כיכר פוטסדאם

**כיכר פוטסדאם**
Potsdamer Platz ‎
מידע כללי
על שם	שער פוטסדאם
מיקום
עיר	מיטה
רחובות מסתעפים	Potsdamer Straße, Bellevuestraße, Alte Potsdamer Straße, Linkstraße, Auguste-Hauschner-Straße, Leipziger Platz, Stresemannstraße, Ebertstraße, Gabriele-Tergit-Promenade
קואורדינטות	52°30′34″N 13°22′35″E / 52.5094°N 13.3765°E
	www.potsdamerplatz.de

כיכר פוטסדאם (בגרמנית: ‏Potsdamer Platz^ⓘ‏^?‏) הייתה כיכר עירונית מרכזית וצומת תנועה ראשי בעיר ברלין, גרמניה, כקילומטר מדרום לשער ברנדנבורג והרייכסטאג וסמוך לפינה הדרום-מזרחית של הפארק העירוני טירגארטן. הכיכר נקראה על שמה של העיר פוטסדאם, השוכנת כ-25 ק"מ מדרום-מערב, ומציינת את המקום שבו נכנסה אל בין חומות העיר ברלין הדרך שהובילה מפוטסדאם (שם ניצב גם שער פוטסדאם).

הכיכר התפתחה תוך מעט יותר ממאה שנים מצומת דרכים פרברי לאחד הצמתים הסואנים ביבשת אירופה^[1], אולם נחרבה כמעט לחלוטין בהפצצות בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה נותר אזור הכיכר נטוש בתקופת המלחמה הקרה, מכיוון שהיה צמוד לחומת ברלין, אולם בעקבות איחוד גרמניה בשנת 1990 הוקם בו רובע עירוני חדש, שנקרא אף הוא פוטסדאמר פלאץ, על שם הכיכר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתה של כיכר פוטסדאם כתחנת מסחר שמוקמה על צומתי דרכים כפריות מחוץ לחומות המכס העתיקות של העיר ברלין. ניתן למצוא אזכורים היסטוריים לכיכר פוטסדאם החל מ-29 באוקטובר 1685, אז נחתם האדיקט של פוטסדאם על ידי פרידריך וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג בתגובה לאדיקט של נאנט, ובו התיר הנסיך למספר גדול של פליטים על רקע רדיפות דת, כולל יהודים שגורשו מאוסטריה והוגנוטים שגורשו מצרפת, להתיישב בשטחו. מטרת האדיקט הייתה לאפשר עלייה מהירה באוכלוסייה, במטרה לעודד את צמיחת הכלכלה בממלכה לאחר החורבן שהותירה מלחמת שלושים השנים (1618-1648). כתוצאה מן ההגירה ההמונית הפכו ביצוריה של ברלין, אשר נבנו מחדש רק תקופה קצרה קודם לכן (1658–1674), למיותרים בין-ליל, והעיר אשר הייתה צפופת אוכלוסין ממילא בין החומות, הפכה צפופה עוד יותר. עובדה זו הובילה להתיישבות מחוץ לחומות.

מספר רבעים חדשים נוסדו מחוץ לחומות העיר, הגדול שבהם היה פרידריכשטאט, שנוסד בשנת 1688 מדרום ללב העיר ההיסטורי ונקרא על שם פרידריך הראשון. תוכנית רחובותיה של פרידריכשטאט היה בסגנון הבארוק במתווה שתי וערב, כפי שהיה נהוג במקומות רבים באותם ימים. התוכנית התבססה על שני צירי תנועה עיקריים: פרידריכשטראסה בכיוון צפון-דרום, ולייפציגר שטראסה בכיוון מזרח-מערב. כל הרבעים החדשים שהוקמו מחוץ לחומות מוזגו לתוך העיר ברלין בשנים 1709–1710. בשנים 1721–1723 תוכננה הרחבה של פרידריכשטאד לכיוון דרום-מערב וזאת בהוראת פרידריך וילהלם הראשון. תוכנית זו הושלמה בשנים 4–1723 על ידי האדריכל יוהאן פיליפ גרלך. בעקבות הרחבה זו קם ציר תנועה ראשי חדש, בכיוון צפון-דרום, וילהלמשטראסה.

בשנים 7–1735, לאחר שהושלמה הרחבת פרידריכשטראסה, הוקמה חומת מכס באורך 17 ק"מ ובגובה 4.2 מטר סביב גבולותיה החדשים של העיר ברלין. תחילה נבנתה החומה מעץ, ומאוחר יותר נבנתה בלבנים ואבן. בחומה נקבעו 14 שערים (מאוחר יותר נקבעו 4 שערים נוספים), דרכם נכנסו דרכים כפריות לתוך העיר. בשערים נגבו מיסים על סחורות, בעיקר על בשר וקמח. מבין השערים בלט שער ברנדנבורג, אשר אליו הגיעה הדרך החשובה מן העיר ברנדנבורג, וקילומטר אחד מדרום לו היה שער שהפך מרכזי עוד יותר, שער פוטסדאם.

הדרך שהובילה לשער פוטסדאם ראשיתה בימי הביניים כנתיב המוביל מברלין לכפר שנברג, אולם הדרך הפכה ברבות השנים לחלק מנתיב המסחר החוצה את יבשת אירופה, החל מפריז ועד לסנקט פטרבורג, דרך אאכן, ברלין וקניגסבורג. בשנת 1660 העדיף פרידריך וילהלם הראשון לעשות דרכו בנתיב זה אל ארמונו בפוטסדאם. החל משנת 1754 עבר בנתיב זה שרות תחבורה של קרון רתום לסוסים, אשר נשא סחורות ונוסעים בין ברלין לפוטסדאם, זאת אף שהדרך הייתה משובשת. אולם בשנות ה-40 של המאה ה-18, לאחר שפרידריך הגדול עלה לשלטון, הוא בנה את ארמון סנסוסי בפוטסדאם ולאחריו את הארמון החדש, עובדה שהצריכה סלילת הדרך באופן היאה למלך ולפמלייתו. לאחר שורה של שיפורים, בין השנים 3–1791 הפך הקטע שבין ברלין לפוטסדאם לדרך הראשונה בפרוסיה הכשירה למעבר בכל מזג אוויר. שער פוטסדאם בחומת המכס דרכו נכנסה הדרך אל העיר ברלין, היה לאתר שבו קמה לאחר שנים כיכר פוטסדאם.

