פבלו פיקאסו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פבלו פיקאסו
Signatur Pablo Picasso

פבלו רואיס אי פיקאסו (ספרדית: Pablo Ruiz y Picasso), הידוע כ"פבלו פיקאסו" (25 באוקטובר 1881 - 8 באפריל 1973) היה צייר ופסל ספרדי, מייסד הקוביזם, אחד האמנים הגדולים באמנות המודרנית במאה העשרים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פבלו פיקאסו נולד במאלגה, ספרד כבנם הבכור של חוסה רואיס ולאסקו ומריה פיקאסו לופס, תחת השם פבלו דייגו חוסה פרנסיסקו דה פאולה חואן נפומוסנו מריה דה לוס רמדיוס סיפריאנו דה לה סנטיסימה טרינידאד מרטיר פטריסיו רואיס אי פיקאסו (Pablo Diego José Francisco de Paula Juan Nepomuceno María de los Remedios Cipriano de la Santísima Trinidad Mártir Patricio Ruiz y Picasso)‏[1]. מאימו לקח פבלו את שם המשפחה פיקאסו שהפך לסמלו המסחרי, ומאביו ירש את האהבה לאמנות הציור והפיסול.

הבית בו נולד פיקאסו במלאגה, ספרד

אביו, חוסה, ידע את הפוטנציאל האמנותי הטמון בבנו ולימד אותו את כל רזי האמנות המודרנית, כמי שהיה בעצמו צייר, וברוב חייו מרצה לאמנות באוניברסיטה לאמנות ואוצר של המוזיאון המקומי. בצפייה בציורים הריאליסטים של אביו קיבל פיקאסו את ההשראה ליצור אמנות בעצמו ולמד מאביו את האמנות האקדמית הבסיסית כמו רישום וציור בשמן. אף על פי שפיקאסו למד בילדותו אמנות בהצטיינות יתרה, הוא מעולם לא סיים את לימודיו האקדמיים. הוא עזב אחרי פחות משנה את בית הספר לאמנות (Academia de San Fernando) במדריד ורוב לימודיו האקדמים היו הלכה למעשה על ידי אביו.

אחרי לימודי האמנות במדריד, ניסה פיקאסו את כוחו בפריז, בירת האמנות הקלאסית באותם ימים. שם התקרב לחוגים הנאו-ליברלים של אמני העיר, לקח חלק בוויכוחים המפורסמים שהתקיימו בה ונטמע בהווי החיים הבוהמי-בורגני שרווח באותם ימים וכלל פרשיות אהבים רבות וביגמיה.

פגישותיו וקשריו החברתיים עם אמני פריז השפיעו רבות על עבודתו ושינו את סגנון יצירתו. הוא עבר מ"התקופה הכחולה" העצובה, אחרי התאבדות חברו הקרוב, ל"תקופה הוורודה" השמחה, בעקבות אהבה חדשה. בהשפעת הצייר אנרי מאטיס, מנהיגה של תנועת ה"פוביזם", נמשך פיקאסו לאמנות האפריקנית המכונה פרימיטיבית ובחורף 1906-1907 החל לעבוד על ציורו המהפכני, המסמל את התקופה הסוערת, "העלמות מאווניון". אחר כך עבר פיקאסו לנופים בסגנון קוביסטי. בשנים 1912-1914 מתפרסמים ציוריו בכל העולם, ושמו של פיקאסו הופך לסמל המודרניזם באמנות החדשה.

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. פיקאסו נשאר בפריז בעוד חבריו יצאו לחזית, דבר שישפיע שוב על עבודתו האמנותית - ציוריו נעשו קודרים. ב-1916 פגש את האמרגן הרוסי סרגיי דיאגילב והחל לעצב את התפאורה למופע של הבלט הרוסי בשם "המצעד"; הוא התלווה ללהקת הבלט רוס ברומא, שם הכיר את רקדנית הבלט אולגה קוקלובה, לה נישא ב-1918. ב-1919-1924 עבד על תפאורות למספר מופעי בלט נוספים, בהם "פולצ'ינלה" של סטרווינסקי.

