פוליטיקה של יפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממשל ופוליטיקה של
יפן
סמל יפן






יפן היא מונרכיה חוקתית שבראשה עומד קיסר. מתוקף חוקת יפן, שכוננה ב-1947, הריבונות נטועה בעם היפני, והקיסר, שמוגדר כסמל המדינה ואחדות העם, שואב את מעמדו מהעם.‏[1] כוחו של קיסר יפן מוגבל ביותר, והסמכות השלטונית הגבוהה ביותר במדינה היא של הרשות המחוקקתהדיאט של יפן – אשר נבחר, על שני בתיו, בבחירות כלליות. הדיאט בוחר מבין חבריו את ראש ממשלת יפן, אשר נותן דין וחשבון, יחד עם ממשלתו, לדיאט.

הקיסר משמש סמל המדינה ולו תפקידים טקסיים בעיקרם, כמו מתן נאום מן הכס במושב הראשון של דיאט נבחרת שבו מוצגת הממשלה. אקיהיטו הוא קיסר יפן הנוכחי.

את משרת ראש ממשלת יפן מעניק הקיסר לאחר שהדיאט הצביע על המועמד הראוי ביותר מבין חבריו, ועליו לשמור על אמון בית הנבחרים על מנת להישאר בתפקידו. ראש הממשלה אף משמש ראש הרשות המבצעת ובסמכותו למנות ולהדיח שרים. מערכת המשפט ביפן התפתחה באופן עצמאי במהלך תקופת אדו, אך החל במחצית השנייה של המאה ה-19 שאבה הרשות השופטת רבות ממשפט הקונטיננטלי, בעיקר של גרמניה ושל צרפת. למשל, ב-1896 ייסדה ממשלת יפן קודקס אזרחי שהתבסס על הדגם הגרמני, ועם מספר שינויים שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה, נותר על כנו עד היום. החוקים נחקקים בדיאט ומקבלים חותמת גומי קיסרית. החוקה הנוכחית דורשת שהקיסר יכריז על החוקים הנחקקים על ידי הדיאט, מבלי שיינתנו לו כל כוח או סמכות להתנגד להם. מערכת בתי המשפט היפנית מתחלקת לארבע רמות: בית המשפט העליון של יפן ושלוש ערכאות נמוכות יותר: בתי משפט גבוהים, בתי משפט מחוזיים ובתי משפט השלום.

ברמה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשות המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדיאט של יפן

הרשות המחוקקת ביפן היא הדיאט – פרלמנט המחולק לשני בתים: הבית התחתון הוא בית הנבחרים של יפן שבו יושבים 480 נציגים הנבחרים מקרב העם אחת לארבע שנים, או לאחר פיזור הבית, והבית העליון הוא בית היועצים של יפן, שבו יושבים 242 נציגים הנבחרים לתקופת כהונה של שש שנים. במדינה קיימת זכות בחירה כללית לכל אדם שמלאו לו 20 שנה והבחירות חשאיות.

בנוסף לחקיקת חוקים, בסמכות הדיאט לבחור את ראש הממשלה ואמון הדיאט נדרש לפעילות הממשלה, שכן לבית התחתון זכות וטו ולבית העליון אפשרות לעכב הליכים מסוימים.

הרשות המבצעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממשלת יפן

ממשלת יפן היא הרשות המבצעת ביפן. בראשה עומד ראש הממשלה, שממונה על ידי הדיאט, וחברים בה עד 14 שרים נוספים, אשר אותם ממנה ראש הממשלה, והוא יכול גם לפטרם. הממשלה נותנת דין וחשבון באופן קולקטיבי לדיאט, ועליה להגיש התפטרותה בהתקבל הצעת אי אמון בבית הנבחרים (הבית התחתון). ממשלת יפן במתכונתה הנוכחית פועלת מיסודה של חוקת יפן, אם כי מועצת שרים אף התקיימה ביפן תחת חוקת מייג'י בין השנים 1889–1946, אלא שאז היא הייתה כפופה לקיסר.

ראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ראש ממשלת יפן

‏ראש הממשלה הוא העומד בראש הרשות המבצעת ביפן. הוא ממונה על ידי הקיסר לאחר שנבחר בידי הדיאט. עליו ליהנות מאמונו של בית הנבחרים כדי להישאר בתפקיד. מדצמבר 2012 מכהן שינזו אבה כראש ממשלת יפן.