ימיה הראשונים של הכיכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתה של כיכר פוטסדאם כצומת ממנה יצאו דרכים לכיוונים שונים מחוץ לחומות העיר. על פי מדריך דרכים ישן, המקום מעולם לא היה כיכר של ממש, אלא צומת של חמש דרכים על דרך המסחר הישנה החוצה את אירופה.

בין החומות, מיד לאחר השער, היה שטח מתומן גדול, אשר נוצר עוד בעת הרחבתה של פרידריכשטאט בשנים 4–1732, שאותה חצה לייפציגר שטראסה. היה זה אחד ממגרשי המסדרים לאלפי החיילים שהגנו על ברלין בשיאה של ממלכת פרוסיה. תחילה היה המקום ידוע בכינוי "המתומן" (בגרמנית: Achteck), ב-15 בספטמבר 1814 הוא נקרא בשם כיכר לייפציג, לציון ניצחונה של פרוסיה צבא נפוליאון בקרב לייפציג. אף שמו של שער פוטסדאם שונה לשער לייפציג סמוך לאותה עת, אולם שב לשמו המקורי בתוך שנים ספורות.

ההיסטוריה של כיכר לייפציג (בתוך החומה) וכיכר פוטסדאם (מחוץ לחומה) קשורות זו בזו מאז יצירתן, ולעיתים קרובות דנים בהן כמקשה אחת. שטחה הנוכחי של כיכר פוטסדאם היה ככל הנראה מחוץ לתחומי העיר ברלין, ולכן תכנונה לא היה כפוף לתקנות ולהגבלות שחלו בתחומי עיר שהיוותה בירתה של אימפריה ודאגה לתדמיתה זו. הכיכר צמחה לה באופן אקראי וסימלה את הראוותנות וחוסר הסדר שהוסיפו למעמדה. לעומתה, כיכר לייפציג שבין החומות ותמיד נבנתה באופן מסודר וממושמע, שהרי תוכננה כמקשה אחת על ידי האדריכל גרלך. בציור משלהי המאה ה-18 נראים הבניינים בכיכר לייפציג אחידים וחמורים למראה. כיכר זו השתלבה להפליא במתווה השתי וערב שבה תוכננה עיר המבצר. במובן זה, שער פוטסדאם היה קו מפריד בין שני עולמות שונים. רק בתקופה מאוחרת יותר נהרסו הבניינים האחידים בכיכר לייפציג וברחוב החוצה אותה, והחלו להיבנות מבנים בעלי סגנון מפואר יותר. בסופו של תהליך הוקמו לאורך רחובות אלה ארמונות היסטוריים חשובים ובתי פאר. באותו שלב כבר חדלה כיכר לייפציג מלשמש ליעדה המקורי ככיכר מסדרים.

כבר בשנת 1797 הותוותה תוכנית שלפיה כיכר פוטסדאם תלבש צורה של כיכר ממש. על פי התוכנית שהוצעה על ידי האדריכל פרידריך גילי (Friedrich David Gilly) שטח צומת הדרכים שמחוץ לחומה יאוחד עם השטח המתומן שבין החומות כדי ליצור שטח מלבני גדול ובמרכז מבנה, דמוי מקדש יווני, לכבודו של המלך פרידריך השני. תוכנית זו לא יצאה לפועל, כמו גם תוכנית אחרת של תלמידו של גילי, קארל פרידריך שינקל להקים במקום קתדרלה לאומית.

שער פוטסדאם החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 4–1823 נבנה, בתכנונו של קארל שינקל, שער חדש שמשני צידיו בית משמר ובית מכס. השער נחנך באופן רשמי ב-23 באוגוסט 1824. הבנייה כללה גם עיצוב מחודש לכיכר לייפציג, לאחר שניסיונות להופכה לכיכר שוק כשלו.

השער נועד, בין השאר, להגביל את כניסתם של איכרים מן הסביבה אל תוככי העיר, אולם הותר להם להקים דוכנים מיד מחוץ לתחום השער, מתוך תקווה שהדבר יסייע בפיתוח דרכים כפריות, כדי להקל על תנועת כוחות הצבא. כך החלה הפעילות בכיכר פוטסדאם. שמה של הכיכר לא ניתן לה לפני ה-8 ביולי 1831, אולם האזור סביבה החל להתפתח כבר בתחילת המאה ה-19 כרובע שקט עם בנייה נמוכה. ככל שהפכה ברלין לעיר צפופה ורועשת יותר, כך גברה הנטייה של תושביה העשירים לצאת אל מחוץ לחומות המכס ולבנות להם חווילות פאר סמוך לשער לצד הדרכים הכפריות הרחבות שהפכו לשדרות. פיתוח האזור החל באיטיות, אולם בשנת 1828 האזור שממערב לכיכר פוטסדאם, הנמצא בין פארק טירגארטן לבין הגדה הצפונית של מה שהפך לתעלת לנדוור (Landwehrkanal) קיבל אישור מלכותי להסבתו לשכונת מגורים לאוכלוסייה העשירה בעיר. אזור זה אוכלס עד מהרה בבתי פקידי שלטון, קצינים, בנקאים, אומנים ומדינאים, וזכה לכינוי "רובע המיליונרים" אף על פי ששמו הרשמי היה פרבר פרידריך (Friedrichvorstadt), או רובע טירגארטן (Tiergartenviertel).

באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 החלת שיטת מיסוי ישיר יתרה את הצורך בחומות המכס, וכך בשנים 7–1866 נהרסו רוב החומות יחד עם שעריהם, להוציא שניים - שער ברנדנבורג ושער פוטסדאם. אף שהצורך בשערים חלף, השער המפואר של שינקל שרד כשמונים שנים נוספות. הריסת החומות אף גרמה להגברת התנועה בכיכר פוטסדאם.

הרכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסילת הרכבת הגיעה לברלין לראשונה בשנת 1838, עם פתיחת תחנת הרכבת פוטסדאם (Potsdamer Bahnhof) בקצה המסילה שהובילה לעיר פוטסדאם, ואשר נפתחה לתנועה לראשונה ב-29 באוקטובר (בשנת 1848 הוארכה המסילה עד למגדבורג ואף מעבר לה). כיוון ששלטונות העיר לא התירו למסילה לחצות את חומות המכס, אשר עמדו על תילן אותה עת, המסילה הייתה חייבת להסתיים מחוץ לחומות העיר, בכיכר פוטסדאם. תחנת הרכבת הייתה גורם מרכזי בפריחת אזור הכיכר.

שלוש שנים לאחר פתיחת תחנת הרכבת בכיכר, ב-1 ביולי 1841, נפתחה תחנה נוספת רק 600 מטר מדרום-מזרח, תחנת אנהלטר (Anhalter Bahnhof) על מסילה שהובילה ליוטרבוג (Juterbog) ומאוחר יותר המשיכה לדסאו. שתי התחנות היו צנועות בתחילתן, אולם לאור הדרישה הגוברת לרכבות, שתיהן גדלו והתפתחו. בשנת 1872 נפתחה תחנה חדשה בכיכר פוטסדאם, שהייתה לתחנת הרכבת הפעילה ביותר בברלין, ותחנת אנהלטר חדשה נפתחה בשנת 1880 והייתה לתחנה הגדולה והיפה בעיר.

בעבר היה אף קו מסילת רכבת שחצה את כיכר פוטסדאם, קו זה נפתח באוקטובר 1851 ונתיבו הקיף את העיר בתוך חומות המכס. הקו הופעל במטרה לאפשר שינוע סחורות בין התחנות השונות בברלין. קו רכבת זה, שנסלל במפלס הרחוב, יצר הפרעות לתנועה בעיר במשך כעשרים שנה, שש פעמים ביום ולעיתים יותר, בשעה שרכבת בת כ-60–100 קרונות שרכה את דרכה בקצב הליכה כשהיא חוצה את רחובות העיר. סלילת מסילת טבעת (Ringbahn) סביב היקפה של העיר, אשר חוברה לכל התחנות, איפשרה את פירוק המסילה הפנימית בשנת 1871, אף שמסילת הטבעת לא נפתחה לפני ה-15 בנובמבר 1877.

שנים מאוחר יותר הגיעו לכיכר פוטסדאם שתי מערכות רכבת. מסילת הרכבת התחתית של ברלין הגיעה מדרום והחלה בשרות ב-18 בפברואר 1902. תחנת הרכבת הקלה הפרברית (S-Bahn) בקו צפון-דרום מאונטר דן לינדן נפתחה ב-15 באפריל 1939.

לבו של הכרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה תקופה של גידול מואץ בהתפתחותה של ברלין, לאחר שהעיר הפכה לבירתה של הקיסרות הגרמנית בעת הקמתה, ב-18 בינואר 1871, אף שגם עד לאותה עת גדלה העיר. מאותה עת הלכה וגדלה חשיבותן של כיכר פוטסדאם ושכנתה כיכר לייפציג. הכיכרות שכנו כבר בשלב זה בליבו של הכרך שאוכלוסייתו הגיעה ל-4.4 מיליון נפש, העיר השלישית בגודלה בעולם לאחר לונדון וניו יורק^[2]. באזור הכיכר החלו להיבנות מלונות גדולים ובתי כלבו, מאות חנויות קטנות, תיאטראות, אולמות ריקודים, בתי קפה, מסעדות, ברים, מרתפי יין ומועדונים. שמם של חלק מן המוסדות הללו יצא אל מחוץ לגבולות גרמניה.

בסביבה קמו גם משרדי ממשלה רבים. שלטונות המדינה השתלטו על 26 ארמונות בכיכר לייפציג בלייפציגר שטראסה ובווילהלמשטראסה. אף הרייכסטאג קבע את משכנו בבית שהיה שייך למשפחתו של המלחין פליקס מנדלסון בלייפציגר שטראסה, בטרם עבר בשנת 1894 למשכנו הנוכחי סמוך לשער ברנדנבורג. בין השנים 1899–1904 נבנה באתר שבו שכן בית משפחת מנדלסון בניין גדול ומרשים בו החל לפעול בית הלורדים הפרוסי (Preußisches Herrenhaus). ברחוב סמוך נבנה בין השנים 1892–1899 בניין מרשים לא פחות לבית התחתון (הלנדטאג של פרוסיה, Preußischer Landtag). בשנת 1882 כיכר פוטסדאם הייתה האתר הראשון בגרמניה בו הופעלה תאורת רחובות חשמלית על ידי חברת הענק סימנס שהנהלתה ישבה בברלין, בראשות ורנר פון סימנס.

פריחה בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיא פריחתה של כיכר פוטסדאם הייתה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, כחלק מפריחת התרבות ההדוניסטית הסוערת בימי רפובליקת ויימאר. באותה עת הייתה כיכר פוטסדאם למרכז התחבורה הסואן ביותר בכל אירופה והייתה ללב חיי הלילה בברלין. הכיכר זכתה למעמד כמעט אייקוני, בדומה לכיכר פיקדילי בלונדון ולכיכר טיימס בניו יורק. הכיכר סימלה את העיר ברלין ושמה נודע ברחבי תבל. היא ייצגה את מרכזה הגאוגרפי של העיר, מפגש חמשת הרחובות הסואנים ביותר בעיר בצומת דמוי כוכב:

קניגרצר שטראסה (Königgrätzer Straße) (צפונה) העוקב אחר נתיבה ההיסטורי של חומת המכס ומוביל צפונה לשער ברנדנבורג. רחוב זה החליף שמות רבים ובין השאר, נקרא בשנת 1935 על שם הרמן גרינג. החל מ-31 ביולי 1947 שמו אברטשטראסה (Ebertstraße) על שם פרידריך אברט הנשיא הראשון של רפובליקת ויימאר.
קניגרצר שטראסה (דרומה), אף הוא עוקב אחר חלק מנתיבה של חומת המכס. היום נקרא שטרזמנשטראסה (Stresemannstraße) על שם גוסטב שטרזמן, הקנצלר הראשון תחת הנשיא אברט.
לייפציגה שטראסה (Leipziger Straße) (מזרחה).
פוטסדאמֶר שטראסה (Potsdamer Straße) (דרום-מערבה), זוהי גלגולה של דרך הסחר הישנה לעיר פוטסדאם. היום זהו מדרחוב בשם Alte Potsdamer Straße (דרך פוטסדאם הישנה).
בלווישטראסה (Bellevuestraße) (צפון-מערבה) דרך טירגרטן.

