פומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgפומה
CMM MountainLion.jpg

Cougar at Cougar Mountain Zoological Park 1.jpg

מצב שימור

מצב שימור: ללא חשש (LC)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: טורפים
משפחה: חתוליים
סוג: פומה
מין: פומת ההרים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Puma concolor
‏(ליניאוס, 1771)
תחום תפוצה
Puma area.png
פומה בפארק גראנד טיטון
ראש של פומה

פומת ההרים (שם מדעי: Puma concolor) היא אחד משני מינים בסוג פומה, יחד עם היגוארונדי. הפומה נקראת גם "אריה אמריקני", "ארי ההרים", "קוגר" ובעוד כ-40 שמות. זה הוא אחד הגדולים שבחתוליים. בעבר סברו שהיא שייכת לסוג חתול. היא שוכנת ביערות הרריים ובסבכי צמחייה באזורי אקלים שונים, ומצויה בהרי סיירה נבדה, הרי האפלצ'ים והרי הרוקי שבאמריקה הצפונית, בערבות הפמפס בארגנטינה ובהרי האנדים באמריקה הדרומית.

הפומה הוא החתול הגדול ביותר לאחר הטיגריס, האריה, היגואר, והנמר. בעולם החדש היא שנייה בגודלה לאחר היגואר. אורך גופה נע בין 2.2 ל-2.6 מטרים, שמתוכם תופס הזנב כ-70 סנטימטרים. משקלה נע בין 50 ל-90 קילוגרמים, ומהירותה המרבית לפי הנשיונל ג'אוגרפיק וויילד היא 100 קילומטרים בשעה.

מקור שמה של הפומה הוא בשפת הקצ'ואה.

הפומה ידועה בתוקפנותה, ומעזה להתעמת עם בני אדם. מטיילים בפטגוניה נוהגים לקחת עמם נשק כהגנה. הפומה ידוע כחיה מאוד טריטוריאלית, ותתקוף כל חיה הנכנסת לשטחה, כולל דובים.

אנטומיה ומראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופה של הפומה ארוך וגמיש ומכוסה פרווה קצרה ורכה בצבע חום-צהבהב או אפור-אדמדם. בצד הגחון הצבעים בהירים מאלה שבצד הגוף העליון, וכן יש גוון לבנבן באוזניה, בשפתה העליונה ובסנטר. זנבה ארוך, גלילי ושעיר וקצהו שחור.. הראש קטן יחסית ורחב, והאוזניים גדולות ומעוגלות. הלשון מכוסה בזיזים חדים המשמשים להסרת הבשר מעצמות הטרף, והשיניים מותאמות לשיסוע ולחיתוך הטרף. הרגליים חזקות ושריריות. ברגליה הקדמיות חמש אצבעות וברגליה האחוריות הארוכות יותר יש ארבע אצבעות. בקצות האצבעות ישנם טפרים חדים, הנשלפים בעת הציד, ואורכם המלא 8.1-9.5 ס"מ. לפומה ניבים ארוכים, שאורכם 2.5-4.6 ס"מ. קוטר עיניה 8-12 מ"מ. קוטר הגוף בחלק העבה ביותר (לא כולל הרגליים) 85-97 ס"מ.

השוואת גודל הגוף בין פומות זכרים לנקבות
זכר נקבה
גובה הכתף (ס"מ) 83 79-83
משקל (ק"ג) 60-120 50-80
אורך הגוף (ס"מ) 240-260 220-230
אורך הזנב (ס"מ) 70.8 70.5

צפונה ממקסיקו נמצאו פומות במשקל ממוצע של 90 ק"ג, בעוד בפטגוניה משקלן הממוצע של פומות 65 ק"ג. אורכה של הפומה הגדולה בעולם היה 300 ס"מ, אורך זנבה 78 ס"מ, גובה כתפיה 89 ס"מ ומשקלה העצום הגיע ל-140 ק"ג. היא נלכדה בצפון אריזונה.

