פארק הולירוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פארק הולירוד, תחריט מסוף המאה ה-19
"דרך המלכה" המקיפה את הפארק

פארק הולירוד (נקרא גם "פארק המלכה", לשעבר "פארק המלך" – על פי היושבים בכס המלוכה הבריטית) הוא פארק מלכותי במרכז אדינבורו, סקוטלנד. בתחומי הפארק – ששטחו כ-2.6 קמ"ר – מצויים גבעות וצוקים שמקורם מגמטי וכן מעיינות ולוכים.

מקור השם באנגלית עתיקה, בה מציינת המילה Rood – צלב.[1]

הפארק נמצא דרומית-מזרחית לעיר העתיקה של אדינבורו, וקשור לארמון המלכותי הולירוד הנמצא בקצהו התחתון של המייל המלכותי. הארמון שימש במאה ה-12 כאחוזת ציד מלכותית. הפארק נוצר בשנת 1541, כאשר המלך ג'יימס החמישי תחם את ארתורס סיט ואת צוקי סולסברי ודבינגסטון[2] בחומת אבן. הקמת הפארק ליוותה את התפתחותו של ארמון הולירוד כמשכן המלכותי.[3]

בשנת 1846 סלל הנסיך אלברט את "דרך המלכה" (Queen's Drive). הדרך נקראת על שם רעייתו, המלכה ויקטוריה, ומקיפה את שטחי הבר של הפארק. שטחים נוספים בצפון הוגדרו כחלק מהפארק, בעיקר האזור שממזרח לארמון הולירוד.

הפארק פתוח כיום לציבור הרחב.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוקי סולסברי
ארתורס סיט
סמסונס ריבס

ייחודו של פארק הולירוד נובע מהיותו שריד למתחם געשי שנוצר בקרבון לפני כ-340 מיליון שנים, הכולל הרי געש, שפכי לבה, ומחדרים פלוטוניים. לפארק חשיבות רבה בהיסטוריה של המחקר הגאולוגי והוולקנולוגי.

אתרים גאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוקדי המשיכה העיקריים של הפארק הם כמה אתרים גאולוגיים, המציגים שלבים שונים של היווצרות המתחם.

ארתורס סיט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארתורס סיט

ארתורס סיט הוא פקק געשי שנקרש ממאגמה בזלתית. מחדר פלוטוני זה הוא שריד להר געש מורכב. פסגתו – המתנשאת לגובה של כ-250 מטרים מעל העיר – מהווה את הנקודה הגבוהה ביותר בפארק.

צוקי סולסברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צוקי סולסברי

צוקי סולסברי הם מחשוף של סילמחדר פלוטוני המורכב מדולריט, שנוצר בקרבון מיסיסיפי, לפני כ-325 מיליון שנים. הסיל חדר לשכבות של אבן חול וחוואר, ונחשף במערב הפארק לאחר שהסלעים שהורבדו מעליו נסחפו על ידי קרחון במהלך עידן הקרח האחרון.

סמסונס ריבס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סמסונס ריבס

סמסונס ריבס מהווה תצוגה מרשימה של עמודי בזלת, שנוצרו מהתקררות לא אחידה של מאגמה. המנסרות המשושות משתרעות לאורך השוליים הדרום-מערביים של ארתורס סיט.

אתרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחצבת קמסטון – באתר זה במערב הפארק נחשפים סלעי משקע, שנוצרו מחול ובוץ לפני תחילת הגעשיות באזור. בסלעים אלה נראים גלוניםמבנים הנוצרים בסלעי משקע כתוצאה מתנועת מים, גלים, ורוח – המשתמרים על פני הסלע. דרומית-מערבית למחצבה מצוי שקע המכיל אגלומרט – הצטברות של טיפות געשיות בגדלים שונים, ומציין את לועו של הר געש קטן.
  • צוקי הדסס (The Dasses) – צוקים אלה מצויים במרכז הפארק, בין צוקי סולסברי לבין ארתורס סיט. הצוקים הם סיל נוסף, שמחשופו המערבי נמתח מצפון לדרום. סלעיו מתאפיינים בגבישים מלבניים גדולים של פצלת השדה,[4] ובפסי זרימה הנחשפים בגג המחדר המצביעים על חדירת המאגמה לכיוון צפון-מערב.
  • מחדר ויני היל (Whinny Hill) – מחדר שחור וגס-גרגר הנחשף כגושים מעוגלים שחדר לזרמי לבה מגובשים. באתר זה ניתן לחוש את מרקמם השונה של המחדר – שגבישיו גסים, ושל הלבה הקרושה – שגבישיה דקים.
  • שורשי עץ מאובנים – אלה נמצאים במחשוף של שכבות לבה ואפר, מתחת לחורבות הקפלה של סנט אנתוני.

