פדובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פאדובה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פדובה
Padova
Padova-Stemma.png

סמל פדובה
מדינה / טריטוריה Flag of Italy.svg  איטליה
מחוז Flag of Veneto.svg  ונטו
שטח 92 קמ"ר
גובה 12 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ צפיפות

212,500‏  (נכון ל-2004)
2,267 נפש לקמ"ר (נכון ל-2004)
קואורדינטות 45°25′N 11°52′E / 45.417°N 11.867°E / 45.417; 11.867קואורדינטות: 45°25′N 11°52′E / 45.417°N 11.867°E / 45.417; 11.867
http://www.comune.padova.it

פַּדוֹבָה (איטלקית Padova) או פָּדוּאָה, היא עיר מרכזית בחבל ונטו שבצפון איטליה. פדובה היא מרכז המסחר והתקשורת של החבל.

אוכלוסייתה של פדובה מונה 211,985 איש, נכון ל- 2004, אולם במטרופולין של העיר מתגוררים 1,600,000 איש. פדובה ממוקמת על נהר בָּאקִילְיוֹנֶה (Bacchiglione), ארבעים ק"מ ממערב לונציה, ועשרים ותשעה ק"מ דרומית לוִיצֶ'נְצָה.

אף על פי שמבחינה תיירותית העיר ונציה הסמוכה עולה עליה, פדובה נחשבת כמוקד לתיירים, ובה נופים, רחובות עתיקים וצרים המרוצפים באבן, וגשרי אבן עתיקים על פני נהר הבָּאקִילְיוֹנֶה.

פדובה נטועה בתרבות סוף ימי הביניים. בשנת 1592 עבר אליה גלילאו, מהעיר פיזה, ובה המציא ב-1594 משאבת מים המונעת על ידי כוח סוסים. פדובה היא גם העיר שבה מתרחש המחזה אילוף הסוררת של ויליאם שייקספיר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פדובה טוענת לתואר העיר העתיקה ביותר באיטליה הצפונית. העיר נוסדה בשנת 1183 לפנה"ס בידי הנסיך הטרויאני אנטנור. בשנת 1274 נקבר באדמה סרקופג אבן כבד ובו שרידיו של הנסיך אנטנור.

בפדובה התיישבו ונטים אדריאטים, שנלחמו לצד רומא בקרב קאנאי. העיר הפכה בשנת 45 לפנה"ס למוניקיפיום רומי. אבאנו, הסמוכה לפדובה, היא מקום לידתו של ההיסטוריון הנודע טיטוס ליוויוס. ילידי פדובה נוספים הם גאיוס ולאריוס פלאקוס, אסקוניוס פדיאנוס ותרזה פייטוס.

שרידי האמפיתיאטרון הרומי בפדובה

נאמר שתושבי האזור הומרו לנצרות בעקבות פרוסדוקימוס הקדושבישוף הראשון של העיר.

שלהי העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פדובה סבלה נזקים קשים בשנת 452 בעקבות ההונים תחת אטילה, ולאחר מכן עברה העיר אל הגותים תחת שלטונם של אודואקר ותאודוריק הגדול. לאחר מכן בשנת 540, הועברה העיר לביזנטים.

לאחר מכן העיר נפלה בידי הלומברדים ובשנת 601 בעיר פרץ מרד נגד המלך הלומברדי, אך לאחר 12 שנים של מצור עקוב מדם המלך שרף את העיר. האמפיתיאטרון הרומי ומספר גשרים שנמצאו בעיר הם כל מה שנותר מהעיר הרומית בפדובה. תושבי העיר נמלטו אל הגבעות וחזרו להציל את השורדים מבין הריסות העיר. העיר פדובה התאוששה באיטיות מהחורבן, ונותרה חלשה כאשר הפרנקים השתלטו על צפון איטליה.

העליונות האפיסקופלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוף של ימי הביניים המוקדמים של פדובה היה כאשר המדיארים שדדו ובזזו את העיר, הרבה לפני שפדובה התאוששה מהחורבן שהותיר המלך הלומברדי.

במהלך שליטת הכנסייה הקתולית בצפון איטליה העיר לא הייתה פעילה וחשובה במיוחד.

התהוותה של הקומונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחת לפני השטח תנועות חשובות הוכיחו את ההתפתחות המאוחרת של פדובה.