צייד ותזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תזונתה של הפומה מגוונת על פי רוב, ומשתנה לפי אזור מחייתה. עיקר טרפו הוא קופים, דלשינאים, אוכלי עשב שונים כדוגמת טפיר, אייל הביצות, אייל הפאמפאס, אייל פרדי לבן זנב, אייל האנדים, פודו, כבש גדול קרניים, צפיר הקורדילרים, פקאריים, גואנקו; וכן ארנבות, מכרסמים ועופות. תזונתה של הפומה משתנה לפי גודלה: בעוד בקצה פטגוניה ניזונות הפומות מטרף קטן יחסית, כמו ארמדילים, קופים קטנים ועופות, באמריקה התיכונה ניזון מין זה בעיקר מאיילים, מדובי נמלים, מצאן ומבקר. בקצה הצפוני של תפוצת הפומה תועדו מקרים נדירים בהם תקפו זכרים בוגרים וגדולים במיוחד גם אליגטורים צעירים וגורי דובים.

הפומה צדה בין הערביים וחיה ביחידות. היא נודדת אחר טרפה, אך עם זאת מסמנת לעצמה גם נחלה באמצעות ריח הפרשותיה וגירוד טופריה על עצמים שונים. שיטת הציד היא מארב לטרף בסבך, ואז זינוק וריצה אחר הטרף. בריצה זו מסוגלת פומה להגיע למהירות של כ-50 קמ"ש. באורבה לקופים היא ממתיה על ענף גבוה ואז צדה אותם בזנקה עליהם. הפומה מסוגלת לזנק למרחק של כעשרה מטרים. לאחר שהשיגה את טרפה, הפומה מתמקדת באזור הרגיש ביותר בגופו: הצוואר. החתול הגדול נושך את טרפו נשיכה חזקה באמצעות ניביו החדים. נשיכה זו לרוב ממיתה את הטרף. פומה ממוצעת זקוקה לכ-1.5 ק"ג מזון ביום. במקרה שהיא לא סיימה לאכול את טרפה, תסתיר הפומה את הטרף בשטיח עבה של עלים.

הפומה הינה הצייד המוצלח ביותר מכל בני משפחת החתוליים וסדרת הטורפים: צייד מוצלח מתבצע ב-80% מן המקרים. במקרה שהפומה הצליחה בציד טרף גדול, כמו אייל הצפון, אליגטור או דוב צעיר, היא תאכל מבשרו במשך כ-5 ימים ותצא לציד כעבור 3 ימים נוספים. רוב שעות צידה של הפומה הן בין שעות הערביים, אך תועדו מקרים בהם פומות צדו בלילה, עם שחר או אחה"צ. נמצא כי בדומה ליגואר הפומה נוהגת לצוד טרף קטן. לעתים נדירות תוקפות הפומות בני אדם. ממוצע התקיפות עומד על 0.5 תקיפות בשנה, אך תקיפותיה של הפומה על האדם מתרבות, בשל כריתת יערות והריסת בתי גידול אחרים של בעל החיים.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת הרבייה של הפומה מתמשכת מסוף הקיץ דרך הסתיו ועד לתחילת החורף. בסוף הקיץ עד תחילת הסתיו הזכרים מחזרים אחר הנקבות. לאחר מכן, באמצע הסתיו, מתבצעת הזדווגות: הזכר "יושב" על הנקבה ומנסה לנושכה נשיכות עדינות. בסוף הסתיו תמליט הנקבה 3-6 גורים קטנים. משקלם בעת הלידה 300 גרם. השגר בעל מספר הגורים הגדול ביותר היה בן 9 גורים. ההמלטה מתבצעת 130-180 ימים לאחר הפריית הביציות. הגורים עיוורים וחסרי אונים. הם פוקחים עיניהם כעבור 10 ימים. פרוותם מנומרת בכתמים כהים, הנעלמים רק כעבור 3 חודשים.