היסטוריה גאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף הדבון הייתה סקוטלנד מקום שונה לחלוטין מהיום: היא נמצאה בסמוך לקו המשווה,[5] בקרקעיתו של ים רדוד. בעת שהתרוממה מעל פני הים בתחילת הקרבון הפכה לשפלת חוף של ים רדוד שעומקו השתנה לסירוגין. בסביבה זו הושקעו בה שכבות אבן גיר ואבן חול מכילות פחם.[6]

געשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הקרבון התרחשה התכנסות של לוחות טקטוניים, שקימטה שכבות משקע אלה. בעקבות העלייה בטמפרטורה ובלחץ הותכו סלעים למאגמה. השכבות נמתחו ונבקעו באמצעות העתקים גדולים, שאיפשרו את חדירת המאגמה לתוכן. לפני 340 מיליון שנים החלה המאגמה להזין געשיות, ובכמה מקומות נפלטה אל פני השטח והותירה שרידים בדמות הרי געש רבים. בגעשיות זו – שהייתה בשלב זה תת-ימית – נוצר חרוט געשי ב"צוק הטירה", ממנו נבעו זרמי לבה לכיוון מזרח.

עדויות מצביעות על קיומם של הרי געש קטנים רבים באזור אדינבורו, וכי ארבעה מהם היו כנראה מעורבים בהיווצרות המתחם הגעשי. בהר הגעש של ארתורס סיט החלה התפרצות געשית מבעד לשני צינורות הזנה: תחילה מבעד ל"ראש הארי" ומאוחר יותר מבעד ל"ירך הארי"[6] (Lion's Haunch) עובדה ההופכת את ארתורס סיט להר געש מורכב.

ההתפרצויות היו נרחבות אך לא רציפות, ויצרו הר געש שכבתי המורכב מ-13-19 שכבות בעוביים שונים[7] שנוצרו לסירוגין: מטוף בעת התפרצויות מתפוצצות ומזרמי לבה בתקופות שקטות יותר. שכבות אלה השתלבו בשכבות דקות של סלעי משקע שהמשיכו להיווצר בים הרדוד במהלך הפוגות געשיות, ונראות בצוקים התלולים המקיפים את ארתורס סיט.

מחדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית המאגמה בארתורס סיט החלה לדעוך. עוצמת הלחץ הפנימי – שקודם לכן דחפה את המאגמה בעוצמה אל פני השטח – פחתה, והחדירה סילים אל בין השכבות העמוקות. מאגמה שנותרה בצינור ההזנה התגבשה לסלע, והלוע התמלא באגלומרט.

מורכבותם של זרמי הלבה, ביחד עם שינויים מאוחרים ורחבי-היקף בנוף, מקשים לתארך את סיום הגעשיות. עם זאת, הצוקים התלולים של סיל סולסברי מאוחרים לארתורס סיט ומתוארכים ל-315-330 מ"ש, עובדה הרומזת כי הגעשיות הפעילה נמשכה פחות מ-10 מיליון שנים, מאחר שסילים נוצרים כאשר המאגמה אינה מגיעה אל פני השטח, אלא נדחקת בין שכבות סלע קיימות.[7]

טקטוניקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטיילים בפארק

כל אותה עת התקדמה סקוטלנד צפונה מקו המשווה לעבר מיקומה הנוכחי. אותם תהליכים טקטוניים שגרמו לה לנדוד, המשיכו לקמט אותה והיטו את שכבות הסלע ב-20 מעלות כלפי מזרח. בסוף הקרבון הוצף האזור, והרבדה נוספת של סלעי משקע כיסתה את שרידי הגעשיות.

במהלך הפרם וטריאס היוותה סקוטלנד חלק מיבשת-העל פנגיאה, ונכלאה בין אמריקה הצפונית ואירופה. בתקופה זו היה האקלים הסקוטי יבש, והאזור הפך למדבר. מדי פעם חלו שטפונות בזק שהותירו שכבות משקע נוספות, ולקראת סוף הטריאס חלה שוב התרוממות של פני הים. שינויים בגובה פני הים חלו גם במהלך היורה והקרטיקון.

בתחילת הפלאוגן נפרדה סקוטלנד מאמריקה הצפונית ומאירופה, ובמהלך הנאוגן חלה התרוממות של האזור.

סחיפה וחשיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברביעון חלה סחיפה נרחבת של סלעי המשקע באזור, בעיקר בשל תנועתם של קרחונים בעידן הקרח האחרון. סחיפה זו פעלה על השכבות העליונות ויצרה בפארק הולירוד מבנים אופייניים לעיצוב קרחוני: דרמלינים – מבנים מאורכים דמויי טיפה של סחופת סלעית, טרסות, גְרוֹרוֹת (בולדרים), פני סלע מלוטשים ומבני צוק וזנבחשיפת צד אחד של המסלע המגמטי הקשה ושמיטת הסלעים הרכים שנסחפו בצדו האחר.