ב-1921 נולד בנו פול (פאולו), דבר שהשפיע על יצירותיו של פיקאסו, שעסקו לעתים קרובות באם וילד; בציורו "סטודיו עם ראש גבס" (1925) השתמש בצעצועיו של פול כאביזרים. ב-1925 השתתף בתערוכה הסוריאליסטית הראשונה. בתקופה זו החלו בקיעים ראשונים בנישואיו, שנראה כי התבטאו בין השאר בסדרת ציורי ראשי נשים המשדרים אלימות (1927). ב-1927 הכיר את מארי-תרז וולטר בת ה-17, שהפכה לפילגשו, והחל לצייר מספר סדרות תמונות של נשים המבוססות על דמותה. ב-1928 חזר לפסל, וב-1932 יצר את הפסל הגרוטסקי "ראש אישה", כחלק מסדרת פסלי ראשי נשים. בשנה זו הוצגה גם תערוכה רטרוספקטיבית חשובה של יצירותיו בפריז, ויצא קטלוג ראשון של יצירותיו.

ב-1935 צייר את מארי-תרז וולטר ב"פנים עם נערה מציירת". בתקופה זו נולדה ביתם המשותפת מאיה (מריה דה לה רונספסיון), והוא עזב את אשתו אולגה, אך גירושיו התעכבו בשל מאבק משפטי על רכושם המשותף. הוא תיאר תקופה זו כתקופה הקשה בחייו, ונראה כי מצא ביטוי לרגשותיו בסדרת תמונות ותחריטים בנושא המינוטאור (יצור שחציו אדם וחציו שור), שתואר בציוריו לעתים כזועם, מאיים ואכזרי ולעתים כפצוע, אומלל וחסר אונים.

ב-1936 החלה מלחמת האזרחים בספרד. פיקאסו התנגד לגנרל פרנקו. הוא מונה על ידי הרפובליקנים בספרד למנהל מוזיאון הפראדו במדריד. ב-1937 אירעה הפצצה אווירית קשה של גרמניה הנאצית על העיר גרניקה בחבל הבסקים, בה נהרגו כ-1,600 איש; בעקבותיה צייר פיקאסו את אחד מציוריו המפורסמים ביותר, "גרניקה", שהוצג בביתן הספרדי בתערוכה העולמית בפריז. בשנים שלאחר מכן נהג לחלק תמונות של יצירתו לקצינים גרמנים, וכששאלו אותו "האם אתה עשית זאת?" נהג לענות "לא, אתם עשיתם זאת".

ב-1936 פגש את דורה מאר, צלמת יוגוסלבית, ומאז נהג לצייר גם את דמותה, במקביל לדמויותיהן של מארי-תרז ושל בתו מאיה עם צעצועיה. ב-1939 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של ציוריו בניו יורק. בתקופה זו התגורר לסירוגין בפריז ובעיירה רויאן שבדרום-מערב צרפת, עד כיבוש העיירה בידי הנאצים במהלך הפלישה הגרמנית לצרפת ב-1940, אז חזר לפריז ונאלץ לפסל באמבטיה שבביתו. ב-1943 פיסל את "ראש של פר", פסל ברונזה המבוסס על מושב אופניים וידית כידון אופניים ישנים שמצא. ב-1944 יצר את פסלו הגדול "איש עם כבש", המתנשא לגובה שני מטרים. ב-1945 צייר ציור בעל מאפיינים דומים ל"גרניקה" בשם "בית המוות" בעקבות הידיעות שהתקבלו בתקופה זו על מוראות מחנות הריכוז שהקימו הנאצים באירופה.


