פומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgפומה
CMM MountainLion.jpg
מצב שימור

מצב שימור: ללא חשש (LC)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: טורפים
משפחה: חתוליים
סוג: פומה
מין: פומת ההרים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Puma concolor
‏(ליניאוס)
תחום תפוצה
Puma area.png
פומה בפארק גראנד טיטון
ראש של פומה

פומת ההרים (שם מדעי: Puma concolor) הוא אחד משני מינים בסוג פומה, יחד עם היגוארונדי. הפומה נקרא גם "אריה אמריקני", "ארי ההרים", "קוגר" ובעוד כ-40 שמות. זה הוא אחד הגדולים שבחתוליים. בעבר סברו שהוא שייך לסוג חתול. הוא שוכן ביערות הרריים ובסבכי צמחייה באזורי אקלים שונים. הוא מצוי בהרי סיירה נבדה, הרי האפלצ'ים ובהרי הרוקי שבאמריקה הצפונית ובערבות הפמפס בארגנטינה והרי האנדים באמריקה הדרומית.

הפומה הוא החתול הגדול ביותר לאחר הטיגריס, האריה, היגואר, והנמר. בעולם החדש היא שנייה בגודלה לאחר היגואר. אורך גופו נע בין 2.2 ל-2.6 מטרים, שמתוכם תופס הזנב כ-70 סנטימטרים. משקלו נע בין 50 ל-90 קילוגרמים, ומהירותו המרבית לפי הנשיונל ג'אוגרפיק וויילד היא 100 קילומטרים בשעה.

מקור שמה של הפומה הוא בשפת הקצ'ואה.

הפומה ידוע בתוקפנותו הגבוהה, והוא יעז להתעמת עם אדם חמוש. מטיילים בפטגוניה נוהגים לקחת עמם נשק כהגנה. הפומה ידוע כחיה מאוד טריטוריאלית, והוא יתקוף כל חיה הנכנסת לשטחה, כולל דובים.

אנטומיה ומראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופו של הפומה ארוך וגמיש ומכוסה פרווה קצרה ורכה בצבע חום-צהבהב או אפור-אדמדם. בצד הגחון הצבעים בהירים מאלה שבצד גופו העליון, וכן יש גוון לבנבן באוזניו, בשפתו העליונה ובסנטר. הראש קטן יחסית ורחב, ואוזניו גדולות ומעוגלות. הלשון מכוסה בזיזים חדים המשמשים להסרת הבשר מעצמות הטרף. השיניים מותאמות לשיסוע ולחיתוך הטרף. זנבו ארוך, גלילי ושעיר וקצהו שחור. הרגליים חזקות ושריריות. ברגליה הקדמיות חמש אצבעות וברגליה האחוריות הארוכות יותר יש ארבע אצבעות. בקצות האצבעות ישנם טפרים חדים.

גובה כתפיו של הפומה 79-84 ס"מ. משקלו של פומת ההרים נע לרוב בין 50-80 ק"ג, אך זכרים גדולים במיוחד מגיעים למשקל 120 ק"ג. הזכרים גדולים מן הנקבות: אורכם 240-260 ס"מ, אורך זנבם 70.7-70.9 ס"מ, גובה כתפיהם 82-84 ס"מ ומשקלם 65-120 ק"ג. לשם השוואה, אורכן של הנקבות 220-230 ס"מ, אורך זנבן 70.3-70.8 ס"מ, גובה כתפיהן 79-83 ס"מ ומשקלן 50-78 ק"ג.

צפונה ממקסיקו נמצאו פומות במשקל ממוצע של 90 ק"ג, בעוד בפטגוניה משקלן הממוצע של פומות 65 ק"ג. אורכה של הפומה הגדולה בעולם היה 300 ס"מ, אורך זנבה 78 ס"מ, גובה כתפיה 89 ס"מ ומשקלה העצום הגיע ל-140 ק"ג. היא נלכדה בצפון אריזונה. לפומה ניבים ארוכים, שאורכם 2.5-4.6 ס"מ. קוטר עיניה 8-12 מ"מ. לפומה טפרים ארוכים הנשלפים בעת הציד, ואורכם המלא 8.1-9.5 ס"מ. אורך רגליה השריריות 20-55 ס"מ. עוביה בחלק העבה ביותר (לא כולל הרגליים) 85-97 ס"מ.