כלבו ורטהיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכיכר פוטסדאם פעלה אף אחת מחנויות הכלבו הגדולות והיוקרתיות בעולם: כלבו ורטהיים. החנות נוסדה על ידי הסוחר גאורג ורטהיים (1857–1939), תוכננה על ידי האדריכל אלפרד מסל (1853–1909), ונפתחה לקהל הרחב בשנת 1897. היא הורחבה מאז פתיחתה מספר פעמים במהלך 40 שנים, עד ששטח רצפתה היה כפול משטחו של בניין הרייכסטאג. בניין כלבו ורטהיים היה באורך 330 מטר, בנוי מאבני גרניט, בעל חזיתות זכוכית ונמשך לאורך לייפציגר שטראסה. בבניין היו 83 מעליות, שלושה גרמי מדרגות נעות, 1,000 טלפונים, 10,000 נורות, חמישה קילומטרים של צנרת אוויר דחוס להעברת פריטים מן המחלקות השונות לאזור האריזה, וכניסה מיוחדת היישר מתחנת הרכבת התחתית. בחנות הייתה אף גינת קיץ, גינת חורף וגינת גג, מסעדה ענקית, בנק בתוך החנות עם כספות תת-קרקעיות, וצי גדול של מכוניות שליחים. החנות קושטה כל שנה לקראת חג המולד באופן מפואר, והיוותה מוקד משיכה לילדים מכל רחבי גרמניה אשר באו לחזות בקישוטיה.

האוס פאטרלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטראזמנשטראסה, ובמקביל לתחנת הרכבת בכיכר פוטסדאם בצידה המזרחי, פעל מוקד משיכה ענק אחר לקונים ולתיירים כאחד, האוס פאטרלנד (Haus Vaterland). היה זה אתר מסעדות ענק, רב-לאומי, אשר תוכנן במקור על ידי האדריכל פרנץ היינריך שבכטן (1841–1924). הבניין נבנה בין השנים 1911–1912 ושמו המקורי היה בית פוטסדאם (Haus Potsdam). אורך הבניין היה 93 מטר ובקצהו הצפוני של גג המבנה הייתה כיפה, בגובה 35 מטר מפני המדרכה. בבניין פעלה המסעדה הגדולה ביותר בעולם, בשם קפה פיקדילי, ובה 2,500 כיסאות, במקום פעל אף תיאטרון ובו 1,200 מושבים, וכן משרדים רבים. בין השנים 1917–1927 פעל בבניין מטה חברת הקולנוע הגדולה בגרמניה, UFA.

ב-16 באוגוסט 1914, כשלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שונה שמו של קפה פיקדילי ל"קפה פאטרלנד". בין השנים 8–1927 האדריכל והיזם קארל שטהל-אורך (1879–1933) ערך שינויים מקיפים בבניין והפך אותו לגן הרפתקאות גסטרונומי, מיזם שמומן על ידי בעליו החדשים של הבניין, חברת קמפינסקי (Kempinski). הבניין נפתח מחדש ב-31 באוגוסט 1928 בשם האוס פאטרלנד, תחת ההבטחה "העולם כולו בבית אחד". בבניין יכלו להתארח 8,000 סועדים בעת ובעונה אחת. בית הקפה נותר כמעט ללא שינוי, אולם אולם התיאטרון הפך לבית קולנוע ובו 1,400 מושבים. בשאר הבניין נפתח מספר גדול של מסעדות עמים, אשר כולן הגישו אוכל שהוכן במטבח מרכזי אחד. בין המסעדות היו, מסעדת בירה בווארית של פשור, בית קפה וינאי ובר יינות, בית יין ספרדי, מסעדה הונגרית, מסעדה אמריקאית, מסעדה איטלקית, מסעדה טורקית, בית תה יפני, ועוד. בבניין פעל אף אולם ריקודים גדול. לעיתים ניגנו בחלקי הבניין השונים עד שמונה תזמורות, זמרים רבים והתקיימו הופעות של רקדנים ובדרנים אחרים. לא כל הפעילויות התקיימו בבניין, לכל אורך קיומו, בעת ובעונה אחת ולעיתים חלק מן המסעדות, או המופעים, נסגרו בגלל השינויים ביחסים המדיניים של גרמניה עם מדינות שונות, במיוחד בשנים שהובילו למלחמת העולם השנייה.

מלונות בולטים (אספלנדה, אקסלסיור, בלוויו, פלאסט, פירסטנהוף)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שניים מן המלונות הבולטים סמוך לכיכר פוטסדאם תוכננו על ידי האדריכל אוטו רהניג (1864–1925), ושניהם נפתחו בשנת 1908. האחד היה מלון אספלנדה ובו 600 חדרים, אשר שכן ברחוב בלוויושטראסה. במלון התארחו בין השאר צ'ארלי צ'פלין וגרטה גרבו ווילהלם השני, קיסר גרמניה, קיים במקום אירועים קבועים באולם שנקרא על שמו, "אולם הקיסר" (Kaisersaal). המלון השני היה מלון אקסלסיור, שאף בו היו 600 חדרים, אולם בזכות מתקני המלון הרבים, היה זה מבנה המלון הגדול ביותר באירופה הקונטיננטלית. המלון שכן מול תחנת הרכבת אנהלטר ומנהרה תת-קרקעית שלאורכה חנויות, הובילה מתחנת הרכבת ישירות אל המלון.

שני מלונות נוספים תוכננו על ידי האדריכל לודוויג היים (1844–1917), האחד מלון בלוויו ובו 68 חדרים, אשר נבנה בשנים 1887–1888, ומלון פלאסט ובו 110 חדרים, אשר נבנה בשנים 1892–1893 באתר שבו שכן מלון אחר לפני כן. שני המלונות שכנו ביציאה הצפונית מכיכר פוטסדאם, לאורך אברטשטראסה. מלון בלוויו היה ידוע במיוחד בזכות גינת החורף שבו.

