פוליטיקה של אוסטריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממשל ופוליטיקה של
אוסטריה
סמל אוסטריה

הפוליטיקה באוסטריה מתרחשת בתוך עולם של רפובליקה פדרלית העובדת בשיטה של דמוקרטיה ייצוגית, עם קאנצלר המתפקד כראש הממשלה ונשיא שמתפקד בתור ראש מדינה. סמכויות ביצוע נתונות בידי הממשלות, מקומיות ופדרלית. סמכות ביצוע פדרלית מופקדת בידי הממשלה ושני בתי הנבחרים, המועצה הלאומית והמועצה הפדרלית. מאז 1949 המפה הפוליטית נשלטת על ידי שתי מפלגות מרכזיות, מפלגת העם האוסטרית השמרנית המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הממוקמת במרכז שמאל. הרשות השופטת היא עצמאית בטבעה, ומנותקת לחלוטין מהרשויות המחוקקת והמבצעת. הרשות השופטת פדרלית לחלוטין, לא קיימים בתי משפט נפרדים למחוזות השונים.

אוסטריה היא מדינת הלאום הומוגנית מבחינה תרבותית ואתנית המהווה זכר קטן אך מצליח של האימפריה האוסטרו-הונגרית, אימפריה שהפסיקה מלהתקיים עוד ב-1918. היישות המדינית שקדמה לרפובליקה האוסטרית היא מונרכיה חוקתית שגופיה המחוקקים הוטלו בספק מבחינת תפקוד. אף על פי כן ניאל פרגוסון מצביע על כך שלאימפריה האוסטרו-הונגרית היה פרלמנט ייצוגי יותר מלבריטניה באותה תקופה, ושבאימפריה האוסטרו-הונגרית הונהגה על ידי קואליציית מרכז-שמאל.

הנסיון הראשון של אוסטריה להיות רפובליקה עלו בתוהו בעקבות העליות הכלכליות הגבוהות במיוחד אשר נגבו על ידי מדינות ההסכמה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הרפובליקה האוסטרית הראשונה (1918-1938) התדרדרה לאט לאט דיקטטורה פשיסטית-קלריקלית בין 1933-1934, בעיקר בגלל האיום מבחוץ של גרמניה הנאצית. איום זה הודגם בצורה מצוינת ב-1934 בהתנקשות בקאנצלר האוסטרי אנגלברט דולפוס אשר הונהגה על ידי הנאצים. כל משטר המזכיר רפובליקה באוסטריה הסתיים עם סיפוח אוסטריה לגרמניה באנשלוס ב-1938. עם הבסת גרמניה ב-1945 וסיום משטר מדינות ההסכמה עשר שנים מאוחר יותר, אוסטריה חזרה למשטר רפובליקה. הכניסה למאה העשרים ואחד סימנה עבור אוסטריה חמישים שנה עם משטר יציב בעל אופי שלרפובליקה פדרלית עם חוקה. המשטר מובל בצורה של דמוקרטיה ייצוגית ושלטון החוק. התשתית החוקתית של הפוליטיקה באוסטריה והעוצמה של היישום של החוקה יידועים בתור חזקים בפני שינוי אך מסייעים לעדכונים נכונים.

חוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף היותה מדינה קטנה יותר ממיין, סקוטלנד או הוקיאדו, וכן על אף היותה הומוגנית כמעט לחלוטין מבחינה תרבותית ואתנית, חוקתה של אוסטריה מאפיינת אותה כרפובליקה עם תשע מדינות עצמאיות. גם תשע המדינות העצמאיות וגם הרפובליקה הגדולה מחזיקות חוקות אשר מגדירות אותן ישויות מדיניות הנשלטות ע"פ עקרונות הדמוקרטיה הייצוגית. על אף שמדינות אוסטריה לוקות בחסר בתחום השיפוטי והאוטונומיה שלהן היא תאורטית לרוב, מבנה הממשל האוסטרי דומה לזה של רפובליקות גדולות בהרבה ממנה כמו גרמניה וארצות הברית.

