פואטיקה (אריסטו)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפּוֹאֶטִיקָה של אריסטויוונית: Ποιητικός, מתוארך בין 330-335 לפסה"נ‏[1]) הוא ספר העוסק בצורות השירה, הסיפור והדרמה השונות. עיקר עבודתו של אריסטו מקיפה את כל תחומי הטרגדיה בתקופתו, אותה הוא מגדיר:

"הטרגדיה הינה חיקוי עלילה נעלה ושלמה, בעלת שיעור (גודל) מסוים, שלשונה מתובלת ומיני התבלין שלה נחלקים בין חלקיה, שנפשותיה פועלות בדרך דרמטית, ולא בדרך של סיפור. חיקוי המבצע באמצעות מאורעות המעוררים פחד, חמלה ואת הקתרזיס של רגשות אלה"

"פואטיקה" הייתה יצירה אבודה בעולם הנוצרי במשך זמן רב, ורק במאה ה-15 תורגמה לראשונה מהתרגום הערבי אל השפה האיטלקית. המקור היווני אבד. יש אומרים שחלק נוסף של "פואטיקה", העוסק בקומדיה, אבד גם הוא. ההשערה נסמכת על הסברים רבים החסרים ב"פואטיקה", ושלפי המשוער נמצאו בחלק האבוד.

מאז גילויה הפכה "פואטיקה" ליצירת יסוד בביקורת הספרות והמחזאות האירופית. בראשית ימי הרנסאנס התייחסו אל הכללים הנאמרים בה כאל כללים מקודשים, שאין לערער עליהם או לפעול בניגוד להם. רק במהלך הרנסאנס המאוחר החלו לפרש את אריסטו בצורות שיאפשרו חידוש (לדוגמה, פייר קורניי), ובמהלך המאות הבאות החלו אף לחלוק עליו (ג'ון דריידן) ולהפסיק להשתמש בכלליו הנוקשים (סמואל ג'ונסון).

שלוש סוגות הדרמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אריסטו, לדרמה יש שלוש סוגות אותן ניתן להעלות על הבמה: קומדיה, טרגדיה ושירה אפית.

הקומדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקומדיה היא הצגה בצורה בימתית של דמויות פשוטות, מה שעשוי לגרום לצחוק. על פי אריסטו ישנה היררכיה בין הדמויות לבין זולתן: הדמויות הפשוטות יוצגו בקומדיה, בעוד המעשים הגדולים ייוצגו באפוס ובטרגדיה, העוסקות בדמויות "גדולות".

כאמור, אין מקורות ישירים לקומדיה על פי אריסטו, והשרידים הקרובים ביותר למקור הם רשימות של תלמידיו מתוך הרצאותיו.

הטרגדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטו מרכז את עיקרי הטרגדיה ואת הייחודים שלה תוך דוגמאות לכך מהטרגדיה היוונית של אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס. אפלטון עמד על הגישה כי יש לבחון את השירה על פי מימוש התכלית (τέλος) שלה, להוביל לקתרזיס, זיכוך של רגשות. אריסטו מתאר את התחבולות שבמאי יכול להשתמש בהן כדי ליצור רגש אצל הצופה.

ממדי המציאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

להבדיל מאפלטון, אריסטו האמין כי השירה מייצגת את המציאות ואינה מחקה אותה. החיקוי היא פעולה מושכלת, המבדילה את הקוף מהאדם. במהלכה בוחר היוצר חלק מהמציאות אותו הוא רוצה לייצג, באופן כזה ש(ייתכן) והייצוג מיצג איזה שהיא "אמת אבסולוטית" על טבעו של העולם. לכן השירה נעלה על ההיסטוריה, היא מספרת על הכלל ולא על הפרט.

הייצוג צריך להיות מוצלח ומשכנע. עם זאת, ייצוג משכנע אינו מחייב קהל טיפש שאינו יכול להבדיל בין המציאות לייצוג. להפך, האדם נהנה לזהות את הפער בין האמת לחיקוי (המכונה מימזיס).

קרטריונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השירה נמדדת על פי שישה קריטריונים : העלילה (מארג הסיפור), הדמויות, המחשבה, הסגנון, החיזיון והזמרה.

אחדות העלילה : העלילה צריכה להיות מורכבת מאירועים לכידים אשר מחולקים לשלושה חלקים (התחלה, אמצע וסוף). הם קשורים אחד לשני בקשר סיבתי, הכרחי (קשר מחייב על פי חוקי הטבע) או מסתבר (קשר אפשרי, תלוי תרבות). ולכן למשל פוסל אריסטו את תחבולת "האל מתוך המכונה" האהובה על חלק מהמחזאים בני זמנו: תחבולה זו לא נובעת מהאירועים שעל הבמה; היא מאולצת ואינה מוכרחת; והיא לא מסתברת. קשר מסתבר מאפשר :

  • בדיון – הבדיון הוא חלק בלתי נפרד מהמחזה שגורם למחזה להיראות אמין. הבדיון נובע מהקשר המסתבר מאחר שהמסתבר מאפשר מספר תוצאות אפשריות, בעוד הכרח מצריך תוצאה אחת ברורה ומשעממת. למשל, נניח באודיסיאה אם מגיע אדם פצוע אפשרי כי מדובר באודיסאוס אך לא הכרחי.
  • רגש השתאות – מתרחש בעקבות אירוע שהסבירות שיתרחש היא נמוכה אבל כאשר הוא מתרחש על הבמה יוצר השתאות, התעוררות רגשית שהסדר הטוב חזר. למשל דמות תחמנית שאותה הצליחו לתחמן.

