פואטיקה (אריסטו)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפּוֹאֶטִיקָה של אריסטויוונית: Ποιητικός, מתוארך בין 330-335 לפסה"נ[1]) הוא ספר העוסק בצורות שירה, סיפור ודרמה שונות. עיקר עבודתו של אריסטו מקיף את תחום הטרגדיה, אותה הוא מגדיר:

"הטרגדיה הינה חיקוי עלילה נעלה ושלמה, בעלת שיעור (גודל) מסוים, שלשונה מתובלת ומיני התבלין שלה נחלקים בין חלקיה, שנפשותיה פועלות בדרך דרמטית, ולא בדרך של סיפור. חיקוי המבצע באמצעות מאורעות המעוררים פחד, חמלה ואת הקתרזיס של רגשות אלה"

"פואטיקה" הייתה יצירה אבודה בעולם הנוצרי במשך זמן רב, ורק במאה ה-15 תורגמה לראשונה מהתרגום הערבי אל השפה האיטלקית. המקור היווני אבד. יש אומרים שחלק נוסף של "פואטיקה", העוסק בקומדיה, אבד גם הוא. ההשערה נסמכת על הסברים רבים החסרים ב"פואטיקה", ושלפי המשוער נמצאו בחלק האבוד.

מאז גילויה הפכה "פואטיקה" ליצירת יסוד בביקורת הספרות והמחזאות האירופית. בראשית ימי הרנסאנס התייחסו אל הכללים הנאמרים בה כאל כללים מקודשים, שאין לערער עליהם או לפעול בניגוד להם. רק במהלך הרנסאנס המאוחר החלו לפרש את אריסטו בצורות שיאפשרו חידוש (לדוגמה, פייר קורניי), ובמהלך המאות הבאות החלו אף לחלוק עליו (ג'ון דריידן) ולהפסיק להשתמש בכלליו הנוקשים (סמואל ג'ונסון).

שלוש סוגות הדרמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אריסטו, לדרמה יש שלוש סוגות אותן ניתן להעלות על הבמה: קומדיה, טרגדיה ושירה אפית.

הקומדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקומדיה היא הצגה בצורה בימתית של דמויות פשוטות, מה שעשוי לגרום לצחוק. על פי אריסטו ישנה היררכיה בין הדמויות לבין זולתן: הדמויות הפשוטות יוצגו בקומדיה, בעוד המעשים הגדולים ייוצגו באפוס ובטרגדיה, העוסקות בדמויות "גדולות".

כאמור, אין מקורות ישירים לקומדיה על פי אריסטו, והשרידים הקרובים ביותר למקור הם רשימות של תלמידיו מתוך הרצאותיו.

הטרגדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטו מרכז את עיקרי הטרגדיה ואת הייחודים שלה תוך דוגמאות לכך מהטרגדיה היוונית של אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס. אריסטו מתאר את התחבולות שבמאי יכול להשתמש בהן כדי ליצור רגש אצל הצופה. מטרת הטרגדיה על פי אריסטו היא להועיל ולהנות. ההנאה נובעת מהלימוד, הנובע בעצמו מהחיקוי של המציאות על הבמה (מה שמכונה "מימזיס" - חיקוי). אריסטו טוען שבטרגדיה צריך הצופה לעבור תהליך של "קתרזיס", שהיינו זיכוך של רגשות. הרגשות המתאימים לקתרזיס, לפי אריסטו, הם החמלה והפחד: החמלה מוגדרת כתחושת רחמים על אדם טוב הסובל בשל "כשל" שאיננו אשמתו המלאה, בעוד הפחד הוא תחושת חרדה הנובעת מהאסון העומד להתרחש על הבמה, בעקבות ה"כשל". אריסטו קובע מהם התנאים לאפיון מוצלח של דמויות: לדעתו, הדמות צריכה להיות טובה, אופיה צריך להיות הולם לנסיבות ולתפקידה במחזה, עליה להיות דומה (פרשנויות שונות על חלק זה של דברי אריסטו: או שעליה להיות דומה לאב הטיפוס המיתי עליו היא מבוססת, דהיינו: אכילס זועם, אגממנון מלכותי וכדומה, או שעליה להיות דומה לקהל, דהיינו לא מיוחדת ושונה ממנו עד כדי כך שיקשה עליו להזדהות איתה), וכן עליה להיות עקבית (או במקרה של דמות שאפיונה הוא היותה בלתי עקבית כמו למשל המלט, על אי-עקביותה להיות עקבי). ההכרחי והמסתבר: אריסטו מציין את המושגים "הכרחי" ו"מסתבר" כחלק מאפיון הדמויות אך גם כחלק מאפיון העלילה כולה. על כל האירועים לנבוע באופן הכרחי או מסתבר זה מזה, ולכן למשל פוסל אריסטו את תחבולת "האל מתוך המכונה" האהובה על חלק מהמחזאים בני זמנו: תחבולה זו לא נובעת מהאירועים שעל הבמה; היא מאולצת ואינה מוכרחת; והיא לא מסתברת.

השירה האפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השירה האפית היא כמו הטרגדיה, פרט לעובדות הבאות:

  • את השירה האפית לא מקובל להציג כמחזה רגיל, אלא כמחזה שבו המקהלה לוקחת את החלק העיקרי.
  • השירה האפית עשויה להיות מרכיב בתוך הטרגדיה.
  • השירה האפית תמיד מכוונת אל האלים והיחס בין אדם לחברו אינו קיים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראה הק (תש"ז, עמ' נ"ח) המסתמך על אוגוסטו רוסטאני וקובע את טווח השנים בין 330-334, וראה דוּקוֹר (1974, 31) הקובע 335.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריסטו, פואטיקה, תרגום מיוונית, מבוא והערות - מרדכי הַק, מחברות לספרות, תש"ז.
  • "היבטים ב'פואטיקה' של אריסטו" - אוסף מאמרים, דפים למחקר בספרות 8, עמ' 122-7.
  • נתן שפיגל, תורת הפיוט לאריסטו: מימסיס וקתרסיס, מוסד ביאליק, 1971.
  • Dukore, Bernard F., Dramatic Theory and Criticism: Greeks to Grotowski, Florence, KY: Heinle & Heinle, 1974. ISBN 0030911524.
  • Augusto, Rostagni, La poetica di Aristotele, ed. 2, Turin (ed. 1 = 1927), 1945.