פאץ' אדאמס (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פאץ' אדאמס
Patch Adams.jpg
כרזת הסרט
שם במקור: Patch Adams
בימוי: טום שאדיאק
הפקה: מייק פארל
בארי קאמפ
מארוין מינוף
צארלס נאוירט
תסריט: פאץ' אדאמס (הספר)
מאורן מילאנדר (הספר)
סטייב אודיקרק (תסריט)
שחקנים ראשיים: רובין ויליאמס
פיליפ סימור הופמן
מוניקה פוטר
ג'וזף סומר
חברת הפצה: סרטי יוניברסל
הקרנת בכורה: 25 דצמבר 1998
משך הקרנה: 115 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 50 מיליון דולר (אומדן)
פרסים: אחד ומועמד לשבעה פרסים אחרים
דף הסרט ב-IMDb

פאץ' אדאמס הוא סרט קולנוע, מסוגת דרמה קומית משנת 1998 בבימויו של טום שאדיאק. זוהי ביוגרפיה של ד"ר הנטר (פאץ') אדאמס, ממייסדי הליצנות הרפואית. את אדאמס מגלם בסרט השחקן רובין ויליאמס. הסרט זכה להצלחה קופתית ניכרת בארצות הברית וגם בישראל (הוקרן בקולנוע ב- 1999).

ד"ר אדאמס הקים ב-1972 את המוסד הרפואי "גזונטהייט" (Gesundheit! Institute), המספק שירות רפואי חינם לתושבי מערב וירג'יניה. הסרט עוקב אחרי התהליך שהביא אותו ליזום את שיטת הטיפול הייחודית שלו, להקים את המוסד ולהופכו לדגם מוביל ברפואה מסוג זה בעולם.

בסרט באה לידי ביטוי ההתנגשות בין הממסד הרפואי המסורתי, הדוגל בשמירת מרחק ביחסים בין רופא לחולה, לבין הסטודנט לרפואה, הנטר אדאמס, הטוען כי יחס אישי לחולה, האזנה למה שמציק לו וניסיון לעורר בו חיוך ושמחת חיים במיוחד במצבים קשים, הם בגדר תרופה וכי מטרת הטיפול הרפואי צריכה להיות גם שיפור איכות חייו של החולה הסובל "ולא רק דחיית מותו".

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1969 הנטר אדאמס מתאשפז מרצונו בבית חולים פסיכיאטרי, בגלל דיכאון. באוטובוס הנוסע לבית החולים נשמעים ברקע דברי המשורר דנטה אליגיירי: "באמצע המסע של חיי מצאתי עצמי ביער אפל ... כי איבדתי את הדרך הנכונה". אדאמס מגיע לבית החולים פיירפאקס (FairFax), מרואיין על ידי רופא מומחה לפסיכיאטריה, שלא מקשיב כמעט לדברי הנטר למרות שזה תפקידו.

שותפו של אדאמס לחדר סובל מפחדים. הוא חושש כי בעקבות פתיחת דלת הכניסה לחדרם נכנסים סנאים לחדר ועומדים להתנפל עליו. השותף אחוז החרדה נמלט לפינות החדר ומנסה לטפס על הקירות. הצוות הרפואי נזעק ונותן לו זריקת הרגעה בכפייה. אדאמס מגלה כי גם שאר החולים מטופלים בשיטות דומות. הוא מנסה להרגיע את שכנו לחדר בעזרת משחק תפקידים, עוזר לו להתגבר על הפחד ומעורר בו שמחת חיים. הוא מנסה זאת שנית אצל חבריו לטיפול הקבוצתי. עד מהרה הוא זוכה להכרת תודה ואמון של החולים האחרים וגם לכינוי פאץ' (טלאי). החוויות במוסד מביאות אותו להכרה כי עזרה לחולים נותנת משמעות לחייו ו"משכיחה" את הבעיות שלו. הוא עוזב את בית החולים ונרשם ללימודי רפואה.

לימודי הרפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר אדאמס מתחיל ללמוד מסתבר לו כי הוא המבוגר בתלמידים. שותפו לחדר, מיטץ' (פיליפ סימור הופמן), הוא בן למשפחת רופאים ותיקה המציג בפניו את יוקרת המקצוע האליטיסטי, עמדה שספג מאביו שבעקבותיו הוא מתכוון ללכת. אדמס מצליח מאוד בלימודיו ובבחינות אף על פי שהוא מקדיש זמן רב לחולים, מבצע מטלות קומיות ומעודד את רוחם. מיטץ' מקנא בהצלחותיו של שותפו לחדר ומפיץ שמועה כי אדאמס מצליח שלא ביושר, במהרה נוצר קונפליקט עם דיקאן בית הספר המאיים לסלקו מהלימודים. אדאמס מוצא שותף לרעיונות שלו, חברו טרומן (דניאל לונדון) מסייע לו ומגלה עד כמה אפקטיבית שיטתו. הוא מגייס גם את הסטודנטית קארין (מוניקה פוטר). תחילה היא אינה שותפה לגישתו הרפואית. מטרתה היא "החלוק הלבן של הרופא" והכבוד שבמקצוע. בהמשך היא מצטרפת ואף נענית בהדרגה לחיזוריו של פאץ'.

