פאט בון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פאט בון, 1960 לערך
פאט בון (מימין) וטריני לופז, 1975
פאט בון, פברואר 2011

פאט בון (באנגלית: Charles Eugene "Pat" Boone; נולד ב-1 ביוני 1934) הוא זמר אמריקאי, שחקן קולנוע, סופר ופרשן פוליטי קונסרבטיבי אוהד ישראל.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בון נולד ב-1934 בשם צ'ארלס יוג'ין בון, בג'קסונוויל פלורידה, צאצא ישיר, לטענתו, לחלוץ האמריקני דניאל בון. אביו, ארצ'י בון, היה קבלן בניין ואמו, מרגרט, הייתה אחות. יש לו שתי אחיות ואח צעיר אחד בשם ניק, שהיה לימים גם הוא לזמר פופ בזכות עצמו, תחת השם ניק טוד. את ילדותו, מגיל שש ואילך, בילה בעיקר בנשוויל, טנסי, מקום אליו הוא מרבה לשוב עד היום. הוא מכונה "פאט" עוד מילדותו.

סיים לימודי בית ספר תיכון בנשוויל ב-1952, כשהוא משמש במהלך לימודיו כקריקטוריסט ועיתונאי בעיתון בית הספר. נבחר לתלמיד הפופולרי ביותר ואף כיהן כיו"ר אגודת התלמידים. כאן גם הכיר את שירלי לי פולי (נולדה באפריל 1934, כחודש לפניו), בתו של זמר הקאנטרי הבולט רד פולי. בנובמבר 1953, בהיותו בן 19 וחצי הם נישאו ויש להם כיום ארבע בנות. שתיים מהבנות, שרי (שריל לין) ודבי (דבורה אן) הן סופרות וזמרות ידועות בזכות עצמן. דבי אף זכתה ב-1978 בפרס הגראמי לתגלית השנה, על להיטה You Light Up My Life, שהיה ב-1977 התקליט הנמכר ביותר והוביל את המצעדים במשך עשרה שבועות‏[1].

בון המשיך ללמוד בקולג' בנשוויל, אולם משקיבל מישרה ראשונה בתחנת טלוויזיה מקומית בפורט וורת', טקסס, עבר ללמוד באוניברסיטת המדינה של צפון טקסס, בעיר דנטון. במחצית השנייה של שנות ה-50 הוא התיישב עם משפחתו בניו ג'רזי וסיים את לימודיו בבית הספר ללימודים כלליים של אוניברסיטת קולומביה, בהצטיינות יתרה, בשנת 1958.

הוא גר כיום בבברלי הילס, קליפורניה, עם אשתו שירלי ועוסק בפילנטרופיה, פרשנות פוליטית שמרנית ובעזרה לישראל.

קריירה מוזיקלית וטלוויזיונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

בון הופיע לראשונה בפני קהל כבר כשהיה בן עשר. בתקופת לימודיו בקולג' בנשוויל הוא הגיש לראשונה תוכנית רדיו משלו בשם Youth On Parade והחל בהופעות בתחרויות זמר שונות בטלוויזיה. את שירו הראשון הוא הקליט בשנת 1954, בהיותו בן עשרים, בחברת "ריפבליק רקורדס" (Republic Records). מ-1955 הוא החל להקליט גרסאות כיסוי לשירי רית'ם אנד בלוז של אמנים שחורים, שנועדו לקהל לבן, וזאת בעידן שבו בחלק ממדינות ארצות הברית עוד הייתה נהוגה הפרדה גזעית. הוא הקליט תחילה גרסת כיסוי לשירו של פאטס דומינו, Ain't That a Shame, ומשהפך השיר ללהיט, המשיך להקליט גרסאות כיסוי לשירי רית'ם אנד בלוז נוספים. עד מהרה החלו זמרים בולטים אחרים, דוגמת פרנק סינטרה ודוריס דיי, להקליט גרסאות כיסוי בסגנון זה. בון הקליט בין השאר גרסאות כיסוי לשיריו של ריצ'רד הקטן Tutti Frutti ו-Long Tall Sally, את השיר I'll be Home של להקת הפלמינגוס, ועוד.

בשנת 1956 הגיע שירו, I Almost Lost My Mind, למקום הראשון במצעד. היה זה ביצוע מחודש לשיר בן שבע שנים שהוקלט במקור על ידי אייבורי ג'ו האנטר (Hunter).