מוזיאון פיקאסו באנטיב שבריביירה הצרפתית

ב-1946 עבר פיקאסו להתגורר עם פרנסואז ז'ילו, ציירת צעירה שהכיר מספר שנים לפני כן, והחל ליצור דיוקנאות וליטוגרפיות שלה. נולדו להם שני ילדים, קלוד (1947) ופאלומה (1949). פיקאסו החל לעבוד במוזיאון של אנטיב שבריביירה הצרפתית, תרם לו תרומות רבות, והמוזיאון שינה את שמו ל"מוזיאון פיקאסו". בשנים 1947-1948 יצר כאלפיים עבודות קרמיקה בסדנת קדרות של ידידיו, בני הזוג ראמיה, בכפר וואלורי בפרובנס.

בתקופה זו החל פיקאסו להיות מעורב יותר בפעילות פוליטית. עוד ב-1944 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית. ב-1948 ביקר בקראקוב ובאושוויץ והשתתף בקונגרס של אינטלקטואלים למען השלום בוורוצלב שבפולין. ב-1949 יצר את הליטוגרפיה הידועה "יונה", שהופיעה על כרזת קונגרס השלום העולמי בפריז. ב-1950 השתתף בוועידת השלום העולמית בשפילד. בשנה זו גם קיבל את פרס השלום על שם לנין. ב-1951, מתוך התנגדותו למלחמת קוריאה, צייר את "טבח בקוריאה", וב-1952 צייר את ציורי הקיר "מלחמה" ו"שלום" שהוצבו ב"מקדש השלום" בכפר וואלורי.

בתחילת שנות ה-50 התערערו יחסיו עם פרנסואז, וב-1954 עבר להתגורר עם ז'קלין רוק, שעבדה לצידו מספר שנים בסדנת הקדרות בוואלורי; הם נישאו ב-1961. ב-1964 פרסמה פרנסואז ספר זכרונות בשם "חיי עם פיקאסו", שהביא למשבר ביחסיו של פיקאסו עם ילדיו מפרנסואז, קלוד ופאלומה.

ב-1955 צילם הבמאי הנרי-ז'ורז' קלוזו סרט אודותיו, "תעלומת פיקאסו". בתקופה זו פיקאסו התגורר ועבד בווילה שרכש בקאן, צייר את הסטודיו בו עבד לצד יונים ודיוקנאות של ז'קלין, ויצר פסלי עץ ופסלי ברונזה. ב-1957 יצר סדרת תמונות מפורסמת של כארבעים גרסאות משלו ליצירתו של דייגו ולאסקז מ-1656, "בנות לוויה".

בשנת 1958 יצר את ציור הקיר "נפילתו של איקארוס" עבור בניין אונסק"ו בפריז. הוא רכש את טירת ואוונארג הסמוכה לאקס-אן-פרובנס, ובה צייר יצירות כגון סדרת גרסאות משלו לציורו של אדואר מאנה מ-1863, "פיקניק על הדשא", ותמונות בעלות תכנים דומים שעסקו בגברים בלבוש מלא, לעתים מעשנים, לצד נשים עירומות. בהמשך צייר תמונות בנושא "צייר ודוגמנית".

ב-1963 נפתח מוזיאון פיקאסו בברצלונה. תערוכותיו המשיכו לזכות לפופולריות רבה ברחבי העולם. בשנותיו האחרונות צייר דיוקנאות עצמיים רבים ועסק בנושא האמן ונפשו.

ב-8 באפריל 1973 מת פבלו פיקאסו, בזמן שהוא ואשתו ז'קלין אירחו חברים לארוחת ערב, בעיירה מוז'ין הסמוכה לקאן. מלותיו האחרונות היו: "שתו עבורי, שתו לבריאותי, אתם יודעים שאיני יכול לשתות יותר". אשתו מנעה מילדיו מפרנסואז, קלוד ופאלומה, מלהגיע להלוויה. ב-1986, מתוסכלת ובודדה ממותו של פיקאסו, איבדה את עצמה ז'קלין לדעת ביריה והיא בת 60.