בבית החולים הוא מפגין את יכולתו, תחילה במחלקת ילדים חולי סרטן. במחלקה שוררת דממת מוות, הילדים שוכבים במיטתם משותקים מכל פעילות. הוא נכנס לחדרם, מתיישב ליד אחד הילדים, מתחיל בשיחה ומשחק אתו ואט אט מעלה חיוך רחב על פניו. אחד מרגעי השיא הוא כאשר אדאמס נוטל בקבוק חוקן אדום, חותך אותו כך שיידמה לאף האדום של ליצני קרקס וחובש אותו. הילד החולה פורץ בצחוק ושאר הילדים מצטרפים לחוויה. אדאמס ממשיך לבוא לבקר את הילדים חולי הסרטן וחדר החולים הופך להיות אולפן להצגות וחדר משחקים.

הסרט מדגיש את גישתן האנושית של האחיות לעומת יחסם המרוחק של הרופאים לחולים. בכירי הרופאים, שהם גם המורים הבכירים מקפידים כי המורשת הקרה והמתנשאת תועבר לרופאים החדשים. כך, באחת הסצנות מראות האחיות לאדאמס כי בחדר סמוך יש חולים מבוגרים שהתייאשו מגורלם. שלושת הסטודנטים, אדאמס ושני ידידיו, מגיעים אל אחד החולים הקשים כדי להגשים חלום נעורים שלו, מביאים בלונים בצורת בעלי חיים בספארי והחולה נהנה להגשים את חלום חייו ויורה לכל עבר באקדח צעצוע. התרגיל מרומם את רוחו ובהמשך הוא מוצג כאשר הוא לבוש בחיק בני משפחתו - אמנם עדיין בבית החולים - אך נראה כאדם רגיל.

מנהל בית החולים, דין וולקוט, קורא לו "ליצן הרפואי", ומודיע לו כי הוא אוסר עליו להיכנס לחדרי החולים כשאין זה חלק מתוכנית הלימודים. הוא קובע בהחלטיות כי: "החולים לא צריכים בידור וחבר, הם זקוקים לרופא. ואם אתה רוצה להיות ליצן - לך לקרקס". אדאמס מפר את ההוראתו של מנהל בית החולים כדי לבקר חולה סופני שאיתו התידד לפני מותו.

ההחלטה להקים בית חולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שאדאמס מסולק מלימודיו הוא מגלה את מלוא אטימות הממסד כאשר הוא צופה באם שאינה יכולה לפגוש את בתה התינוקת בטרם תמלא טפסים רפואיים. הוא מעיר בלילה את קארין ידידתו, לוקח אותה לספסל בגן ומכתיב לה את התוכנית החדשה ל"בית חולים בחינם" המיועדת לקהילת החולים שההנאה תהיה דרך החיים שלה:

  • יהיה בו חדר משחקים.
  • הטיפול בכאב ובסבל יהיה בעזרת הומור.
  • רופאים וחולים יהיו חברים זה לזה.
  • אין מנהלים.
  • מתנדבים מכל העולם יבואו לעבוד בו.

אדאמס מקבל מאחד החולים שלו לשעבר זכות שימוש בשטח ובמבנה רעוע מעץ, ומקים את בית החולים במשך שלוש שנים. יחד עם קארין וטרומן הוא מתחיל לקבל חולים. החולים עוסקים בשיפוץ בית העץ, מכינים את האוכל ועוזרים איש לרעהו. בחדרים אין סדר וארגון, אך מפוזרים בהם חולים מחייכים. האווירה עליזה - רחוק מכל הווי של בית חולים ממסדי. שמו של בית החולים עובר ברחבי המדינה והחולים נוהרים אליו.

קארין זוכה לאהבה, לראשונה בחייה, היא מגלה לאדאמס כי תמיד שנאה גברים ועכשיו היא בפני שינוי חד בהתייחסות לבני אדם בכלל ולגברים בפרט. היא מודה לו בהתרגשות: "יש לך מתנה נפלאה - אתה יכול לדבר עם אנשים". הם עומדים בפני בניית עתידם. אך לא כך קורה. חולה נפש בבית החולים שולח מכתב לקארין ומבקש כי תבוא לביתו, שם הוא רוצח אותה ומתאבד. בלוויה פוגש אדאמס את חברו לחדר, מיטץ', המבקש ממנו סיוע בטיפול בחולה שלו שכבר שבועיים לא אוכלת דבר - הוא גילה כי כל מה שלמד במקצוע הרפואה הקלאסי לא מצליח להביא מזור לחולה. אדאמס כמעט מסרב ושוקל לפרוש מהרפואה - אך מול העמק שבו נמצא בית החולים שהקים הוא צופה בפרפר מרהיב ומחליט לא לתת ליאוש להכניע אותו. הוא חוזר לבית החולים ועוזר למיטץ'.

כאשר הלימודים בבית הספר לרפואה עומדים לפני סיומם מודיע מנהל בית הספר לאדאמס כי יועמד לדין בפני ועדה רפואית על עיסוק ברפואה ללא רישיון בבית העץ שלו. הדיון נערך באולם בית הספר בנוכחות התלמידים, האחיות וחבר הרופאים. אדאמס מסביר כי במוסד שלו החולים היו הצוות - הם המטפלים בחולים - "כולנו רופאים". הדיון המשפטי מסתיים בקביעתו של ראש ההרכב כי: "הלהבה שאתה הבערת, הלוואי ותתפשט על פני כל בתי החולים". ולדיקן בית הספר הוא אומר: הלוואי שיהיו כל התלמידים שלך בעלי "עליזות מופרזת" כמו אדאמס. הסרט מסתיים כאשר אדאמס מקבל את תעודת סיום לימודיו כרופא.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה בשנת 2000 בפרס ASCAP. בשנת 1999 היה מועמד לפרס אוסקר, לפרס גלובוס הזהב ולפרסים נוספים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]