בנוסף יש אחדות של זמן. האירועים קשורים בקשר זמני, ציר של "גלגל שמש אחד". לא ברור למה התכוון אריסטו במונח "גלגל שמש אחד", האם מדובר על אורך המחזה עצמו או על אורך העלילה. מבחינת אריסטו יש עלילה אחת שלוקחת את הדמות מנקודה אחת לאחרת, וכל האפיזודות קשורות זו לו. בהמשך, הרנסאנס הוסיף את אחדות המקום ובנוסף נותן פרשנות חדשה לאחדות הזמן. ברנסאנס המבקרים יטעו שהטרגדיה צריכה להיות תחומה בתוך 12 שעות. הביקורת הנאו-קלאסית תוסיף את אחדות המקום.

הדמויות :

  • נעלות ונאצלות ליצירת ריחוק גם אם מעמד הדמות נחשב לנמוך למשל נשים שיוצגו באופן נאצל.
  • הולמות לתפקידה במחזה
  • דומות. פרשנויות שונות על חלק זה של דברי אריסטו: או שעליה להיות דומה לאב הטיפוס המיתי עליו היא מבוססת, דהיינו: אכילס זועם, אגממנון מלכותי וכדומה, או שעליה להיות דומה לקהל, דהיינו לא מיוחדת ושונה ממנו עד כדי כך שיקשה עליו להזדהות איתה
  • עקביות או במקרה של דמות שאפיונה הוא היותה בלתי עקבית כמו למשל המלט, על אי-עקביותה להיות עקבי

מחשבה (διάνοια)

סגנון (λέξις)

חיזיון (ὄψις)

קתרזיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקתרזיס במחזה בא לידי ביטוי באמצעות החמלה והפחד

  1. החמלה מוגדרת כתחושת רחמים על אדם עליו נופלת פורענות שלא הגיע לו לחוות בעקבות "כשל" שאיננו אשמתו המלאה. החמלה מבוקרת באופן כזה שמצד אחד דמות טועה במעשה מביש, לא במכוון ומנגד מערכת הצדק פועלת כנגדה.
  2. הפחד הוא תחושת חרדה הנובעת מהאסון העומד להתרחש על הבמה, בעקבות כשל. הפחד צריך להיות במידת המרחק הנכון, כך שיתעורר בנו הרגש ובו בזמן הציפייה והתקווה כי הרעה לא תתרחש. לפיכך, אין האדם יכול לחוש פחד כאשר הרעה מתרחשת לו עצמו ומנגד, אינו יכול לפחד גם כאשר העניין פעוט בעינו.

מחזה ימצה את הקרתזיס אם יכלול:

  1. פריפטאה (היפוך) – מהצלחה לפורענות ולחלופין.
  2. זיהוי – מידיעה לאי ידיעה ולהפך, מקרבה לעוינות ולהפך. המלצה היא שהזיהוי והיפוך ישלבו יחדיו, כפי שמתרחש במחזה אדיפוס המלך.
  3. סבל במהלך המחזה, למשל שימוש במילות סבל כמו "אי,אי,אי" כפי שיש במחזה איאס.

מונחים נוספים שטבע אריסטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התרה – מערכת האירועים המתרחשים אחרי הזיהוי והיפוך.
  • סיבוך - השלב העלילתי שבו מופר המצב המאוזן ששרר לפני שהסתבכה העלילה. יש קשר בין הסיבוך ולחמלה. הדמות בטרגדיה אינה מודעת למעשיה הרעים ומובילה בכך לסיבוך העלילה מאחר שמערכת הצדק פועלת.
  • אנאגנוריסיס (ἀναγνώρισις מילולית: ידיעה)
  • אתוס

השירה האפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השירה האפית היא כמו הטרגדיה, פרט לעובדות הבאות:

  • את השירה האפית לא מקובל להציג כמחזה רגיל, אלא כמחזה שבו המקהלה לוקחת את החלק העיקרי.
  • השירה האפית עשויה להיות מרכיב בתוך הטרגדיה.
  • השירה האפית תמיד מכוונת אל האלים והיחס בין אדם לחברו אינו קיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריסטו, פואטיקה, תרגום מיוונית, מבוא והערות - מרדכי הַק, מחברות לספרות, תש"ז.
  • "היבטים ב'פואטיקה' של אריסטו" - אוסף מאמרים, דפים למחקר בספרות 8, עמ' 122-7.
  • נתן שפיגל, תורת הפיוט לאריסטו: מימסיס וקתרסיס, מוסד ביאליק, 1971.
  • Dukore, Bernard F., Dramatic Theory and Criticism: Greeks to Grotowski, Florence, KY: Heinle & Heinle, 1974. ISBN 0030911524.
  • Augusto, Rostagni, La poetica di Aristotele, ed. 2, Turin (ed. 1 = 1927), 1945.

קישורים חיצונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראה הק (תש"ז, עמ' נ"ח) המסתמך על אוגוסטו רוסטאני וקובע את טווח השנים בין 330-334, וראה דוּקוֹר (1974, 31) הקובע 335.