מול מלון פלאסט, סמוך לאתר שער פוטסדאם, עמד מלון פירסטנהוף, שנבנה בשנים 7–1906, אף הוא באתר שבו עמד בעבר בניין אחר. חזית המלון השתרעה לאורך 200 מטר ברחוב שטרסמנשטראסה. מלון זה היה צנוע יותר מן המלונות שהוזכרו לעיל, אולם היה יעד חביב על אנשי עסקים. מנהרת הרכבת התחתית, שנבנתה בעת שהמלון הוקם, חצתה דרך מרתף המלון, אולם למלון לא הייתה כניסה נפרדת מתחנת התחתית.

ויינהאוס הות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין ויינהאוס הות (Weinhaus Huth) אשר בלט בצריח פינתי, היה מבנה דמוי טריז אשר עמד בזווית שבין פוטסדאמה שטראסה ולינק שטראסה, עם כניסות לשני הרחובות. בבניין שכנה חברת מסחר ביינות בבעלות משפחת הות, שלה מסורת ארוכת שנים בתחום היין. הבניין נפתח ב-2 באוקטובר 1912 ובקומת הקרקע פעלה בו מסעדת יינות מפורסמת בה עבדו 15 שפים.

קפה יוסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית קפה יוסטי (Café Josty) פעל בפינה שבין פוטסדאמר שטראסה לבלוויושראסה. חברת יוסטי נוסדה בשנת 1793 על ידי שני אחים שווייצרים, יוהאן ודניאל, אשר היגרו לברלין משווייץ והקימו בעיר בית מאפה שלצידו החל לפעול בית קפה החל משנת 1796. לאורך השנים בית העסק פעל באתרים שונים בעיר ונחשב לאחד ממוקדי המשיכה לסופרים, אומנים, מדינאים ואורחים ממדינות זרות, כמקום שבו ניתן לראות ולהראות. בין אורחי בית הקפה היו הסופר והמשורר תאודור פונטאנה, הצייר אדולף פון מנצל, ואיש תנועת הדאדא קורט שוויטרס. המנהיג הקומוניסטי קרל ליבקנכט היה מאורחיו הקבועים ואף נשא בו נאומים פוליטיים, בעוד הסופר אריך קסטנר כתב במקום חלק מספרו אמיל והבלשים ובית הקפה מוזכר בספר באופן בולט.

אף על פי שהיה מוסד בולט בין בתי הקפה הברלינאים, המקום נסגר בשנת 1930. בשנים שלאחר מכן, שכנו במקום בתי קפה בשמות שונים, עד שהמקום הוחרב במלחמת העולם השנייה. בתחילת שנת 2001 נפתח במרכז סוני בכיכר פוטסדאמר קפה יוסטי, לא רחוק מן האתר המקורי.

בתי מרזח[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור כיכר פוטסדאם שכנו בתי מרזח רבים, חלקם השתרעו על שטחים גדולים והכילו חדרים ואולמות רבים. בשנת 1904 נפתח בפוטסדאמר שטראסה בית הקפה אלט-באיירן אשר נסגר בשנת 1914, עבר שיפוץ נרחב ונפתח מחדש בשם באיירהוף בשנת 1926.

ברחוב בלוויושטראסה, בין קפה יוסטי לבין מלון אספלנדה עם כניסה מרחוב פוטסדאמר, שכן בית היין ריינגולד שנפתח בשנת 1907. המקום נועד במקור להיות אולם קונצרטים, אולם ייעודו שונה. בבית היין ניתן היה לארח 4,000 אורחים בעת ובעונה אחת, 1,100 מתוכם באולם המרכזי. במקום פעלו 14 אולמות שונים, רבים מהם עוטרו בנושאים מתוך אופרות של וגנר, ואף שמו של המוסד שאול מן האופרה זהב הריין (Das Rheingold), הראשונה בטבעת הניבלונגים.

פוקס-האוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באוקטובר 1923 נערך שידור הרדיו הראשון בגרמניה, באמצעות משדר רדיו בגלים בינוניים (MW) הראשון בעולם. השידור נערך מבניין פוקס-האוס (Vox-Haus) סמוך לפוטסדאמר שטראסה. הבניין בן חמש הקומות עמד בסמוך לבית המרזח ריינגולד ונבנה כבית משרדים בשנת 8–1907. בשנת 1920 קנתה קבוצת פוקס את הבניין, שיפצה אותו והקימה על גגו שתי אנטנות שידור. אולם המבנה הענק של מלון אספלנדה מנע שידור יעיל מאתר זה ובסוף שנת 1924 הועתק אתר השידור למקום אחר בעיר. בבניין המשיכה לפעול תחנת הרדיו הראשונה של גרמניה, רדיושטונדה ברלין (Radiostunde Berlin), שנוסדה בשנת 1923, שינתה את שמה לפונקשטונדה (Funkstude) בשנת 1924 ועקרה מן המקום בשנת 1931.

הרובע הדיפלומטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מה שהיה בעבר רובע המיליונרים, ממערב לכיכר פוטסדאם, הפך בתקופה שבין המלחמות לאתר מועדף על שגרירויות של מדינות זרות רבות. בתחילת שנות ה-30 עבדו והתגוררו באזור דיפלומטים כה רבים עד שזכה לכינוי רובע הדיפלומטים. בשנת 1938 שכנו ברובע 37 מתוך 52 הנציגויות הזרות והשגרירויות בברלין, ו-28 מתוך 29 הקונסוליות^[3].

רמזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 באוקטובר 1920 הוקם בכיכר פוטסדאם אחד הרמזורים הראשונים באירופה הקונטיננטלית, שני רק לרמזור שהוקם בשטפנפלאץ שבהמבורג שנתיים קודם לכן. הרמזור הוקם במטרה לשטר את עומס התנועה האדיר שעבר במקום, ואשר הלך וגדל במהירות. כבר בשנת 1900 עברו מדי יום בכיכר פוטסדאם יותר מ-100,000 איש, למעלה מ-20,000 מכוניות, כרכרות רתומות לסוסים, עגלות נגררות בידי אדם, ואלפי אופניים. בשנות ה-20 של המאה ה-20 עלה מספר המכוניות שעברו במקום ל-60,000 מדי יום. קרוניות נוסעים (tram) שנעו ברחובות הוסיפו לעומס התנועה. החל משנת 1880 עברו בכיכר ארבעה קווי קרוניות נוסעים. בשנת 1897 עברו במקום 13 קווים, כולם נגררו על ידי סוסים. בין השנים 1898–1902 חושמלו הקווים ומספרם בכיכר עלה ל-35 בשנת 1908. בשנות ה-20 עברו במקום 40 קווי קרוניות חשמליות בהן הופעלו כ-600 קרוניות מדי שעה, יומם ולילה. תחילה הופעלו הקווים על ידי מספר חברות ואלה אוחדו תחת חברת שרותי התחבורה של ברלין (Berliner Verkehrsbetriebe) בשנת 1929, המפעילה אותם עד היום.

עד 11 שוטרים ניסו בו זמנית להתמודד עם עומסי תנועה אדירים אלה בכיכר, חלקם עמדו על במות עץ קטנות בנקודות מפתח, אולם לא תמיד עלה בידם להתגבר על העומס. הרמזור, שנבנה על ידי חברת סימנס, הוצב על מגדל מחומש שגובהו 8.5 מטר, על פי תכנון אמריקאי בדומה לרמזור שהוצב בשנת 1922 בשדרה החמישית בניו יורק. בתחילה ישב שוטר בודד בתא קטן בראש המגדל והפעיל את אורות הרמזור באופן ידני, עד שנקבע במקום מנגנון אוטומטי בשנת 1926. גם לאחר הפעלת הרמזור המשיכו שוטרי תנועה להימצא בכיכר, כדי לוודא שהנהגים מצייתים לרמזור. המגדל עמד במקום עד לשנת 1936 לערך, כאשר הוסר לצורך עבודות סלילת מסילת רכבת פרברית (S-Bahn). בשנת 1997 הציבה חברת סימנס בקרבת מקום העתק (שלא משמש לכיוון התנועה) של מגדל הרמזור המקורי, זאת כדי לציין 150 שנים ליסוד החברה.

תוכניות חדשות והזדמנויות שאבדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עומסי התנועה בכיכר פוטסדאם היוו בעיה מתמשכת בכיכר לאורך עשורים, למרות הקמת הרמזור, והמריצו את מתכנני העיר לנסות ולמצוא פתרון יעיל לבעיה. בתקופה שבין המלחמות הייתה ברלין מוקד לחדשנות בשטחים רבים, בהם אדריכלות. הצמיחה המהירה של העיר גרמה למתכנן העירוני הראשי, מרטין וגנר (1885–1957) לנבא כי יהיה צורך לשנות באופן מהותי את מרכז העיר אחת ל-25 שנים. אלה הביאו בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 לתוכניות עתידניות וקיצוניות לשינוי כיכר פוטסדאם, במיוחד בלטו תוכניות יצירתיות אלה בשנים 9–1928. באחת התוכניות הנועזות ביותר של וגנר נפרש חזון של כיכר מרובת מפלסים שמעליה חניון מכוניות עגול ענק המכוסה בכיפת זכוכית. אולם השפל הגדול, שהחל ביום חמישי השחור ב-1929, בבורסה לניירות ערך בניו יורק, והשפיע באופן חמור על כלכלת אירופה, קטע את רוב התוכניות לפיתוח הכיכר. בגרמניה שנות השפל הגדול היו המשך ישיר למצוקתה הכלכלית של המדינה מאז תום מלחמת העולם הראשונה. שנות השפל הביאו לסגירתו של מלון בלוויו ואיפשרו את בנייתו של בניין חדש ומהפכני במקום, למרות הקשיים הכלכליים.

קולומבוסהאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית קולומבוסהאוס (Columbushaus) הייתה יוזמה של חברת גאלרי לפאייט הצרפתית, אשר חנות הדגל המפורסמת שלה פעלה בפריז, לפתוח חנות נוספת בברלין, באתר שבו ניצב מלון בלוויו. אולם קשיים כלכליים אילצו את החברה לסגת מן התוכנית. למרות קושי זה החליט האדריכל אריך מנדלסון לנסות ולהוציא לפועל את בניית המבנה. הוא הציב סביב אתר הבנייה שלטי ענק לפרסום, ומהכנסות הפרסום הצליח להמשיך בבנייה. קולומבוסהאוס היה בניין משרדים אולטרה-מודרני בן 10 קומות, ובו מערכת מיזוג אוויר ראשונה בגרמניה. קווי הבניין הנקיים והאלגנטיים, אשר היו חריגים בנוף, משכו אליו תשומת לב רבה. בקומת הקרקע של הבניין נפתחה חנות בגדים וולוורת', בקומה הראשונה נפתחה סוכנות נסיעות גדולה ובקומה העליונה שכנה מסעדה שהשקיפה על נופה של העיר. בניין זה היה הפיתוח הבולט בכיכר החל מתקופת השפל הגדול ועד מלחמת העולם השנייה.

תקופת גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית קולומבוסהאוס הושלמה בחודש ינואר 1933, אותו חודש שבו עלה לשלטון אדולף היטלר. להיטלר היו תוכניות גדולות לפיתוח ברלין ולהופכה ל"בירת העולם גרמניה" (Welthauptstadt Germania) על יסוד תכנונו של ידידו אלברט שפר. בתוכניות אלה לא תוכננו שינויים גדולים בסביבה המיידית של כיכר פוטסדאם, אף שתחנות הרכבת בכיכר ואנהלטר היו נסגרות, זאת כיוון שציר צפון-דרום שתוכנן בעיר היה קוטע את מסילות הגישה לתחנות. כל הקרוניות החשמליות המגיעות לעיר היו מנותבות לשתי תחנות ענק חדשות על מסילת הטבעת (Ringbahn) מצפון ומדרום למרכז העיר. על פי תוכניתו של שפר האתר בו עמדה תחנת אנהלטר תוכנן להפוך לבריכת שחייה ציבורית. לא ידוע מה תוכנן לאתר שבו עמדה תחנת פוטסדאם.