במהלך המאה ה-11 הייתה העיר עסוקה במלחמות עם ונציה וויצ'נצה על השליטה בנהרות באקיליונה וברנטה, וגידלה כוח ועצמאות. בשנת 1174 אש הרסה את העיר, והיה צריך לשקמה ולבנותה מחדש.

במאה ה-13 נהנתה העיר מתקופה של שלווה ושגשוג: הבנייה של הבזיליקה העירונית החלה, והעיר הצליחה להשתלט על ויצ'נצה. בשנת 1222 נוסדה האוניברסיטה של פדובה (השנייה באיטליה, לאחר אוניברסיטת בולוניה). למרות כל זאת ההתקדמות המהירה של פדובה גרמה לעימות עם שליט ורונה, ובשנת 1311 נאלצה העיר להיכנע לורונה.

תחת שלטון ונציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1405 נכבשה פדובה על ידי הרפובליקה של ונציה ונותרה תחת שליטתה עד נפילתה ב-1797.

נציגים של האפיפיורות, צרפת, האימפריה הרומית הקדושה והמלך פרננדו השני התנגדו לרפובליקה. אנשיו של הקיסר מקסימיליאן הראשון כבשו את פדובה ב-1509 תוך שבועות מספר, אך הוונציאנים במהרה החזירו לידיהם את העיר. העיר הייתה כפופה לשתי אצילויות, שכל אחת מהן כיהנה למשך 16 חודשים, וכל חמש שנים העיר שלחה אחת מהן לשכון בנונציו בוונציה, ולצפות בתחומי העניין של עיר הולדתה.

ונציה חיזקה את פדובה בכך שבנתה לה בין השנים 1507-1544 חומות חדשות עם סדרה של שערים.

תחת שלטון אוסטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1797 נפלה הרפובליקה הוונציאנית ופדובה צורפה לאימפריה האוסטרית, וב-1814, לאחר נפילת נפוליאון, העיר הצטרפה לממלכה המאוחדת של לומברדיה-ונציה.

האוסטרים היו לא אהודים בצפון איטליה. באביב העמים של 1848 התרחש בעיר מרד סטודנטים וב-8 בפברואר הפכה אוניברסיטת פדובה לזירת קרב.

תחת שלטון אוסטריה החלה ההתפתחות התעשייתית של פדובה: אחת ממסילות הברזל הראשונות באיטליה (פדובה-ונציה) נסללה בעיר ב-1845.

תחת שלטון איטלקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיפוח חבל ונטו כולל פדובה לאיטליה המאוחדת בשנת 1866 הפכה פדובה למרכז החבל העני באיטליה, וכך נותר חבל ונטו עד שנות ה-60. למרות זאת, העיר פרחה בעשורים הבאים מבחינת כלכלית וחברתית, והייתה למרכז שוק חקלאי חשוב. העיר אירחה גם פיקוד צבאי גדול וגדודי צבא רבים.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר איטליה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה ב-24 במאי 1915, נבחרה פדובה למפקדה הראשית של הצבא האיטלקי, וגם המלך ויטוריו אמנואלה וגם המפקד העליון של הצבא עברו להתגורר בעיר. באוקטובר 1918 חלפה הסכנה לעיר, כאשר האיטלקים ניצחו בקרב ויטוריו ונטו והכוחות האוסטרים קרסו, אך למרות זאת, כמו בהרבה מקומות אחרים, העיר חוותה מהומות גדולות בשנים שלאחר המלחמה והרבה אנשים תמכו בדרך פוליטית חדשה: פשיזם. בפדובה נבנו מבנים חדשים באדריכלות פשיסטית, כגון תחנת הרכבת והחלק החדש של בית העירייה.

כנסיית ארמיטאני

בעקבות כניעת איטליה ב-8 בספטמבר 1943 הפכה פדובה לחלק מן הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית-ממשלת בובות בחסות גרמניה הנאצית. הפרטיזנים בעיר היו פעילים ביותר נגד הפשיסטים והנאצים, ואחד ממנהיגיהם היה סגן-נשיא אוניברסיטת פדובה. העיר הופצצה מספר פעמים על ידי בעלות הברית, ובאחת ההפצצות נהרסה כנסיית ארמיטאני. העיר שוחררה סופית על ידי צבא ניו זילנד ב-28 באפריל 1945.

לאחר המלחמה העיר פדובה התפתחה במהירות, דבר המשקף את עלייתו של מחוז ונטו מהמחוז העני באיטליה לאחד המחוזות העשירים והפעילים ביותר באיטליה המודרנית.