בסקר שנערך בין תלמידי תיכון בארצות הברית בשנת 1957 נמצא כי האהדה לבון, בקרב התלמידים, הייתה כמעט כפולה מזו שהייתה לאלביס פרסלי, ואילו בין התלמידות האהדה לבון הייתה כמעט פי שלושה מאשר לפרסלי. באותה שנה, בגיל 23, בעקבות הצלחתו זו, הוא החל גם בקריירה טלוויזיונית, כמארח בתוכנית בידור שבועית בת חצי שעה, בשם: The Pat Boone Chevy Showroom. התוכנית שודרה ברשת ABC האמריקאית במשך 115 שבועות, בשנים 1957 - 1960, והופיעו בה כמה מן האמנים הבולטים באותה תקופה בארצות הברית.

בתקופה זו ובתחילת שנות ה-60, היה בון זמר פופ מהמצליחים בארצות הברית. הוא מכר למעלה מ-45 מיליון אלבומים ו-38 משיריו דורגו בין 40 הראשונים במצעד הלהיטים האמריקאי. כשרונו כזמר וגם כשחקן קולנוע, לצד הליכותיו המבטאות ערכים מן הדור הישן, הוסיפו לאהדה בה זכה בציבור האמריקאי בתקופת הרוק אנד רול. ללהיטיו של בון בסגנון רית'ם אנד בלוז הייתה השפעה בולטת על התפתחות האהדה העממית לרוק אנד רול.

על פי מגזין תעשיית המוזיקה האמריקאית בילבורד, אשר לדרוג מצעדיו מיוחסת בדרך כלל חשיבות רבה, בון מדורג שני בזמרי ארצות הברית בשלהי שנות ה-50, אחרי אלביס פרסלי. בסיבובי ההופעות שערך בון בשנות ה-50 אף הופיע אלביס פרסלי כזמר פותח לפני הופעת בון. ברשימת 100 זמרי הלהיטים הטובים בשנים 1955 - 1995, של בילבורד, מדורג בון במקום ה-9, מיד לאחר הרולינג סטונס ופול מקרתני ולפני ארתה פרנקלין וה-Beach Boys. בון עדיין מחזיק בשיא של הזמר ששיר שלו היה במצעד הלהיטים במשך 220 שבועות רצופים.

שנות ה-60 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה הבריטית סיימה את הקריירה של בון כזמר להיטים, אף שהמשיך להקליט במהלך שנות ה-60. בשנות ה-70 הוא החל שר בסגנון גוספל וקאנטרי, בדרך כלל עם משפחתו, אשר נהגה להופיע עמו ואף הקליטה עמו אלבומי גוספל.

בשנת 1997 הוא הוציא לאור אוסף של גרסאות כיסוי לשירי הבי מטאל בשם: In a Metal Mood: No More Mr. Nice Guy. כדי לקדם את האלבום הוא הופיע בטקס פרס המוזיקה האמריקאית כשהוא לבוש במעיל עור שחור. עם פרסום האוסף הופסקה הופעתו הקבועה בתוכנית גוספל ברשת שידור נוצרית. הוא הוחזר לתוכנית רק לאחר שהופיע יחד עם הכומר שלו והסביר כי הופעתו במעיל עור שחור הייתה פרודיה על עצמו.

בשנת 2003 הוכרה תרומתו למוזיקת הגוספל בארצות הברית לאחר שהוכנס להיכל התהילה של הגוספל בנשוויל. בשנת 2006 הוציא לאור את האלבום Pat Boone R&B Classics – We Are Family, ובו 11 להיטי רית'ם אנד בלוז בביצועו.

סלבריטאי מקדם מכירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבון היה מראה מטופח ומוקפד וחזות נערית בזכותה זכה גם לחוזה קידום מכירות עבור חברת ג'נרל מוטורס בשלהי שנות ה-50, אשר נמשך בשנות ה-60. ג'נרל מוטורס אף הייתה נותנת החסות לתוכנית הטלוויזיה השבועית של בון. במהלך הקריירה קידם בון מספר חברות ומוצרים נוספים, אולם הציבור זיהה אותו יותר מכל עם מכוניות מתוצרת שברולט.

בשנת 1978 נחקר בון על ידי הנציבות הפדרלית האמריקאית למסחר - Federal Trade Commission (גוף פדרלי אמריקאי המקביל לרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן והרשות להגבלים עסקיים בישראל). ה-FTC חקר תלונה נגד יצרן משחה נגד אקנה, שנטען כי המשחה שלו איננה בעלת התכונות הנטענות על ידו. בון השתתף עם בתו דבי, בפרסומות של אותו יצרן והואשם בקידום מכירות שקרי משום שטען בפרסומת כי כל ארבע בנותיו השתכנעו ביעילות המשחה נגד אקנה. החקירה כנגד בון הסתיימה בהסכם עם הרשויות הפדרליות, לפיו הוא יפסיק את הופעותיו בפרסומות אלה ואף ישלם 2.5% מכל קנס שיוטל על היצרן בגין פרסומת שקרית. בון פרסם בהקשר זה הודעה, לפיה הוא למד בהפתעה כי יעילותה המדעית של המשחה לא הוכחה, אף על פי שארבע בנותיו השתמשו בה‏[2].