תקופות ביצירתו של פיקאסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

La lecture
Nu couché
Tête de femme

נהוג לחלק את סגנון האמנות של פיקאסו לתקופות. שמות התקופות המאוחרות יותר נתונות למחלוקת, ברם התקופות המקובלות ביותר הן:

  • התקופה הכחולה (1901-1904): סגנון ציוריו של פיקאסו השתנה בעקבות התאבדותו של חברו הטוב קרלוס קסאחאמס (Carlos Casagemas) על ידי ירייה בראש, אשר מותו השפיע עליו מאוד. את ציוריו באותה תקופה הוא צבע בכחול אשר העיד על בדידות ועצבות שלו כמו הדמויות שבציוריו. ציורו המפורסם מאותה התקופה הוא "המנגן העיוור" משנת 1903. ציור נוסף מתקופה זו הוא הטרגדיה.
  • התקופה הוורודה (1905-1907): התקופה הכחולה של פיקאסו פינתה את מקומה לטובת אהבה חדשה בחייו, פרננדה אוליבר, דוגמנית מודל צעירה. פיקאסו התאהב במושא פיסוליו וביטא רגשותיו העזים אליה בציוריו האמנותיים. הוא החל לצייר ציורים יותר שמחים ועליזים שהתבטאו בצבעוניות כתומה וורודה בעיקר. הוא צייר בעיקר נושאי קרקס. ברם תקופה זו לא נמשכה זמן רב כי פיקאסו מצא דרך אחרת לבטא את עצמו בצורה יותר מרגשת, מעניינת ומקורית.
  • קוביזם פיסולי/אפריקני (1907-1908): בשלב זה ניכרת מאוד השפעה של "העלמות מאווניון". פיקאסו יוצר שפה חדשה בציור, המשתלבת עם מגמות ההפשטה שהתפתחו באותה העת בציור, בה הוא מפרק את הצורות ומרכיב אותן מחדש על פי דמיונו. בתקופה זו קיימת ההשפעה של פסלים ומסכות אפריקאיות ובשל כך השלב הזה נקרא אפריקאני. בנוסף לכך, בציורים מאותה התקופה ישנן איכויות פיסוליות. האובייקטים נראים בחלקם נפחיים, מאסיביים, ותלת ממדיים.
  • קוביזם אנליטי (1909-1910): המילה אנליטי באה מהמילה אנליזה, זאת אומרת ניתוח. הניתוח הוא קוביסטי, כוונתו פירוק. בשלב הזה הפירוק של הצורה ושבירתה נעשה שיטתי יותר, ויחד עם הפירוק קיימת גם הרכבה. "פירוק לקצעים", הפירוק נעשה גם באמצעות הצורה וגם באמצעות הצבע.
  • קוביזם סימולטני/הרמטי (1911-1912)
  • קוביזם סינתטי (1912-1914): במשך שנים רבות ניסו ציירים רבים לצייר ציורים שיהיו דומים או מאורגנים על פי המציאות הנראית, אך פיקאסו ובראק שינו את פני הדברים.
  • הסגנון הסוריאליסטי והקלאסי (מ- 1920 ואילך) : תקופה של יצירות סוריאליסטיות, חסרות מגבלות ההגיון. כיצירות אחרות בתחום, מטרתן היא לגרום לצופה בתמונה זעזוע ולחצות גבולות מחשבתיים. בשנת 1936 פגש את הצלמת והציירת דורה מאר (תיאודורה מרקוביץ), הוקסם ממנה וצייר אותה בעשרות תמונות עד שנת 1944 שבה נפרדו. נוסף, בתקופה זו פיקאסו צייר את הגרניקה שנחשבת בעיני רבים ליצירת שיא בשפתו החדשה, של פירוק גופים והרכבתם מחדש על פי דמיונו, וכן לסמל כלל אנושי נגד כל המלחמות, והריגת חפים מפשע.