צייד ותזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תזונתו של הפומה מגוונת על פי רוב, ומשתנה לפי אזור מחייתו. עיקר טרפו הוא קופים, דלשינאים, אוכלי עשב שונים כדוגמת טפיר, אייל הביצות, אייל הפאמפאס, אייל פרדי לבן זנב, אייל האנדים, פודו, כבש גדול קרניים, צפיר הקורדילרים, פקאריים, גואנקו; וכן ארנבות, מכרסמים ועופות. תזונתו של הפומה משתנה לפי גודלו: בעוד בקצה פטגוניה ניזונים הפומות מטרף קטן יחסית, כמו ארמדילים, קופים קטנים ועופות, באמריקה התיכונה ניזון מין זה בעיקר מאיילים, מדובי נמלים, מצאן ומבקר. בקצה הצפוני של תפוצת הפומה תועדו מקרים נדירים בהם תקפו זכרים בוגרים וגדולים במיוחד גם אליגטורים צעירים וגורי דובים. הסיבה לכך שמזונה משתנה לפי תפוצתו, כנראה, היא שככל שמצפינים, נעשים הפומות גדולים יותר, ועל כן מסוגלים לצוד טרף גדול יותר.

הפומה צד בלילה וחי ביחידות. הוא נודד אחר טרפו, אך עם זאת מסמן לעצמו גם נחלה באמצעות ריח הפרשותיו וגירוד טופריו על עצמים שונים. שיטת הציד היא מארב לטרף בסבך, ואז זינוק וריצה אחר הטרף. בריצה זו מסוגל פומה להגיע למהירות של כ- 50 קמ"ש. באורבו לקופים הוא ממתין על ענף גבוה ואז צד אותם בזנקו עליהם. הפומה מסוגל לזנק למרחק של כעשרה מטרים. לאחר שהשיג את טרפו, הפומה מתמקד באזור הרגיש ביותר בגופו: הצוואר. החתול הגדול נושך את טרפו נשיכה חזקה באמצעות ניביו החדים. נשיכה זו לרוב ממיתה את הטרף. פומה ממוצעת זקוקה לכ-1.5 ק"ג מזון ביום. במקרה שהיא לא סיימה לאכול את טרפה, תסתיר הפומה את הטרף בשטיח עבה של עלים.

הפומה הינה הצייד המוצלח ביותר מכל בני משפחת החתוליים וסדרת הטורפים: צייד מוצלח מתבצע ב-80% מן המקרים. במקרה שהפומה הצליחה בצייד טרף גדול, כמו אייל צפון, אליגטור או דוב צעיר, היא תאכל מבשרו במשך כ-5 ימים ותצא לציד כעבור 3 ימים נוספים. רוב שעות צידה של הפומה הן בין שעות הערביים, אך תועדו מקרים בהם פומות צדו בלילה, עם שחר או אחה"צ. נמצא כי בחפיפה ליגואר הפומה נוהגת לצוד טרף קטן. לעתים נדירות תוקפות הפומות בני אדם. ממוצע התקיפות עומד על 0.5 תקיפות בשנה, אך תקיפותיה של הפומה על האדם מתרבות, בשל כריתת יערות והריסת בתי גידול אחרים של בעל החיים.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת הרבייה של הפומה מתמשכת מסוף הקיץ דרך הסתיו ועד לתחילת החורף. בסוף הקיץ עד תחילת הסתיו הזכרים מחזרים אחר הנקבות. לאחר מכן, באמצע הסתיו, מתבצעת הזדווגות: הזכר "יושב" על הנקבה ומנסה לנושכה נשיכות עדינות. בסוף הסתיו תמליט הנקבה 3-6 גורים קטנים. משקלם בעת הלידה 300 גרם. השגר בעל מספר הגורים הגדול ביותר היה בן 9 גורים. ההמלטה מתבצעת 130-180 ימים לאחר הפריית הביציות. הגורים עיוורים וחסרי אונים. הם פוקחים עיניהם כעבור 10 ימים. פרוותם מנומרת בכתמים כהים, הנעלמים רק כעבור 3 חודשים.