הסחיפה חשפה מחדרים רבים – סילים, דייקים, פקקים געשיים ולקוליתים,[8] והדגישה את נטיית המסלע כלפי מזרח.

חשיבות גאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתך של ארתורס סיט וצוקי סולסברי ממערב (ימין) למזרח – העתק מדויק של הדפס מאת ג'יימס האטון

פארק הולירוד נחשב לאחד האזורים הנחקרים ביותר מבחינה גאולוגית – בעיקר לגאולוגים באדינבורו, אך גם לאחרים. גם ג'יימס האטוןגאולוג בן המאה ה-18 שהתגורר באדינבורו – חקר את סלעי הפארק. תצפיותיו היוו יסוד לפיתוח הפלוטוניזם – תאוריה שביסודה היווצרות סלעים ממגוון רחב של תהליכים גאולוגיים, בהם גם היווצרות הרים מהתכת סלעים במעמקי האדמה. סיכומיו – שהתגלמו בשני חלקיה של "תאוריה של הארץ" – הוקראו בשנת 1785 בפני החברה המלכותית של אדינבורו.

הנוף הנראה היום בפארק אינו דומה לנוף בתחילת הקרבון, לפני תחילת הגעשיות. כפי שהציע האטון, אפילו מבנים גדולי ממדים יכולים להשתנות. חשיפת צוקי סולסברי והטייתו למזרח של המתחם הגעשי וסביבתו הקרובה הם תוצאה של תנועה טקטונית, ומהווים עדות טובה לכך.

אתרים על שם האטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני אתרים בפארק נקראו על שמו של האטון:

  • קטע האטון – בנקודה זו מצא האטון – שנשען על יסודות עקרון האחידות – הוכחה לכך שצוקי סולסברי נוצרו מסלע מותך, שחדר אל תוך שכבות סלעי משקע והתגבש. אתר זה מהווה מוקד עלייה לרגל בקרב גאולוגים.
  • סלע האטון – סמוך לקטע האטון מצויה בליטה סלעית, בתוכה נראה עורק המטיט שעוביו כ-30 סנטימטרים החוצה את מחדר צוקי סולסברי. בליטה זו נחשבת לאתר השימור הגאולוגי הראשון בעולם, מאחר שהאטון ביקש שלא לכרות בה, כפי שנעשה בסלעים אחרים בפארק.
לוך סנט מרגרטס
שיחי אברש בפארק

פארק הולירוד אינו רק אתר גאולוגי, אלא גם פארק שופע מים, צמחיה ובעלי חיים.

טבע בפארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופי מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באר סנט אנתוני

בפארק שני מעיינות:

  • סנט אנתוני או באר סנט אנתוני – מעיין הנובע מתוך העתק, הנמתח ממזרח למערב מתחת לשביל הגישה למעיין. המעיין נחתם על ידי סלע שהוסע באמצעות קרחון.
  • סנט מרגרטס – מעיין הנובע במרכז הפארק.

מעיין סנט מרגרטס ושלושה ערוצים נוספים מתנקזים ללוך סנט מרגרטס – אגם מלאכותי רדוד, שנוצר ב-1856 בשטח ביצתי כחלק מפיתוח סביבתי שיזם הנסיך אלברט. אגם מלאכותי נוסף הוא "לוך דנספי" (Dunsapie).

פאונה ופלורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק מקיים צמחיה עשירה: עצי אלמון, אלון, חוזרר, תרזה ואורן וכן שיחי אולקס ואברש.

שפע המים והצמחייה מספק את התנאים לקיומם של בעלי חיים רבים:

ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבות הקפלה של סנט אנתוני

בשיפולים המזרחיים של ארתורס סיט, מעל לוך דנספי, נמצאו שרידים של ביצורי-עפר מתקופת האבן,[9] וכן שרידים לטרסות חקלאיות.

בצפון הפארק, סמוך לארמון הולירוד, ניצבים עדיין חלק מקירותיו של מנזר הולירוד, שנבנה בשנת 1128 על ידי המלך דייוויד הראשון. גגו של המנזר האוגוסטיני לא שוקם מאז התמוטט במאה ה-18.

חורבות הקפלה של סט אנתוני הן המבנה היחיד במרכזו של הפארק, והן ניצבות מעל לוך סנט מרגרט. אף שהקפלה נבנתה באזור מאוכלס, לא קיימות עדויות שבאפשרותן לתארך את הקמתו.[10] הרשומה הקדומה ביותר תועדה בשנת 1426, עת התקבל מענק מאת האפיפיור במטרה לערוך בה תיקונים. עובדה זו מעלה השערות לקיומו של המבנה כבר במאה ה-13 או אף קודם לכן. השרידים היחידים שנותרו ממנו הם חלקים מן הקיר המזרחי ושרידי מבנה קטן יותר דרומית-מזרחית לו, ששימש כנראה מחסן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פארק הולירוד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]