שחקן קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בון שיחק במספר רב של סרטים בהוליווד. להלן רשימה חלקית:

  • 1955 The Pied Piper of Cleveland (documentary)
  • 1957 Bernardine
  • 1957 April Love
  • 1958 Mardi Gras
  • 1959 Journey to the Center of the Earth
  • 1961 All Hands on Deck
  • 1962 State Fair
  • 1962 The Main Attraction
  • 1963 The Horror of It All
  • 1963 The Yellow Canary
  • 1964 Never Put It in Writing
  • 1964 Goodbye Charlie
  • 1965 The Greatest Story Ever Told
  • 1967 The Perils of Pauline
  • 1970 The Cross and the Switchblade
  • 1989 Roger & Me (documentary)
  • 2000 The Eyes of Tammy Faye (documentary)
  • 2008 Hollywood on Fire (documentary)

סופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בון הוא גם סופר פורה. ספרו הראשון, Twixt Twelve and Twenty, שיצא לאור ב-1958 (שנת סיום לימודיו באוניברסיטת קולומביה) בהוצאת Prentice-Hall הגיע בשלב מסוים למקום הראשון ברשימת רבי המכר של אותה תקופה ונמכר היטב גם שנים לאחר מכן. בתחילת שנות ה-60 הוא החל לכתוב סדרת ספרים לעזרה עצמית לבני נוער, אשר נמכרו היטב. להלן רשימה חלקית של ספריו:

פילנטרופ ופעיל פוליטי שמרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-1977 מארח בון מדי שנה טורניר גולף לסלבריטאים, אשר כל הכנסותיו מוקדשות לעזרה לילדי משפחות במצוקה. ב-2010 הוא סייע לכריית באר מים נקיים ולהקמת מרכז רפואי בטנזניה, ומאז המשיך והביא אלפי תושבים של מזרח אפריקה למאה העשרים ואחת, כדבריו, על ידי הקמת מרפאות קטנות ואספקת מים נקיים לכפריהם שם‏[3].

בון הוא נוצרי אדוק וסירב לשיר שירים, או להשתתף בסרטים, אשר תוכנם עמד לדעתו בניגוד לערכיו, כך גם סירב לשחק בתפקיד שחייב אותו לסצנת אהבים עם מרילין מונרו. בסרטו April Love סירב להעניק נשיקה במהלך הסרט לשירלי ג'ונס שהופיעה לצידו כיוון שהייתה נשואה אותה עת.

בון ממשיך גם כיום להופיע ואף להרצות, ומשמש בתוכניות רדיו וטלוויזיה שונות כפרשן פוליטי שמרן. הוא תמך בשעתו ברונלד רייגן, הן במירוציו למישרת מושל קליפורניה והן לאחר מכן בשני המירוצים לנשיאות ארצות הברית ובשנות האלפיים תמך בג'ורג' בוש (הבן) ולאחר מכן במועמדות ג'ון מקיין שהפסיד לברק אובמה. בון תמך במלחמת וייטנאם ובשנות האלפיים במלחמת עיראק. בפברואר 2011, בוועידה ה-38 של השדולה השמרנית האמריקאית (CPAC) קיבל בון פרס מפעל חיים מיוחד בגין תרומתו למטרות השמרניות‏[4].

אוהד ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאט בון נחשב לשגריר הנוצרי הרשמי לארץ הקודש‏[5].

ב-1960 כתב בון את המילים לנעימת הסרט אקסודוס, של אוטו פרמינגר. השיר היה המנון אהבה והערצה לעם ישראל ולזכותו על ארץ ישראל. הוא נקרא "זו ארצי, אלוהים נתן אותה, לי" - This Land Is Mine, God gave this land to me[6]. מנגינת השיר נכתבה על ידי המלחין האמריקאי ממוצא יהודי אוסטרי ארנסט גולד.

בפברואר 2013 ביקר בון בישראל, במסגרת אחד מני רבים מביקוריו כאן. הוא עמד בראש קבוצה של כ-200 נוצרים אוונגליסטים אוהבי ישראל. במסגרת הביקור הוא מסר ל"יד ושם" גלויה ובה מילות השיר. הגלויה תוצג בעתיד במוזיאון יד ושם[7].

באחד מביקוריו הקודמים, בפברואר 2010, הוא עמד בראש קבוצה דומה של כ-170 נוצרים אוונגליסטים, יחד עם מייק האקבי, מושל ארקנסו לשעבר ומי שרץ למועמדות הרפובליקנים לנשיאות ארצות הברית ב-2008 וצולם חובש כיפה, ליד הכותל המערבי[8].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]