לאחר שהזכרים הזדווגו עם הנקבות, הם אינם לוקחים שום חלק מחיי המשפחה. הנקבה משוטטת עם הגורים במשך כשנה וחצי, ובזמן זה הם לומדים את כל מה שעליהם ללמוד: היכן נמצא מזון, איפה טמונה להם סכנה, איך לצוד וכדומה. הנקבה מניקה את הגורים במשך 80-100 ימים, אך גורים אלו מתחילים לאכול בשר ציד כבר בגיל 30-60 ימים. לאחר שאמם הדגימה להם במשך 7-8 חודשים איך צדים, בגיל 10-15 חודשים, הנקבה מביאה לגורים טרף קטן יחסית, כגון ארנבת, ומשימתו של הגור הרעב ביותר תהיה להרוג את הארנבת. לאחר מכן, המשפחה תאכל את הטרף. בגיל 16-17 חודשים הגורים כבר יודעים לצוד לבדם, אך עושים זאת בהשגחת אימם בלבד, כדי שלא יפצעו.

בגיל שנה וחצי (18 חודשים) הגורים עוזבים את אימם ומתחילים בחיי הבדידות האופייניים להם. בתקופה זו הם זקוקים למציאת נחלה שגודלה 25-45 קמ"ר אצל הזכרים ו-20-40 קמ"ר אצל הנקבות.

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר הפומות היו נפוצות ברחבי כל יבשת אמריקה. בעקבות כריתת היערות וההתיישבות בקנדה ובארצות הברית תפוצתן הצטמצמה במדינות אלו, אך גם כיום, לאחר מאות שנים של ציד ממושך, נותרו הפומות אחד המינים הנפוצים ביותר מבין כל החתולים הגדולים. תפוצתן של הפומות משתרעת מדרום-מערב קליפורניה בצפון ועד לקצה הדרומי של פטגוניה, במדינות הבאות: אורוגוואי, ארגנטינה,בוליביה, ברזיל, גיאנה, ונצואלה, סורינאם, פרגוואי, פרו, צ'ילה, קולומביה, איי פוקלנד, גיאנה הצרפתית, אריזונה, טקסס, קליפורניה, בליז, גואטמלה, הונדורס, מקסיקו, פנמה, קוסטה ריקה, אקוודור וניקרגואה.

אוכלוסייתה הפראית של הפומה מוערכת ב-50,000 פרטים. בית גידולה של הפומה מגוון, והוא כולל יערות עבותים, יערות דלילים בעלי עצים סבוכים, יערות טרופיים וסוב-טרופיים, הרים עד גובה 2,900 מ', ערבות יבשות כדוגמת הפמפס, אזורים ביצתיים ומסולעים, מדבריות וערבות לחות. הפומות נפוצות בהרי הרוקי ובהרי האנדים. בהרי הרוקי מצויות פומות רבות יותר מאשר בהרי האנדים. הפומה נמצאת גם ברמות הגבוהות שבמרכז מקסיקו.

רוב הפומות חיות בפטגוניה (ארגנטינה), קנדה וצפון ארצות הברית, והם שוכני בדרך כלל בגובה 4,000 מטר.

תתי מין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-90 המאוחרות היו ידועים 32 תתי-מין של הפומה. בעקבות מחקר מדעי וגנטי מקיף קוטלגו מחדש הפומות ל-6 תתי-מין בלבד:

  • פומה ארגנטינאית (Puma concolor cabrerae)
  • פומה קוסטה-ריקנית (Puma concolor costaricensis)
  • פומה דרום-אמריקנית מזרחית (Puma concolor anthonyi)
  • פומה צפון-אמריקנית (Puma concolor couguar)
  • פומה דרום-אמריקנית צפונית (Puma concolor concolor)
  • פומה דרום-אמריקנית דרומית (Puma concolor puma)

בנוגע לתת המין מפלורידה (Puma concolor coryi) יש חילוק דעות בין המומחים האם להשאירה תת-מין נפרד או לצרף אותה לתת המין הצפון אמריקני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]