הרשות השופטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המשפט ביפן

הרשות השופטת ביפן מורכבת ממספר ערכאות, כשבית המשפט העליון של יפןהוא הסמכות השיפוטית העליונה. לבית משפט זה סמכות עליונה בפירוש החוקה ובהכרעה בשאלות הנוגעות לחוקים במדינה, ברמה הלאומית וברמה המקומית. כן מוקנית לו גם סמכות של ביקורת שיפוטית, דבר אשר מאפשר לו לפסול חוקים שחוקקו הדיאט של יפן ואספות מקומיות ולהכריז על פעולות מנהליות כי הן אינן חוקתיות.

ביפן אין בתי דין מנהליים ושיטת המושבעים נכנסה לתוקפה ב-2009. הרשות השופטת פועלת באופן עצמאי משתי הרשויות האחרות, ואת השופטים ממנה הקיסר לפי הוראת הדיאט.

ברמה המקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוקה המנהלית למחוזות של יפן

יפן היא מדינה אוניטארית בה נתמך השלטון המקומי על הממשלה הלאומית מבחינה כלכלית. למשרד הפנים והתקשורת של יפן השפעה רבה שלטון המקומי, וכמוהו משרדי ממשלה אחרים. רוב ההשפעה באה בצורת תמיכה כלכלית, שכן מרבית משרדי השלטון המקומי זקוקים לכסף. שיטה זו מכונה "אוטונומיה של שלושים אחוזים."

מערכת זו מאפשרת לרשויות מקומיות להנות מחופש יחסי בקביעת מדיניות. מספר מחוזות קולקטיביים יותר, דוגמת טוקיו וקיוטו, אימצו בעבר מדיניות שהפכה לאחר זמן מה למדיניות לאומית.

הרשויות המקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפן מחולקת ל-47 מחוזות: מחוז מטרופוליטני (טוקיו), שני מחוזות עירוניים (קיוטו ואוסקה), ארבעים ושלושה מחוזות רגילים ופרובינציה אחת (הוקאידו). ערים גדולות מתחלקות לרבעים, המתחלקים בתורם ליחידות קטנות יותר, כגון נפות, עיירות ועוד.

לערים אוטונומיה מהשלטון המקומי במחוז בו הן שוכנות. על מנת לקבל מעמד עיר, על היישוב להיות בעל 30,000 תושבים לפחות, כש-60% מהם עוסקים במקצועות עירוניים. ישנן עיירות הנהנות מאוטונומיה ואפילו מספר רבעים בתוך ערים שונות. בדומה לערים, לכל אחד מהם יש ראש עירייה ואסיפה מקומית. הכפר הוא היחידה השלטונית הקטנה ביותר, והוא עשוי להקיף מספר אלפי אנשים. גם לכפרים יש ראשי עירייה ואסיפה.

מבנה השלטון המקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל פי חוק האוטונומיה המקומית, כל מחוז מחולק בתורו לערים (市) ונפות (郡). כל נפה מתחלקת בתורה לעיירות (町) וכפרים (村). למשל, הוקאידו מחולק לארבע עשרה נפות, המשמשות סניפים (支庁) של המחוז. ישנם מחוזות בהם סניפים אשר ממלאים תפקידים מינהליים, מחוץ לבירה.

הנציג הבכיר של כל מחוז הוא מושל (知事) הנבחר בצורה ישירה. חוקים ותקציבים נקבעים על ידי אסיפה (gikai), אשר חבריה מכהנים ארבע שנים.

רשויות מקומיות משתמשות במודל הפרדת רשויות בדומה לשלטון הלאומי. באפשרותה של אסיפה מקומית לערוך הצעת אי אמון במושל או בראש העירייה, ובמקרה זה יהיה עליו לפזר את האסיפה תוך עשרה ימים או שיאבד את משרתו. לאחר הבחירות נותר הנציג בתפקידו, אלא אם כן ערכה האסיפה הצעת אי אמון נוספת.

שיטות החקיקה העיקריות ברשויות המקומיות הן חוקי עזר ותקנות. ביכולתה של האסיפה המקומית לחוקק חוקי עזר שהעונש לעובר עליהם לא עולה על שנתיים מאסר או קנס שלא עולה על מיליון ין. תקנות נחקקות על ידי הנציג, הן נחותות ביחס לחוקי העזר, והקנסות שלהן לא עולים על 50,000 ין.

ברשויות המקומיות פועלות גם ועדות האמונות על נושאים שונים, כגון בתי ספר, ביטחון הציבור (אחראים גם למשטרה), משאבי אנוש ובחירות.

כל המחוזות נדרשים לקיים משרדים לענייני פנים, כלכה, רווחה, בריאות, ותעסוקה. משרדים בנושאי חקלאות, דיג, יערנות ומסחר אינם חובה, ותלויים בצרכי המחוז.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוקת יפן, פרק I, סעיף 1.