הרשות המבצעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש המדינה באוסטריה הוא הנשיא אשר נבחר בהצבעה כללית לכהונה של שש שנים, כל אדם מוגבל לשתי כהונות רצופות. הקבינט הפדרלי כולל את קאנצלר אוסטריה, אשר ממונה בידי הנשיא ומספר שרים, גם הם ממונים בידי הנשיא אך מומלצים על ידי ראש הממשלה הוא הקאנצלר. הקבינט הפדרלי עונה למועצה הלאומית והם עשויים להיות מוכרחים להתפטר לאחר הצעת אי אמון שתתקבל. מסורתית הנשיא ממנה את ראש המפלגה בעלת מספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט להיות האחד שבונה את הקבינט הפדרלי. על אף זאת את המועצה הלאומית בוחרים בצורה פרופורציונלית קואליציות שונות המורכבות ממספר מפלגות שונות יכולות להיות מוצגות בקבינט. ועל כן הנשיא אינו יכול להרכיב קבינט להנאתו אלא חייב לכבד את רצונותיהם של ראשי המפלגות השונים המיוצגים בקבינט.

תפקיד הנשיא באוסטריה הוא ברובו סמלי, אך החוקה באוסטריה מאפשרת לנשיא לפזר את הקבינט או את המועצה הלאומית ולהכריז על בחירות חדשות. האסיפה הפדרלית המורכבת מהמועצה הלאומית ומהמועצה הפדרלית בישיבה משותפת, יכולה לקרוא למשאל עם להדחת הנשיא במידה והנשיא הפר את החוקה.

תפקיד בעל תפקיד נוכחי מפלגה תאריך מינוי
נשיא היינץ פישר סוציאל-דמוקרטית 8 ביולי 2004
קאנצלר ורנר פיימן סוציאל-דמוקרטית 2 בדצמבר 2008
סגן קאנצלר מיכאל שפינדלגר מפלגת העם 2 בדצמבר 2011

הדמוקרטיה באוסטריה היא שילוב של דמוקרטיה פרלמנטרית עם נשיאותית. אך מאז הקמתה של הרפובליקה הנוכחית אף נשיא לא ניצל אף אחד מהכוחות המוזכרים לעיל, והם לרוב נמנעו מלהתערב הענייני היום יום של המדינה.

הממשל הפדרלי מושפע מאיגודים מקצועיים ושדולות אשר מאושרים בצורה רשמית על ידי המדינה. בעיתות שלטון קואליציות של שני הגושים המרכזיים בשלטון, השמרנים והסוציאל-דמוקרטים, השיטה הזאת הובילה למצב המכונה באוסטריה פרופורצ, שיטה המובילה לכך שכלל המשרות במגזר הניהול הציבורי מחולקות שווה בשווה בין חברי שני המחנות. בשיטה זאת מתקיים גם מצב של שיתוף כלכלי סוציו-אקונומי בין חלקי הממשל האחראים על מסחר ותעסוקה. החלטות מסוג זה מתקבלות בישיבות בדלתיים סגורות ועוברות ללא דיון בפרלמנט לאחר מכן. מאז כניסתה של אוסטריה לאיחוד האירופי ב-1995 אוסטריה מאצילה סמכויות ליבה לגופים על-מדינתיים בקצב הולך וגובר.

הרשות המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרלמנט האוסטרי מחולק לשני בתי נבחרים. המועצה הלאומית המכילה 183 חברים, אשר נבחרים לכהונה של ארבע שנים בבחירות פרופורציונליות. הבית הזה הוא הבכיר מבין השניים. אחוז חסימה של ארבעה אחוזים מונע מקרעים רבים במשטח הפוליטי בכך שהוא מונע כניסתם של מפלגות קטנות שזוכות לפחות מארבעה אחוזים מקולות המצביעים, או כאלה שזכו במושב ישיר בבחירות הישירות לפרלמנט באחד מ-43 מחוזות אוסטרים.

בית הנבחרים החשוב הרבה פחות מבחינה פוליטית הוא המועצה הפדרלית אשר מונה 64 חברים אשר נבחרים לכהונות של בין חמש לשש שנים, התלות היא במחוז שבוחר את הנציג שלו. כוחה של המועצה הפדרלית מצומצם מכיוון שזכות הוטו שיש לה רק מעכבת והמועצה הלאומית יכולה לדחות אותה על הסף.

