פוליטיקה של קטאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממשל ופוליטיקה של
קטאר
סמל קטאר

קטאר היא אמירות שבראשה עומד אמיר קטאר. משפחת ת'אני (آل ثاني) מחזיקה בשלטון בקטאר מאז הכרזת העצמאות בשנת 1971. תפקידיו של האמיר כראש מדינה כמו גם הזכות לשלוט בקטאר נמצאים בידי משפחה זו.

מבחינה פוליטית, קטאר נמצאת בתהליך של התפתחות מחברה מסורתית למדינת רווחה מודרנית. על מנת לעמוד בדרישות קידמה חברתיות וכלכליות, כוננו השלטונות משרדים ממשלתיים.

החוק הבסיסי בקטאר (1970) מיסד מנהגים מקומיים, ששורשיהם במסורת הווהאבית (الوهابية) השמרנית של קטאר, והוא מעניק לאמיר סמכות עליונה. מסורות נוספות המשפיעות על תפקידו של האמיר כוללות התייעצות בקבלת החלטות, שלטון מתוך קונצנזוס והזכות הנתונה לאזרחים לפנות באופן ישיר אליו. האמיר אינו כפוף באופן ישיר לאיש, אך אסור לו להפר את השריעה (החוק האיסלאמי) והלכה למעשה הוא חייב להביא בחשבון את דעותיהם של נכבדים מרכזיים ושל הממסד הדתי. המועצה המייעצת, שהיא גוף ממונה העוזר לאמיר בקביעת מדיניות, מיסדה את מעמדן של קבוצות השפעה אלו.

בקטאר אין נהוגות בחירות, וחל איסור להקים מפלגות פוליטיות. דו"ח "חירות בעולם" משנת 2006 (Freedom in the World 2006) מציין את קטאר כ"בלתי חופשית", ובדירוג 1-7 (1 החופשי ביותר) מעניק למדינה ציון 6 על זכויות פוליטיות ו-5 על חירויות אזרחיות.

זרם המהגרים הערבים אל המדינה הביא למדינה דעות המעמידות בסימן שאלה את עקרונות החברה המסורתית הקטארית, אך עד כה לא נוצרו אתגרים רציניים לשלטונה של משפחת ת'אני.

בפברואר 1972 הדיח סגן השליט וראש הממשלה, שייח' ח'ליפה בן חמד אאל ת'אני, את דודנו, האמיר אחמד בן עלי, ותפס את השלטון. אנשי המפתח במשפחת ת'אני תמכו במהלך, שעבר ללא אלימות ובלי סימנים של אי שקט פוליטי.

ב-27 ביוני 1995 הדיח סגן השליט, שייח' חמד בן ח'ליפה, את אביו, האמיר ח'ליפה בן חמד, בהפיכה ללא שפיכות דמים. האמיר חמד ואביו התפייסו ב-1996. ההפיכה הובילה להרחבת חופש העיתונות, ותחנת הטלוויזיה אל-ג'זירה, שבסיסה בקטאר, צברה מוניטין ייחודי כמקור חדשות חופשי ובלתי מצונזר בארצות ערב.

ב-25 ביוני 2013, בנאום טלוויזיוני, העביר האמיר חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני בן ה61, את השלטון לבנו הרביעי תמים בן חמד אאל ת'אני בן ה33. העברת השלטון עברה בשלום, וזכתה לברכתם של בני משפחת השלטון.

על פי ה-BBC, הכריזה קטאר באפריל 2006 שהיא תעניק 50 מיליון דולר לממשלת הפלסטינית בראשות חמאס. מדינות מערביות רבות הפסיקו את התמיכה הכספית בפלסטינים מאז שנבחרה ממשלת החמאס. במאי 2006 הבטיחה קטאר 100 מיליון דולר כסיוע לנפגעי הוריקן קתרינה, וכן לקולג'ים ולאוניברסיטאות שנפגעו מהסופה במדינת לואיזיאנה. ב-4 בספטמבר 2006 הייתה קטאר למדינה הערבית הראשונה ששלחה חיילים לכוח שמירת שלום של האו"ם המפקח על הפסקת האש בין ישראל לבין לבנון, בהבטיחה בין 200 ל-300 חיילים.

טענות בדבר מימון טרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-21 נטען כי גורמים קטארים פועלים לקדם אינטרסים בעזרת ארגוני טרור סונים בולטים, ביניהם המדינה האסלאמית, חזית א-נסרה, חמאס, הטליבאן ועוד. הפעילות גונתה על ידי מדינות מערביות.

בדצמבר 2010 הופעל לחץ על מועדון הכדורגל ברצלונה לנתק את קשרי התמיכה שלו מקרן קטאר(אנ') על סך 125 מליון ליש"ט, עקב חשיפת אל-מונדו(אנ') את תמיכת הקרן בשייח יוסוף אל-קרדאווי אשר תומך בטרור, הכאת נשים ואנטישמיות[1].

בשנת 2013 תקפו פוליטיקאים צרפתים את קטאר על תמיכה לכאורה בארגון אנצאר א-דין יחד עם שני ארגוני טרור נוספים במאלי[2]

בספטמבר 2014 נחשף כי קבוצה של עשירים קטארים תומכים בארגון הטרור "המדינה האסלאמית"[3][4]. לאור לחץ פוליטי בינלאומי, קטאר דחתה את הטענות כי היא קשורה לתמיכה זו.

באוקטובר 2014 נחשף על ידי משרד האוצר של ארצות הברית כי בכיר במשרד הפנים הקטארי לשעבר, סלים חסן ח'אליפה ראשיד אל-קווארי, אחראי על מימון אל-קאעידה בסכומים גדולים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pete Jenson (2010-12-21). "Barcelona under pressure to tear up Qatar Foundation shirt sponsorship deal over claims of trust's links to Hamas". Daily Mail (London). Retrieved 2013-04-23. 
  2. ^ Is Qatar fuelling the crisis in north Mali?, France 24, Latest update: 23/01/2013, http://www.france24.com/en/20130121-qatar-mali-france-ansar-dine-mnla-al-qaeda-sunni-islam-doha
  3. ^ David D. Kirkpatrick (7 September 2014). "Qatar's Support of Islamists Alienates Allies Near and Far". New York Times. Retrieved 12 October 2014. 
  4. ^ Robert Windrem (21 September 2014). "Who's Funding ISIS? Wealthy Gulf 'Angel Investors,' Officials Say". NBC News. Retrieved 12 October 2014.