לאחר שהזכרים הזדווגו עם הנקבות, הם אינם לוקחים שום חלק מחיי המשפחה. הנקבה משוטטת עם הגורים במשך כשנה וחצי, ובזמן זה הם לומדים את כל מה שעליהם ללמוד: היכן נמצא מזון, איפה טמונה להם סכנה, איך לצוד וכדומה. הנקבה מניקה את הגורים במשך 80-100 ימים, אך גורים אלו מתחילים לאכול בשר ציד כבר בגיל 30-60 ימים. לאחר שאמם הדגימה להם במשך 7-8 חודשים איך צדים, בגיל 10-15 חודשים, הנקבה מביאה לגורים טרף קטן יחסית, כגון ארנבת, ומשימתו של הגור הרעב ביותר תהיה להרוג את הארנבת. לאחר מכן, המשפחה תאכל את הטרף. בגיל 16-17 חודשים הגורים כבר יודעים לצוד לבדם, אך עושים זאת בהשגחת אימם בלבד, כדי שלא יפצעו.

בגיל שנה וחצי (18 חודשים) הגורים עוזבים את אימם ומתחילים בחיי הבדידות האופייניים להם. בתקופה זו הם זקוקים למציאת נחלה שגודלה 25-45 קמ"ר אצל הזכרים ו-20-40 קמ"ר אצל הנקבות.

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר הפומות היו נפוצות ברחבי כל יבשת אמריקה. בעקבות כריתת היערות וההתיישבות בקנדה ובארצות הברית תפוצתן הצטמצמה במדינות אלו, אך גם כיום, לאחר מאות שנים של ציד ממושך, נותרו הפומות אחד המינים הנפוצים ביותר מבין כל החתולים הגדולים. תפוצתן של הפומות משתרעת מדרום-מערב קנדה בצפון ועד לקצה הדרומי של פטגוניה, במדינות הבאות: אורוגוואי, ארגנטינה,בוליביה, ברזיל, גיאנה, ונצואלה, סורינאם, פרגוואי, פרו, צ'ילה, קולומביה, איי פוקלנד, גיאנה הצרפתית, אריזונה, טקסס, קליפורניה, בליז, גואטמלה, הונדורס, מקסיקו, פנמה, קוסטה ריקה, אקוודור וניקרגואה.

אוכלוסייתה הפראית של הפומה מוערכת ב-50,000 פרטים. בית גידולה של הפומה מגוון, והוא כולל יערות עבותים, יערות דלילים בעלי עצים סבוכים, יערות טרופיים וסוב-טרופיים, הרים עד גובה 2,900 מ', ערבות יבשות כדוגמת הפמפס, אזורים ביצתיים ומסולעים, מדבריות וערבות לחות. הפומות נפוצות בהרי האנדיםואף יותר מכך בהרי הרוקי.

רוב הפומות חיות בפטגוניה (ארגנטינה), קנדה וצפון ארצות הברית, והם שוכני בדרך כלל בגובה 4,000 מטר.

תתי מין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-90 המאוחרות היו ידועים 32 תתי-מין של הפומה. בעקבות מחקר מדעי וגנטי מקיף קוטלגו מחדש הפומות ל-6 תתי-מין בלבד:

  • פומה ארגנטינאית (Puma concolor cabrerae)
  • פומה קוסטה-ריקנית (Puma concolor costaricensis)
  • פומה דרום-אמריקנית מזרחית (Puma concolor anthonyi)
  • פומה צפון-אמריקנית (Puma concolor couguar)
  • פומה דרום-אמריקנית צפונית (Puma concolor concolor)
  • פומה דרום-אמריקנית דרומית (Puma concolor puma)

בנוגע לתת המין מפלורידה (Puma concolor coryi) יש חילוק דעות בין המומחים האם להשאירה תת-מין נפרד או לצרף אותה לתת המין הצפון אמריקני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]