ועידה הנקראת אוסטרייך-קונבנט (Österreich–Konvent) התכנסה ב-30 ביוני 2003 להחליט על הצעות לתיקונים לחוקה. הועידה כשלה להעלות הצעה שהייתה מקבלת שני שליש מהקולות במועצה הלאומית הדרושים כדי לערוך את החוקה. אף על פי כן על חלקים מההעצה הסופית הייתה הסכמה כוללת ועדיין ישנה ציפיה שהם ייושמו.

תנאים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז מלחמת העולם השנייה אוסטריה נהנתה מיציבות פוליטית. איש מדינה סוציאליסט ידוע, ד"ר קרל רנר, ארגן בימים שלאחר המלחמה שלטון אוסטרי ובחירות כלליות לשלטון נערכו בנובמבר 1945. בבחירות ההן המפלגה השמרנית זכתה במחצית מהקולות, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPO) ב-45% מהקולות והקומוניסטים בעוד כחמישה אחוזים. הממשלה המורכבת משלוש מפלגות שלטה עד שלהי 1947 שבה הקומוניסטים עזבו את הממשלה. הסוציאל-דמוקרטים והשמרנים הובילו קואליציה מאוחדת עד 1966. בארבע שנים לאחר מכן המפלגה השמרנית זכתה ברוב מוחטל בבחירות עד 1970 שבה היוצרות התהפכו והסוציאל-דמוקרטים זכו ברוב מוחלט לאחר מערכת בחירות שהובלה בצד שלהם על ידי המנהיג כריזמטי שלהם ברונו קרייסקי. בין 1971 שבה הסוציאל-דמוקרטים זכו ברוב שלהם ועד 1999 הם שלטו ביד רמה, לעתים לבד ולעתים בקואליציה עם המפלגה השמרנית. השנים היחידות שבהן מצב זה לא עמד היה בין השנים 1983-86 שבהן הייתה לסוציאל-דמוקרטים קואליציה עם מפלגת החירות האוסטרית. קואליציה זאת התפרקה כאשר ירג היידר, הפוליטיקאי הלאומני הימני, הפך למנהיג של מפלגת החירות.

לאחר הבחירות ב-1999, על אף הגעה רק למקום השלישי, המפלגה השמרנית יצרה קואליציה יחד עם מפלגת החירות בתחילת שנת 2000. כתוצאה המפלגה הסוציאליסטית ומפלגת הירוקים הרכיבו את האופוזיציה. כתוצאה מהכלתה של מפלגת החירות בממשלה, האיחוד האירופי הטיל סנקציות סימבוליות על אוסטריה, סנקציות אלה בוטלו לאחר שישה חודשים. ארצות הברית וישראל גם כן הפחיתו את קשריהם עם הממשלה האוסטרית. בבחירות של שנת 2002 המפלגה השמרנית שוב זכתה ברוב, ושוב הקימה ממשלה עם מפלגת החירות, הפעם ללא תגובה בינלאומית גורפת.

מפלגות מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPO) שואבת את מירב מצביעיה ממעמד הפועלים. בהתאם, כוחה נח בעיקר בערים ובאזורים מתועשים. ב-2002 אזורים אלו כללו 36.5% מכלל המצביעים בבחירות. בעבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית תמכה בהתערבות ממשלתית נרחבת בתעשיות מפתח והרחבת מדיניות הרווחה. החל מאמצע שנות ה-80 המפלגה קידמה כלכלת שוק חופשי כאשר היא מאזנת בין התקציב הלאומי לבין חברות באיחוד האירופי.

מפלגת העם (OVP) תומכת במדיניות כלכלית שמרנית וכן בהפרטת התעשיות הלאומיות האוסטריות. התומכים העיקריים של המפלגה הם חקלאים, בעלי עסקים קטנים וגדולים, קבוצות נוצריות אדוקות אך גם מקבוצות שאינן מזוהות בצורה חד משמעית עם מפלגה מסוימת. בבחירות האוסטריות ב-2002 המפלגה זכתה ב-42.3% מהקולות.