצעו מחיקה של כל הקטעים שלתפיסתם ביטאו יחס עוין כלפי הנצרות.

בשנת 1269 פעל עם לואי ה-9 מלך צרפת וקיבל את הסמכות להוציא לפועל את אכיפת הצו המחייב את כל היהודים לענוד סימן מזהה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק בער, לביקורת הוויכוחים של ר' יחיאל מפאריש ושל ר' משה בן נחמן, תרביץ 2(2), תרצ"א, עמ' 172–187.
  • לימור אורה, בארמון בברצלונה ובשוק במיורקה, לקראת טיפולוגיה חדשה של ויכוחי הדת בימי הביניים, פעמים 95-94 [תשס"ג], עמ' 105–134.
  • ירמיהו מלחי‬, היבטיו ההיסטוריים והתאולוגיים של ויכוח הרמב"ן בברצלונה והיחס המשתקף ממנו על תוקפם של מדרשי חז"ל , שאנן: שנתון המכללה הדתית לחינוך, חיפה, 13, 2008, עמ' 127‬–135.
  • שלם יהלום, ויכוח ברצלונה ומעמד האגדה במשנת הרמב"ן, ציון 69 (1), תשס"ד, 2004, עמ' 25–43.
  • Robert Chazan, Barcelona and Beyond, The Disputation of 1263 and Its Aftermath, Berkeley, Los Angeles, Oxford: University of California Press, 1992
  • Jeremy Cohen, 'The Mentality of the Medieval Jewish Apostate: Peter Alfonsi, Hermann of Cologne, and Pablo Christiani',” in Jewish Apostasy in the Modern World, ed. T.M. Endelman, New York, Holmes & Meier Publishers, 1987, pp. 20-47.
  • Robert Chazan, 'The Barcelona "Disputation" of 1263: Christian Missionizing and Jewish Response', Speculum, Vol. 52, No. 4 (Oct., 1977), pp. 824-842
  • Martin Cohen, 'Reflections on the Text and Context of the Disputation of Barcelona', Hebrew Union College Annual 35, (1964), 157-192.
  • Cecil Roth, 'The Disputation of Barcelona' (1263), Harvard Theological Review 48 (1950), pp. 117-144;
  • D. Berger, 'The Barcelona Disputation', AJS Review 20 (1995), pp. 379-388.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

P vip.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.