ציר צפון-דרום בברלין תוכנן לעבור ממערב לכיכר פוטסדאם ולהיות ציר תנועה ברוחב של 100 מטר ובאורך חמישה קילומטר, לאורכו תוכננו מבני ענק של הממשלה הנאצית. ציר זה היה מוחה את חציו המזרחי של רובע המיליונרים. נתיבים תת-קרקעיים של הרכבת התחתית והרכבת הפרברית תוכננו כמעט לכל אורכו של ציר התנועה החדש, וכל מערכת התחבורה הציבורית של העיר תוכננה מחדש כדי למקדה בציר תנועה זה. הציר תוכנן בנוסף לקו הרכבת הפרברית צפון-דרום שעבר מתחת לכיכר פוטסדאם ואשר הושלם בשנת 1939.

השפעת המפלגה הנאצית בכיכר פוטסדאם הורגשה באופן בולט בדומה לחלקי העיר האחרים. הכיכר עוטרה בשלל דגלי צלב הקרס ובכרזות תעמולה. במשרדים שבסמוך לכיכר קמו עסקים רבים הקשורים לפעילות נאצית, במיוחד בקולומבוסהאוס שבו תפסו את רוב הקומות העליונות. השבועון הנאצי Die Braune Post - N.S. Sonntagszeitung הציב שלט ניאון ענק על הבניין המופיע בתצלומים החל משנת 1935. אף הגסטפו הקים בית מעצר חשאי בקומות העליונות של הבניין, כולל חדרי חקירות ועינויים. בחלק אחר של הבניין קם משרד המידע של הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים לקראת אולימפיאדת ברלין.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט כל הבניינים סביב כיכר פוטסדאם, בדומה למבנים רבים אחרים ברחבי העיר ברלין, הוחרבו בהפצצות אוויריות ובהפגזות ארטילריות במהלך שנותיה האחרונות של מלחמת העולם השנייה. שלוש הפצצות האוויר הקשות ביותר (מתוך 363 הפצצות אוויריות על ברלין), אירעו ב-23 בנובמבר 1943, ב-3 בפברואר וב-26 בפברואר 1945^[4]. העובדה שהכיכר שכנה בקרבה יחסית למטהו של היטלר, וריכוזם של מבני ממשל נאצים במקום, הפכה את הכיכר למטרה של חלק מן ההפצצות.

עם תום ההפגזות פלשו כוחות ברית המועצות למרכז ברלין. כאשר חולקה העיר לאזורי שליטה בין המעצמות, היה אזור הכיכר לגבול בין האזור האמריקאי, הבריטי והסובייטי. למרות החורבן, שבועות ספורים לאחר תום המלחמה החלו להופיע סימנים ראשונים לפעילות מסחרית סביב הכיכר. קומת הקרקע של חלק מן הבניינים שופצה באופן שאיפשר לחלק מן העסקים לשוב ולפעול מתוכם. החל מ-2 ביוני 1946 שבו קווי הרכבת התחתית והפרברית לפעילות חלקית, ולפעילות מלאה החל מ-16 בנובמבר 1947. קרוניות חשמליות שבו לפעול החל מ-1952. חלק מבניין האוס פאטרלנד נפתח בשנת 1948 בפעילות צנועה יותר. החברה הממשלתית המזרח גרמנית H.O. החרימה את רוב נכסי כלבו ורטהיים אולם לא הצליחה לשקם את חורבות הבניין הענק ופתחה חנות כלבו בקומת הקרקע של בניין קולומבוסהאוס. בקומה הראשונה נפתח משרד התובע הכללי של צבא גרמניה המזרחית. לאורך פוטסדאמר שטראסה נבנתה שורת חנויות בעלות קומה אחת וברחובות שבו לשגשג אף דוכני מוכרי הפרחים שפעילותם נודעה באזור בעבר.

האזור סביב כיכר פוטסדאם אף הפך למוקד פעילות של השוק השחור. מפגש הגבולות בין אזורי השליטה של שלוש מן המעצמות איפשרו מעבר מהיר מאזור אחד לאחר.

תקופת המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שגבר החיכוך בין כוחות הברית ממערב לבין הכוחות הסובייטים, החלו הסובייטים מקפידים יותר לשמור על הגבול שבין האזור הסובייטי לאזורים השכנים ואף הציבו חיילים חמושים לאורך הגבול. כיוון שלא היה סימון גבולות ברור, הדבר הותיר פתח להפרות גבול עד שבחודש אוגוסט 1948 סומן קו הגבול בצבע לבן זוהר שחצה רחובות, ואפילו חורבות בניינים, כדי להרתיע את הסובייטים מלפלוש לשטחי בעלות הברית האחרות. צעד זה היה יעיל חלקית בלבד וסכסוכי גבול המשיכו לפרוץ מדי פעם.

עד מהרה החלו מדינות המערב והסובייטים לנהל קרבות תעמולה לאורך קו הגבול ושלטי תעמולה גדולים הוצבו משני העברים.

חומת ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 באוגוסט 1961 החלה בניית חומת ברלין לאורך קו הגבול העירוני וכיכר פוטסדאם נחצתה לשניים. הכיכר שהייתה אחד מצומתי התנועה העמוסים ביותר הפכה לאזור נטוש. לאחר שפונו מן המקום חורבות הבניינים שנהרסו בהפצצות, נותר שטח גדול חשוף של מאות דונם. לאורך השנים עד לשנת 1976 נהרסו מבנים נוספים עד שלבסוף נותרו רק שני מבנים מכל מבני הפאר שהיו בסביבות הכיכר בין שתי המלחמות: שלד הפלדה של בית היין ויינהאוס רות אשר שרד את ההפצצות עמד בדד באמצע השממה. מרחק קצר ממנו עמדו שרידים של מלון אספלנדה, כולל אולם הקיסר. מתחת לכיכר נסגר קטע הרכבת התחתית שעבר במקום, אף שקו הרכבת הפרברית המשיך לפעול במקום ועבר בקטע קצר מתחת לקרקע בברלין המזרחית, תוך שהוא משרת את ברלין המערבית בלבד. קטע זה של הרכבת הפך מפורסם בזכות תחנות הרפאים הנטושות שבהן חלפה הרכבת בדרכה, מבלי לעצור, ואשר על רציפיהן עמדו רק שומרים חמושים של צבא מזרח גרמניה.