יהודי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר הייתה ידועה גם בעולם היהודי של ימי הביניים בהם אישים כ-מהר"י מינץ והמהר"ם מפדואה. בעיר התגוררה גם קהילה יהודית גדולה, אמידה ומבוססת של מגורשי ספרד וצאצאיהם בהם רבי יצחק אברבנאל. הקהילה היהודית עצמה, כקהילת יהודיות אחרות בצפון איטליה, נכחדה בשואה.

כשנבנה בשנות החמישים היכל שלמה בירושלים, הובא אליו מאיטליה ארון הקודש מבית הכנסת הספרדי בפדובה, שהינו אחד הפריטים המפוארים ביותר במקום. ארון הקודש, שנבנה ב-1728, ניצב יותר ממאתיים שנה בבית הכנסת הספרדי שבעיר פדובה. לכבוד חנוכת ארון הקודש באיטליה חיבר רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), סדר מיוחד של שירים וזמירות בשם "חנוכת הארון".

אתרי עניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית הקדוש אנטוניו
הגן הבוטאני בפדובה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Orto botanico padova.JPG
הגן הבוטני של אוניברסיטת פדובה
מדינה Flag of Italy.svg איטליה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1997, לפי קריטריונים 2, 3
  • קפלת סקרובני - כנסייה קטנה בעיר הידועה בזכות מחזור הפרסקאות של ג'וטו שצייר ג'וטו די בונדונה בשנים 1310 - 1303, המתאר אירועים מתוך הברית החדשה, הבשורה על פי יעקב ומקורות אחרים. על קיר הכניסה מתואר יום הדין האחרון. על שאר הקירות צייר ג'וטו מחזור של 37 סצנות, המצוירות ב-3 קומות. המחזור מתחיל מתיאור אנה הקדושה ויואכים, הוריה של מרים. ממול תיאר ג'וטו את חייה של מרים, אם ישו. חייו של ישו תופסים שני רגיסטרים. בין הסצנות צייר ג'וטו מסגרות עיטוריות שחלקן מדמות שיש ובהן משובצים תיאורי דמויות מן הברית הישנה כגון משה, יונה ואליהו. מתחת לרגיסטרים יצר ג'וטו האנשות של שבעת החטאים ושל שבע המידות הטובות. בקיר הכניסה שמול האפסיס יצר ג'וטו פרסקו מונומנטלי שנושאו "יום הדין האחרון".
  • כנסיית הקדוש אנטוניו היא הכנסייה המפורסמת מבין כנסיות העיר. עצמותיו של הקדוש נמצאות בכנסייה ומעוטרות בשיש מגולף. הכנסייה החלה להיבנות בשנת 1230 והושלמה במאה ה-14. המסורת אומרת שהמבנה עוצב בידי ניקולא פיזאנו. הכנסייה מכוסה על ידי שהע כיפות, שתיים מהן בצורת פירמידה. בכנסייה יש גם שתי אכסדרות יפות.
  • הגן הבוטני בפדובה הוא הגן הבוטני של אוניברסיטת פדובה. זהו הגן הבוטני האקדמי העתיק ביותר בעולם שלא הועבר מעולם ממקומו. הגן, ביחד עם האוניברסיטה שלידו, משתרע על פני שטח של 20,000 מ"ר, והוא ידוע בשל האוספים המיוחדים והעיצוב ההיסטורי שלו. עד לשנת 1984 היה בגן עץ מסוג Vitex agnus-castus שתוארך לשנת 1550. הצמח הוותיק ביותר מאז הוא דקל שנשתל ב-1585 ונקרא בשם "דקל גתה" כיוון שהמשורר התייחס אליו בחיבורו "המטמורפוזות של הצמחים"; העץ הזה נמצא בחממה בתוך הכדור הבוטני (Ortus Sphearicus). בתוך מבנה זה גדלים גם גינקגו דו אונתי ומגנוליה המתוארכים לאמצע המאה ה-18 ונחשבים לעתיקים ביותר מסוגם באירופה. עץ דולב ענק הנמצא מחוץ לארבורטום מתוארך לשנת 1680; לעץ יש גזע חלול בעקבות מכת ברק. בארבורטום נמצא גזע של עץ בוקיצה שמת ב-1991, ועליו ניתן לראות את טבעות הגיל.

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]