מייסד הקוביזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקאסו החל את דרכו הקוביסטית ב-1906, אחרי התקופה הכחולה והתקופה הוורודה. הציור הקוביסטי הראשון היה, כנראה, "התפוחים" אשר נרכש על ידי גרטרוד שטיין. בין ציוריו באמנות הקוביסטית נמנים הציורים הבאים:

  • התפוחים מ-1906. ציור זה היווה קוביזם אנליטי, דהיינו, ציור בו האמן לוקח אובייקט ועושה לו אנליזה צורנית, בהשפעת הפסיכולוגיה המתפתחת באותה תקופה, וחיפושים אחר עומק חדש בכל תחומי האמנות. ציורים נוספים מאותה תקופה ממחישים את הקוביזם ביצירתו:
  • העלמות מאביניון (Les Demoiselles D’Avignon) מ-1907 הוא אחד הציורים הקוביסטים הראשונים ומהמפורסמים שבהם. בעיני רבים נחשב הציור לאחד מהחשובים ביותר באמנות המודרנית. רואים בו פירוק של הגוף למישטחים דו-ממדיים, פירוק הפנים והרכבתם מחדש בצורת פרופיל ופרונטלי בו זמנית. יש בו המשך ברור לסזאן, והשפעות ברורות מאמנות אפריקאית.
  • אישה עם מניפה (La Famme A L’eventail) מ-1908. ניתן לראות השטחה של הדוגמנית, פגיעה פרופורציונלית מכוונת, חיפוש אחר הגאומטריה באנטומיה.
  • Le Reservoir מ-1909. ניתן לראות את תחילת המעבר לכיוון הסינתזה, נוף של כפר הופך לאוסף צורות גאומטריות דו-ממדיות. הקוביזם הסינתטי לוקח את האובייקט, מפרק אותו לחלוטין, מעביר אותו סינתזה ומרכיב אותו מחדש על הבד, בצבעי מונוכרום ובשטיחות מקסימלית.
  • איש עם מקטרת (L’homme a La Pipe) מ-1911. פיקאסו שובר את מוסכמות הציור המלבני ומצייר ציור אליפטי על בד מלבני, כמו ציירי ימי הביניים. גם כאן ניתן להבחין בשאריות אדם ששרדו את הסינתזה וזכו להגיע לבד עם מעט דמיון למציאות המשעממת. המקטרת ברורה וגם חתימתו של פיקאסו ברורה.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שלא הותיר צוואה רשומה אחריו, הועברו רוב נכסיו "הרוחניים" שלא נמכרו, כולל אוסף אמנות מרשים של אומנים שונים, למדינת צרפת, כתמורה לחובות המסים שהשאיר אחריו.

אחרי מותו כתב לו פול מקרטני שיר, אחרי שדסטין הופמן התעניין בדרך שבה מקרטני כותב שירים, ופול הוכיח לו שהוא יכול לכתוב שיר על נושא אקראי מהעיתון - במקרה הזה כתבה על מותו של פיקאסו. השיר יצא באלבומו Band on the Run.

בשנת 1996 יצא לאקרנים הסרט "פיקאסו" על תולדות חייו, בכיכובו של אנתוני הופקינס.

ציוריו הם מהיקרים ביותר בעולם ושווים נאמד במיליוני ועשרות מיליוני דולרים ליצירה. ציורו המפורסם "נער עם מקטרת" נמכר במאי 2004 עבור 104 מיליון דולר, ואילו ציורו "דורה מאר עם חתול" נמכר במאי 2006 עבור 95.2 מיליון דולר.

יצירותיו של פיקאסו מוצגות במוזיאונים רבים ברחבי תבל. שני מוזיאונים המוקדשים רק ליצירותיו הם מוזיאון פיקאסו בפריז ומוזיאון פיקאסו בברצלונה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אינגו פ. ואלתר, פיקאסו, הוצאת ספרי, 2005.
  • ראסל מרטין, מלחמתו של פיקאסו, הוצאת אופוס, 2004. סיפור יצירתו הנודעת של פיקאסו, "גרניקה".
  • פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק: החיים עם פיקאסו. הוצאת דולפין, 1968

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]