משך 28 שנים הייתה כיכר פוטסדאם לשטח הפקר בין החומות ומשכה סקרנים רבים לצידה המערבי של החומה, במיוחד תיירים, מדינאים וראשי מדינות. רבות מן החנויות שקמו לאורך פוטסדאמר שטראסה מכרו מזכרות לתיירים. במקום הוקמה מרפסת תצפית, בתחילה לשימוש צבאי בלבד, אולם ברבות השנים נפתחה לציבור שיכול היה לצפות אל שטח ההפקר שמעבר לחומה. בין האישים שבקרו במקום בולטים הסנטור האמריקאי רוברט קנדי (22 בפברואר 1962), ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון (6 במרץ 1965), אליזבת מלכת בריטניה (27 במאי 1965), הנסיך צ'ארלס (3 בנובמבר 1972), נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר (15 ביולי 1978), סגן הנשיא דאז ג'ורג' הרברט ווקר בוש (1 בפברואר 1983).

באחת התמונות בסרטו של וים ונדרס משנת 1987, מלאכים בשמי ברלין, נראה המלאך קסיאל עוקב אחר הזקן בעודו מחפש את כיכר פוטסדאם של ימים עברו ומוצא במקומה חורבות שבמרכזן עוברת חומת ברלין המכוערת. הסרט שצולם באתר כיכר פוטסדאם בעת בתקופת חומת ברלין, מאפשר התרשמות טובה מאופיו של המקום באותה תקופה.

נפילת החומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריצת החומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפרצה הראשונית בחומת ברלין ב-9 בנובמבר 1989, כיכר פוטסדאם הפכה לאחד המקומות הראשונים שבהם החומה "נפרצה", כדי ליצור מעבר גבול בין ברלין המערבית וברלין המזרחית. המעבר החל לפעול ב-11 בנובמבר 1989, כחודש בטרם נפתח המעבר בשער ברנדנבורג.

בניית המעבר חייבה הקמת פרצה בשתי החומות, הפנימית והחיצונית, ופינוי שטח ההפקר ביניהן. בשטח הוקמה דרך זמנית ומשני עבריה מחסומים, ונקודות ביקורת גבולות קמו בשטח גרמניה המזרחית. פירוק החומה באופן נרחב החל בשנת 1990 וכל מעברי הגבול בוטלו ב-1 ביולי 1990 כאשר אוחדו שתי הגרמניות.

קונצרט החומה (The Wall)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 ביולי 1990 קיים רוג'ר ווטרס, אשר היה חבר בלהקת פינק פלויד, קונצרט צדקה ענק, The Wall, כדי לציין את איחודן של מזרח ומערב גרמניה. הקונצרט התקיים בכיכר פוטסדאם, בשטח ההפקר שהיה בין החומות, מצפון לאתר לשכת הקנצלר של היטלר, והופיעו בו אומנים אורחים רבים. באופן אירוני, במסגרת ההכנות לקונצרט נערך הסקר הראשון של שטח זה כדי לקבוע מה נותר מן הבונקר של היטלר ומתקנים תת-קרקעיים אחרים באזור. בנוסף לחלקים הרוסים מן הבונקר שאותרו, אותר אף מקלט תת-קרקעי נוסף שנעלם ככל הנראה אף מעיני שלטונות גרמניה המזרחית וחללים תת-קרקעיים נוספים מן התקופה הנאצית.

לאחר נפילת החומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות נפילת החומה זכה אזור הכיכר לתשומת לב מחודשת, מכיוון שבעקבות ההרס שזרעו ההפצצות והחומה באזור נוצר שטח פנוי ענקי (כ-600 דונם), המשתרע בלבה של ברלין. הסנאט של ברלין יצר תוכנית מתאר לאזור, שנקרא על שם הכיכר ההיסטורית (אף כי כלל גם אזורים נרחבים ברובע המיליונרים מסביבה) ולאחר מכן מכר אותו לגופים מסחריים. בשנות ה-90 היה האזור לאתר הבנייה הגדול ביותר באירופה, ואדריכלים ידועי-שם מכל העולם יצרו בו מבנים מרשימים. כיום חלוקות הדעות בנוגע להצלחת הפרויקט, והוא זכה הן לשבחים והן לביקורת חריפה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Ulrike Plewnia, Potsdamer Platz: A History in Words and Picture. Art Data Interactive Inc., 1996. ISBN 9783889403346
Yamin Von Rauch, Der Potsdamer Platz: Urbane Architektur Für Das Neue Berlin. Distributed Art Pub Inc., 2000. ISBN 9783931321956

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר האינטרנט הרשמי של כיכר פוטסדאם
סיור בכיכר פוטסדאם, באתר Berlin.de (באנגלית)
בינוי ופיתוח כיכר פוטסדאם, באתר Berlin.de (באנגלית)
אתר המוקדש להיסטוריה של כיכר פוטסדאם (בגרמנית) ו(באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Weitz, Eric D. Weimar Germany, 2007, Princeton University Press, ISBN 069101695X, page 43
^ M.J. Loberg Classes to Masses: Reinvisioning Weimar Architecture. H-Urban (September, 2009)
^ Diplomatic quarter in Tiergarten. Senate Department for Urban Development, Berlin.de
^ Fred Taylor, Dresden: Tueday 13 February 1945. Chapter: "Thunderclap and Yalta". pp. 216

[1] Weitz, Eric D. Weimar Germany, 2007, Princeton University Press, ISBN 069101695X, page 43

[2] M.J. Loberg Classes to Masses: Reinvisioning Weimar Architecture. H-Urban (September, 2009)

[3] Diplomatic quarter in Tiergarten. Senate Department for Urban Development, Berlin.de

[4] Fred Taylor, Dresden: Tueday 13 February 1945. Chapter: "Thunderclap and Yalta". pp. 216

[1]

[2]

[3]

[4]